וְכֹ֨ל אֲשֶׁר־יִגַּ֜ע עַל־פְּנֵ֣י הַשָּׂדֶ֗ה בַּֽחֲלַל־חֶ֙רֶב֙ א֣וֹ בְמֵ֔ת אֽוֹ־בְעֶ֥צֶם אָדָ֖ם א֣וֹ בְקָ֑בֶר יִטְמָ֖א שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃

על פני השדה. רַבּוֹתֵינוּ דָרְשׁוּ לְרַבּוֹת גּוֹלֵל וְדוֹפֵק (ספרי; חולין ע"ב). וּפְשׁוּטוֹ - עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה, שֶׁאֵין שָׁם אֹהֶל, מְטַמֵּא הַמֵּת שָׁם בִּנְגִיעָה:

וְכֹל דִי יִקְרַב עַל אַפֵּי חַקְלָא בִּקְטֵל חַרְבָּא אוֹ בְמִיתָא אוֹ בְגַרְמָא דֶאֱנָשָׁא אוֹ בְקִבְרָא יְהֵי מְסָאָב שַׁבְעָא יוֹמִין

או בקבר. של אדם:

עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה - רַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ (חולין עב) לְרַבּוֹת גּוֹלֵל וְדוֹפֵק. וּפְשׁוּטוֹ: עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה שֶׁאֵין שָׁם אֹהֶל, מְטַמֵּא הַמֵּת בִּנְגִיעָה, לְשׁוֹן רַשִׁ״י (רש״י על במדבר י״ט:ט״ז). וְאֵין גּוֹלֵל וְדוֹפֵק עַל דַּעַת חֲכָמִים נִדְרָשׁ מִן הַכָּתוּב, אֲבָל הוּא הֲלָכָה, וְאֵין הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עָלָיו, וְאֵין חַיָּבִין עָלָיו עַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו. אֲבָל עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה הוּא לְרַבּוֹתֵינוּ כִּפְשׁוּטוֹ, שֶׁיִּגַּע בַּחֲלַל חֶרֶב שֶׁנָּפַל עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וְאֵין שָׁם דָּבָר מַאֲהִיל עָלָיו. וּמִפְּנֵי יִתּוּרוֹ עָשׂוּ בוֹ מִדְרָשׁ, כָּךְ אָמְרוּ בִּנְזִירוּת בְּפֶרֶק כֹּהֵן גָּדוֹל (נג): ״וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה״ - זֶה הַמַּאֲהִיל עַל הַמֵּת, כִּי הַמַּאֲהִיל עָלָיו הוּא נוֹגֵעַ עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה. וְיִהְיֶה לָהֶם "בַּחֲלַל חֶרֶב" חָסֵר וָא״ו "וּבַחֲלַל חֶרֶב". וּמִפְּנֵי שֶׁאָמַר "פְּנֵי הַשָּׂדֶה" וְלֹא אָמַר "הַשָּׂדֶה", דָּרַשׁ בּוֹ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל (חולין שם) עוֹד לְהוֹצִיא עֻבָּר בִּמְעֵי אִמּוֹ שֶׁהִיא טֻמְאָה בְּלוּעָה וְאֵינָהּ עַל פְּנֵי הַמָּקוֹם. וְאָמַר "בַּחֲלַל חֶרֶב" כִּי דִבֵּר הַכָּתוּב בַּהוֹוֶה, וְהוּא הַדִּין לַחֲלַל אֶבֶן אוֹ אֶגְרוֹף. וְהִזְכִּיר חָלָל וָמֵת כְּנֶגֶד הַבְּהֵמוֹת, שֶׁהַשְּׁחוּטוֹת טְהוֹרוֹת וְהַנְּבֵלָה מְטַמְּאָה. וְרַבּוֹתֵינוּ (נזיר נג) עָשׂוּ בוֹ מִדְרָשׁ מִפְּנֵי יִתּוּרוֹ, לוֹמַר שֶׁהַחֶרֶב כֶּחָלָל, שֶׁלֹּא בָּא הַכָּתוּב אֶלָּא לְהַשְׁווֹת הֶחָלָל וְהַחֶרֶב, לוֹמַר שֶׁהוּא נַעֲשֶׂה אֲבִי אֲבוֹת לְטֻמְאָה כַּמֵּת עַצְמוֹ, וּמְטַמֵּא אָדָם וְכֵלִים טֻמְאַת שִׁבְעָה. וְהַנִּרְאֶה מִן הַסּוּגְיוֹת בַּמִּשְׁנָה וּבַגְּמָרָא שֶׁהוּא מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא כַּמֵּת, אֲבָל אֵינוֹ כָּמוֹהוּ לְטַמֵּא בְּאֹהֶל. שֶׁמָּא מָצְאוּ בוֹ מִעוּט מִן הַכָּתוּב בָּאֹהֶל: אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל - שֶׁאֵינוֹ רַק עַל הָאָדָם עַצְמוֹ. וְאִם הָיָה הַחֶרֶב שֶׁנִּטְמָא בַּמֵּת מְטַמֵּא בְּאֹהֶל, הָיוּ הַכֹּהֲנִים אֲסוּרִים בְּכָל הַבָּתִּים, שֶׁבְּכֻלָּן הַחֶרֶב טָמֵא וִיהֵא מְטַמֵּא אוֹתָם בְּאֹהֶל. וְכֵן נִרְאֶה עוֹד בַּגְּמָרָא (שם נד) שֶׁאֵין הַחֶרֶב הַנּוֹגֵעַ בְּמֵת מְטַמֵּא אָדָם לְהַצְרִיכוֹ הַזָּאַת שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי, אַף עַל פִּי שֶׁהָאָדָם הַזֶּה הַנּוֹגֵעַ בּוֹ אָב לְטֻמְאָה. וְהָיָה זֶה מִפְּנֵי שֶׁבַּכָּתוּב הַשֵּׁנִי שֶׁאָמַר ״וְהִזָּה עַל הָאֹהֶל״ (במדבר י״ט:י״ח), כָּתוּב: ״וְעַל הַנֹּגֵעַ בַּעֶצֶם אוֹ בֶחָלָל אוֹ בַמֵּת״ וְלֹא אָמַר ״אוֹ בַּחֲלַל חֶרֶב״. וְאִם כֵּן, הֲרֵי הַחֶרֶב כֶּחָלָל לְטַמֵּא בְּמַגָּע טֻמְאַת שִׁבְעָה, אֲבָל לֹא לְטַמֵּא בְּאֹהֶל וְלֹא לְהַצְרִיכוֹ הַזָּאָה, וְאֵין הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עָלָיו, וְאֵין הַכֹּהֵן מֻזְהָר מִמַּגָּעוֹ כְּלָל. וְהוּא הַקָּרוֹב וְהַנִּרְאֶה מִדִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ. וַאֲנַחְנוּ בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ טְמֵאֵי הַגָּלוּת, וְלֹא יָדַעְנוּ בְּטַהֲרַת הַקֹּדֶשׁ עַד יֵעָרֶה עָלֵינוּ רוּחַ מִמָּרוֹם, וְיִזְרֹק הַשֵּׁם עָלֵינוּ מַיִם טְהוֹרִים וְנִטָּהֵר. אָמֵן, וְכֵן יְהִי רָצוֹן בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ:

וכל אשר יגע על פני השדה - כלומר, הבא אל האהל שהמת בו טמא בלא נגיעה, אבל אם המת על פני השדה ולא באהל אינו מטמא אלא במגע.

וכל אשר יגע על פני השדה הואיל ואין שם אהל אינו מטמא רק במגע.

בחלל חרב שלא תאמר מת מיתת עצמו טמא הכתוב אבל חלל חרב לא יטמא הכתוב ת״‎ל יטמא ז׳‎ ימים.

או בעצם אדם [או בקבר] מקרא זה מוכיח דלא בעינן כל המת ליטמא במגע.

או בעצם אדם או בקבר החמיר בטומאת אדם על כל טמאות שבעולם לעשותה אבי אבות הטומאה כדי שלא יהיו בני אדם מצויין אצל מתיהן מתוך חבתן ויצטערו יותר מדאי או כדי שלא יהו דורשין אל המתים ובעלי אוב ואף מפני כבוד הבריות החמיר הכתוב על טומאתן כדי שלא יעשו מעורם נאדות ושטיחים ומעצמותיהם כלים להשתמש בהם וזהו גנאי לבריות וכן אמרו רבותינו ז״‎ל מפני מה עור אדם טמא כדי שלא יעשוה עור אביו ואמו שטיחין ומפני מה עצמות אדם טמאים שלא יעשה אדם עצמות אביו ואמו תרוודין ולפי חבתן טומאתן.