הַנֹּגֵ֥עַ בְּמֵ֖ת לְכׇל־נֶ֣פֶשׁ אָדָ֑ם וְטָמֵ֖א שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃

כאן מתחיל דין הטומאה עצמו: הנוגע במת של אדם טמא שבעת ימים. אבן עזרא מבאר ש״כל נפש אדם״ בא לרבות בין יהודי בין נכרי, ולמעט בהמה - שהנוגע בנבלת בהמה אין טומאתו כטומאת מת אדם. עוד מדקדק אבן עזרא בלשון ״וטמא״ שהוא פועל שהוי״ו הפכתו, ולדעתו משמעו כפועל עבר. חזקוני מבאר מדוע נאמר במפורש ״הנוגע במת״, אף שהיה אפשר ללמוד זאת בקל וחומר מטומאת אוהל: ללמד שאין עונשים מן הדין, ולכן נכתב הדבר בפירוש. שבעת ימי הטומאה הם יסוד דיני טומאת מת.