בְּמִדְבַּר י״ט · י״ד

כל הבא אל האהל. בְּעוֹד שֶׁהַמֵּת בְּתוֹכוֹ:

דָא אוֹרַיְתָא אֱנַשׁ אֲרֵי יְמוּת בְּמַשְׁכְּנָא כָּל דְעָלֵל לְמַשְׁכְּנָא וְכָל דִי בְמַשְׁכְּנָא יְהֵי מְסָאָב שַׁבְעָא יוֹמִין

באהל. והבית כאהל רק הזכיר הכתוב האהל בעבור היות ישראל באהלים וכן אשר ישחט שור או כשב ועז במחנה:

וכל אשר באהל. מבגד:

וְטַעַם אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל - אָדָם כִּי יָמוּת וְהוּא עַתָּה בְּאֹהֶל, אוֹ שֶׁדִּבֵּר הַכָּתוּב בַּהֹוֶה, וְהוּא הַדִּין אִם יָמוּת בַּחוּץ וְהִכְנִיסוּהוּ לְאֹהֶל. כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל - הַכֵּלִים שֶׁבְּתוֹכוֹ וְהָאֹהֶל עַצְמוֹ בַּכְּלָל הַזֶּה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: ״וְהִזָּה עַל הָאֹהֶל וְעַל כָּל הַכֵּלִים וְעַל הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר הָיוּ שָׁם״ (במדבר י״ט:י״ח). וְהִזְכִּיר הַכָּתוּב הָאֹהֶל לְהַגִּיד שֶׁהוּא עַצְמוֹ טָמֵא שִׁבְעָה וְצָרִיךְ הַזָּיָה. וְעוֹד מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל יוֹשְׁבֵי אֹהָלִים בַּמִּדְבָּר, וְדִבֵּר הַכָּתוּב בַּהֹוֶה, כִּי הַמִּצְוָה מִיָּד וּלְדוֹרוֹת. אֲבָל הוּא הַדִּין לְבַיִת וּלְכָל הַמַּאֲהִילִים שֶׁמְּבִיאִים אֶת הַטֻּמְאָה עַל כָּל הַכֵּלִים וְעַל הַנְּפָשׁוֹת שֶׁשָּׁם, אֶלָּא שֶׁאֵין הַבַּיִת הַמְחֻבָּר מְקַבֵּל טֻמְאָה בְּעַצְמוֹ כְּלָל. וְהִנֵּה הִזְכִּיר הַכָּתוּב בַּמֵּת טֻמְאַת מַגָּע וְאֹהֶל, וְלֹא הִזְכִּיר בּוֹ מַשָּׂא, אֲבָל רַבּוֹתֵינוּ (ספרי) דּוֹרְשִׁין אוֹתוֹ בְּקַל וָחֹמֶר מִן הַנְּבֵלָה, וּמְרַבִּים אוֹתוֹ לְטֻמְאַת שִׁבְעָה כַּמַּגָּע. וְכֵן הוּא כְּפִי פְּשַׁט הַכָּתוּב, הִזְכִּיר כִּי בָּאָדָם הַמֵּת וְהַשָּׁחוּט טֻמְאַת שִׁבְעָה וְהַזָּיָה בְּמַגָּע, וּכְבָר הוּא יָדוּעַ כִּי מַגַּע הַתּוֹרָה הַנְּגִיעָה מַמָּשׁ, וְהַנְּגִיעָה עַל יְדֵי דָבָר אַחֵר שֶׁיִּשָּׂא אוֹתוֹ:

זאת התורה כלומר זאת שאמרנו בתחלת הפרשה היא חוקת התורה.

כל הבא אל האהל שלא תאמר בנגיעת המת החמיר הכתוב אבל בביאה באוהל לא החמיר ת״‎ל כל הבא אל האהל, וכל אשר באהל למה נאמר אם הבא אל האהל דמשמע בא מקצתו טמא אבל באהל דמשמע כולו בא אינו דין שיהא טמא אלא לפי שאין עונשים מן הדין כתב לך וכל אשר באהל. ויש מפרשים כל הבא אל האהל דמשמע בעוד שהמת בו אפי׳‎ לפי שעה כגון בעלי חיים מקבל טומאה שדרכו לבא, וכל אשר באהל מטלטלין מקבלין טומאה אפי׳‎ היו שם עד שלא מת ועוד בו עכשיו.

זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת. אָמְרוֹ זֹאת הַתּוֹרָה, יִתְבָּאֵר גַּם כֵּן עַל דֶּרֶךְ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי בְּפָסוּק ״זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה״, וְהוּא לְצַד שֶׁדִּקְדֵּק לוֹמַר אָדָם כִּי יָמוּת וְגוֹ׳, וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בבא מציעא קיד.) אַתֶּם קְרוּיִים אָדָם, יִשְׂרָאֵל מְטַמְּאִין בְּאֹהֶל וְאֵין אֻמּוֹת הָעוֹלָם וְכוּ׳, לָזֶה הִקְדִּים לָתֵת הַטַּעַם שֶׁסוֹבֵב הַדָּבָר וְאָמַר זֹאת הַתּוֹרָה שֶׁמְּסִבָּתָהּ הוּא שֶׁאוֹתוֹ שֶׁנִּקְרָא אָדָם מְטַמֵּא בְּאֹהֶל, אֲבָל אֻמּוֹת הָעוֹלָם שֶׁאֵין לָהֶם תּוֹרָה וְכוּ׳. וְעַיֵּן מַה שֶׁכָּתַבְתִּי בְּפָסוּק ״זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה״.

כָּל הַבָּא אֶל וְגוֹ׳ וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל. קָשֶׁה, אִם הַבָּא טָמֵא, מִי גָּרַע מִמֶּנּוּ אֲשֶׁר בָּאֹהֶל? וְיִתְבָּאֵר עַל פִּי מַה שֶׁאָמְרוּ בִּפְסִיקְתָא זוּטַרְתִּי וְזֶה לְשׁוֹנָם: ״כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל״ - שֶׁבָּא מִקְצָתוֹ, עַד כָּאן. וּכְפִי זֶה, אִם לֹא הָיָה אוֹמֵר הַכָּתוּב אֶלָּא ״כָּל הַבָּא״, הָיִיתִי אוֹמֵר הַבָּא כֻּלּוֹ, הַבָּא מִקְצָתוֹ מִנַּיִן? וּמִמַּה שֶׁאָמַר ״כָּל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל״ הֲרֵי כֻּלּוֹ אָמוּר, מָה אֲנִי מְקַיֵּם ״כָּל הַבָּא״ וְגוֹ׳? זֶה הַבָּא מִקְצָתוֹ. עוֹד שָׁם בַּפְּסִיקְתָא וְזֶה לְשׁוֹנָם: דָּבָר אַחֵר ״כָּל הַבָּא״ וְגוֹ׳ - לַעֲשׂוֹת קַרְקָעוֹ שֶׁל בַּיִת כָּמוֹהוּ עַד הַתְּהוֹם, עַד כָּאן. נִרְאֶה שֶׁהֻכְרְחוּ לִדְרָשָׁא זוֹ, כִּי לִסְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה הָיָה לוֹ לוֹמַר הַכָּתוּב ״כָּל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל וְכָל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל״, וְיִהְיֶה הַכָּתוּב מִתְפָּרֵשׁ בְּדֶרֶךְ לֹא זוֹ אַף זוֹ, אֲבָל מִמַּה שֶׁהִקְדִּים ״כָּל הַבָּא״, זֶה יַגִּיד שֶׁמַּאֲמַר כָּל אֲשֶׁר וְגוֹ׳ הוּא דִּין חָדָשׁ.

אֶלָּא שֶׁבְּסִפְרֵי רָאִיתִי שְׁנֵי הַדְּרָכִים: דֶּרֶךְ הָרִאשׁוֹן תַּנָּא קַמָּא, וְדֶרֶךְ שֵׁנִי רַב אַחָא בַּר יֹאשִׁיָּה. וְגָמַר אוֹמֶר תַּנָּא קַמָּא שֶׁטַּעַם שֶׁהֻצְרַךְ הַכָּתוּב לוֹמַר ״כָּל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל״ הֲגַם שֶׁאָמַר ״כָּל הַבָּא״, שֶׁהוּא בָּא מִקְצָתוֹ, מִשּׁוּם שֶׁאֵין עוֹנְשִׁין מִן הַדִּין. וְקָשֶׁה לִי, הֲלֹא מַה שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים ״אֵין עוֹנְשִׁין מִן הַדִּין״ הוּא עַל עֹנֶשׁ מִיתָה שֶׁל בֵּית דִּין שֶׁל מַטָּה, וְכָאן לוּ יִהְיֶה שֶׁנִּטְמָא וְנִכְנַס לַמִּשְׁכָּן טָמֵא - מִיתָתוֹ בִּידֵי שָׁמַיִם. וְעוֹד לְבַד מִזֶּה, כְּשֶׁנַּשְׂכִּיל עַל דָּבָר נִרְאֶה כִּי מַה שֶׁלְּפָנֵינוּ אֵינוֹ נִקְרָא ״עוֹנְשִׁין מִן הַדִּין״, כִּי בִּכְלַל הַבָּא כֻּלּוֹ יֵשׁ מִקְצָתוֹ, וַהֲרֵי מִתְחַיֵּב הוּא עַל מִקְצָתוֹ, כִּי כָל חֵלֶק וְחֵלֶק שֶׁבּוֹ יִקָּרֵא מִקְצָתוֹ, וְאֵין אָנוּ עוֹנְשִׁין אוֹתוֹ מִן הַדִּין אֶלָּא מִן הַכָּתוּב. וְאוּלַי שֶׁסּוֹבֵר תַּנָּא זֶה שֶׁכָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה נִקְרָא ״עוֹנְשִׁין מִן הַדִּין״.