בְּמִדְבַּר ט״ו · ל״ב

ויהיו … במדבר וימצאו. בִּגְנוּתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל דִּבֵּר הַכָּתוּב, שֶׁלֹא שָׁמְרוּ אֶלָּא שַׁבָּת רִאשׁוֹנָה, וּבַשְּׁנִיָּה בָא זֶה וְחִלְּלָהּ (ספרי):

וַהֲווֹ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמַדְבְּרָא וְאַשְׁכָּחוּ גַבְרָא כַּד מְגַבֵּב אָעִין בְּיוֹמָא דְשַׁבְּתָא

במדבר. לפי דעתי שהוא מדבר סיני וכבר הזכרתי למה נסמכה הפרשה גם יתכן שעשה המקושש ביד רמה והזהירוהו ולא הועיל. יש אומרים ויקריבו אותו ליל ראשון:

וְלַפָּרָשָׁה הַזֹּאת סָמַךְ אַחֲרֶיהָ עִנְיַן הַמְּקוֹשֵׁשׁ, כִּי הָיָה בַזְּמַן הַזֶּה אַחַר מַעֲשֵׂה הַמְרַגְּלִים עַל דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט. וְזֶה טַעַם וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, כִּי בְּהִתְאַחֵר שָׁם הָעָם בַּגְּזֵרָה הַנִּזְכֶּרֶת הָיָה הַמְּאוֹרָע הַזֶּה. וְאַחַר כֵּן (במדבר ט״ו:ל״ח) צִוָּה בְּמִצְוַת צִיצִית שֶׁיִּזְכְּרוּ בּוֹ הַמִּצְווֹת כֻּלָּן וְלֹא יִשְׁכְּחוּ אֶת הַשַּׁבָּת אוֹ זוּלָתָהּ מִן הַמִּצְווֹת. וְטַעַם הַזִּכָּרוֹן הַזֶּה שֶׁיִּהְיֶה בַּצִּיצִית לְכָל הַמִּצְווֹת כָּתַב רַשִׁ״י (רש״י על במדבר ט״ו:ל״ט) מִפְּנֵי הַמִּנְיָן שֶׁל צִיצִית בְּגִימַטְרִיָּא שֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁמוֹנָה חוּטִין וְחָמֵשׁ קְשָׁרִים הֲרֵי תַּרְיַ״ג. וְלֹא הֲבִינוֹתִי זֶה, שֶׁהַצִּיצִת בַּתּוֹרָה חָסֵר יוֹ״ד, וְאֵין מִנְיָנָם אֶלָּא חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְתִשְׁעִים. וְעוֹד שֶׁהַחוּטִין לְדַעַת בֵּית הִלֵּל אֵינָם אֶלָּא שְׁלֹשָׁה (מנחות מא), וְהַקְּשָׁרִים מִן הַתּוֹרָה אֵינָם אֶלָּא שְׁנַיִם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ (שם לט): שְׁמַע מִנָּהּ קֶשֶׁר הָעֶלְיוֹן דְּאוֹרַיְתָא, דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ לָאו דְּאוֹרַיְתָא, כִּלְאַיִם בְּצִיצִית דְּשָׁרָא רַחֲמָנָא לָמָּה לִי, הָא קַיְּמָא לָן הַתּוֹכֵף תְּכִיפָה אַחַת אֵינוֹ חִבּוּר. אֲבָל הַזִּכָּרוֹן הוּא בְּחוּט הַתְּכֵלֶת, שֶׁרוֹמֵז לַמִּדָּה הַכּוֹלֶלֶת הַכֹּל שֶׁהִיא בַכֹּל וְהִיא תַכְלִית הַכֹּל, וְלָכֵן אָמַר "וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל" שֶׁהִיא "מִצְווֹת הַשֵּׁם". וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ (שם מג): מִפְּנֵי שֶׁהַתְּכֵלֶת דּוֹמֶה לַיָּם וְיָם דּוֹמֶה לָרָקִיעַ וְרָקִיעַ דּוֹמֶה לְכִסֵּא הַכָּבוֹד וְכוּ', וְהַדִּמְיוֹן בַּשֵּׁם גַּם הַגָּוֶן תַּכְלִית הַמַּרְאוֹת, כִּי בְּרָחְקָם יֵרָאוּ כֻּלָּם כַּגָּוֶן הַהוּא, וּלְפִיכָךְ נִקְרָא תְּכֵלֶת:

ויהיו בני ישראל במדבר שכן נגזר עליהם שלא יכנסו לארץ. במצות דלעיל כגון נסכים וחלה כתיב בהם וכי תבואו אל הארץ בבואכם ללמד שאינן נוהגות אלא בארץ אבל שבת נוהגת בין בארץ בין בח״‎ל ואפי׳‎ במדבר ולהכי כתיב ביה במדבר.

וימצאו איש מקשש עצים פירש״‎י בגנותן של ישראל דבר הכתוב שלא שמרו אלא שבת ראשונה ובשניה בא זה וחללה נמצאת למד שהמקושש היה בשנה ראשונה. ואם תאמר הרי בפרשת אמור פרש״‎י שמקושש ומקלל היו בפרק אחד וגבי מקלל משמע שהוא היה בשנה שניה כשהדגלים נקבעו אלא י״‎ל אף מקלל היה בשנה ראשונה ואעפ״‎י כן יצא מחויב כמו שפי׳‎ בפרשת אמור.

מקשש עצים ביום השבת מר אמר מעביר ד׳‎ אמות ברשות הרבים היה ומר אמר תולש היה ומר אמר מעמר היה בפרק הזורק.

וימצאו מלמד שמנה משה שומרים עליו ומצאו אותו מקושש.

וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וְגוֹ׳. קָשֶׁה, מַה בָּא הַכָּתוּב לְהַשְׁמִיעֵנוּ שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר? וְיִתְבָּאֵר עַל פִּי מַה שֶׁאָמְרוּ בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת (שבת צו:) וְזֶה לְשׁוֹנָם: אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מְקוֹשֵׁשׁ מַעֲבִיר אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים הָיָה, עַד כָּאן. גַּם אָמְרוּ בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת פֶּרֶק א׳ (שבת ו:) וְזֶה לְשׁוֹנָם: תָּנוּ רַבָּנָן: סְרַטְיָא וּפְלַטְיָה וְכוּ׳ זוֹ הִיא רְשׁוּת הָרַבִּים, וְהִקְשׁוּ בַּשַּׁ״ס: וְלִחְשׁוֹב נַמִּי מִדְבָּר, דְּהָא תַּנְיָא אֵיזֶהוּ רְשׁוּת הָרַבִּים סְרַטְיָא וְכוּ׳ וְהַמִּדְבָּר, וְתֵרֵץ אַבַּיֵי: לָא קַשְׁיָא, כָּאן בִּזְמַן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל שְׁרוּיִים בַּמִּדְבָּר, כָּאן בַּזְּמַן הַזֶּה. וּפֵרֵשׁ רַשִׁ״י וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: בַּזְּמַן הַהוּא חָשׁוּב רְשׁוּת הָרַבִּים, בַּזְּמַן הַזֶּה אֵינוֹ מְקוֹם הִלּוּךְ לָרַבִּים, פֵּרוּשׁ, וּבָרַיְתָא דְּקָתָנֵי ״וְהַמִּדְבָּר״, הָא קָא מַשְׁמַע לָן דְּאִי אִיכָּא רַבִּים מְצוּיִים עַכְשָׁיו בַּמִּדְבָּר תָּדִיר, גַּם כֵּן הוּא בִּכְלַל רְשׁוּת הָרַבִּים.

וְהוּא מַה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב, כְּשֶׁרָצָה לְהוֹדִיעַ עֲוֹן הַמְּקוֹשֵׁשׁ שֶׁהוּא מַעֲבִיר אַרְבַּע אַמּוֹת לִסְבָרַת רַב יְהוּדָה, הִקְדִּים לוֹמַר ״וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר״, פֵּרוּשׁ, וּבָזֶה הוּא שֶׁנֶּחְשַׁב לוֹ חִלּוּל הַשַּׁבָּת לְהִתְחַיֵּב מִיתָה, אֲבָל אִם לֹא הָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, הֲגַם שֶׁהָיָה מַעֲבִיר אַרְבַּע אַמּוֹת שָׁם אֵינוֹ חַיָּב, שֶׁאֵין לוֹ דִּין רְשׁוּת הָרַבִּים.

וּלְפִי סְבָרַת רַמְבַּ״ם (הלכות שבת פי״ד), כְּפִי מַה שֶׁנִּשְׁמַע מִדְּבָרָיו מִמַּה שֶׁמָּנָה הַמִּדְבָּר בִּכְלַל רְשׁוּת הָרַבִּים וְלֹא חִלֵּק אִם מְצוּיִים יִשְׂרָאֵל לְשֶׁאֵינָם מְצוּיִים, וּפֵרַשְׁתִּי בּוֹ בְּחִבּוּרִי ״חֵפֶץ ה׳״ שֶׁחִבַּרְתִּי בִּימֵי חָרְפִּי, שֶׁהָרַמְבַּ״ם מְפָרֵשׁ דִּבְרֵי אַבַּיֵי עַל זֶה הַדֶּרֶךְ: ״כָּאן בִּזְמַן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל״ - פֵּרוּשׁ, תַּנָּא שֶׁהִזְכִּיר הַמִּדְבָּר מְדַבֵּר עַל אוֹתוֹ זְמַן, לָזֶה מְנָאוֹ גַּם כֵּן, וְתַנָּא שֶׁלֹּא הִזְכִּיר אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בַּזְּמַן הַזֶּה, וּזְמַן הַזֶּה אֵינָן מְצוּיִים הוֹלְכֵי מִדְבָּרוֹת, וּלְצַד שֶׁאֵינָם מְצוּיִים לֹא טָרַח לְהַשְׁמִיעֵנוּ דִּינוֹ. וְאִין הָכֵי נַמֵּי שֶׁאֲפִלּוּ בַּזְּמַן הַזֶּה הַמִּדְבָּר רְשׁוּת הָרַבִּים, אִם כֵּן נַחְזוֹר לְקֻשְׁיָתֵנוּ לְדֶרֶךְ זֶה: לָמָּה הֻצְרַךְ הַכָּתוּב לוֹמַר ״וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר״?

וְיִתְבָּאֵר עַל פִּי מַה שֶׁאָמְרוּ עוֹד שָׁם (שבת צו:) וְזֶה לְשׁוֹנָם: בְּמַתְנִיתָא תָּנָא מְקוֹשֵׁשׁ תּוֹלֵשׁ הֲוָה, עַד כָּאן. וּלְצַד שֶׁתַּקְשֶׁה לְדִבְרֵי הַתַּנָּא, וַהֲלֹא אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ (חולין פח.) בְּדִינֵי כִּסּוּי דַּם חַיָּה וָעוֹף אֵין מְכַסִּין בַּעֲפַר הַמִּדְבָּר מִפְּנֵי שֶׁהִיא מְלֵחָה וְאֵינָהּ מַצְמַחַת, עַד כָּאן. אִם כֵּן מִנַּיִן יָצְאוּ צְמָחִים בַּמִּדְבָּר שֶׁתְּלָשָׁם מְקוֹשֵׁשׁ? לָזֶה הִקְדִּים לוֹמַר וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (במדבר רבה פי״ט) שֶׁבְּאֵרָהּ שֶׁל מִרְיָם הָיָה מַשְׁקֶה וְהָיָה מַעֲלֶה גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים, וְאִם כֵּן הָיוּ גְּדֵלִים צְמָחִים בַּמִּדְבָּר לִתְלוֹשׁ. גַּם לִסְבָרַת רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב שֶׁאָמַר (שבת שם) מְעַמֵּר הָיָה, יִתְיַשֵּׁב גַּם כֵּן הַכָּתוּב בְּדֶרֶךְ זֶה.

וַיִּמְצְאוּ אִישׁ וְגוֹ׳. אָמַר לְשׁוֹן מְצִיאָה, יִתְבָּאֵר עַל דֶּרֶךְ אָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ילקוט שמעוני) שֶׁאָמַר לָהֶם מֹשֶׁה: צְאוּ וּרְאוּ אִם יֵשׁ אָדָם שֶׁחִלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת וְכוּ׳ עַד כָּאן. לָזֶה אָמַר ״וַיִּמְצְאוּ״ עַל דֶּרֶךְ אָמְרוֹ (אסתר ב:כג) ״וַיְבֻקַּשׁ הַדָּבָר וַיִּמָּצֵא״.

מְקוֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. הִקְדִּים זִכְרוֹן הַמַּעֲשֶׂה קוֹדֶם זִכְרוֹן הַיּוֹם, וְלֹא אָמַר ״בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מְקוֹשֵׁשׁ עֵצִים״, לוֹמַר שֶׁלֹּא נִתְעַלֵּם מִמֶּנּוּ שַׁבָּת כְּשֶׁעָשָׂה מַעֲשָׂיו. וְאִם הָיָה מַקְדִּים זִכְרוֹן שַׁבָּת, הָיָה נִשְׁמָע שֶׁמְּצָאוּהוּ בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, פֵּרוּשׁ הַיָּדוּעַ אֶצְלָם, אֲבָל מֵאָמְרוֹ ״מְקוֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת״ חוֹזֵר זִכְרוֹן הַשַּׁבָּת אֶל הַמְּקוֹשֵׁשׁ, שֶׁיּוֹדֵעַ כִּי שַׁבָּת הוּא. וְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ספרי) נִתְחַכְּמוּ לְהוֹצִיא דָּבָר זֶה שֶׁיּוֹדֵעַ הָיָה שֶׁהוּא שַׁבָּת מִמַּה שֶׁכָּפַל לוֹמַר בַּפָּסוּק שֶׁאַחַר זֶה ״מְקוֹשֵׁשׁ עֵצִים״, שֶׁבָּא לוֹמַר שֶׁאַחַר שֶׁהוֹדִיעוּהוּ שַׁבָּת הוּא חָזַר לְקוֹשֵׁשׁ. וּלְדַרְכֵּנוּ טַעַם שֶׁכָּפַל לוֹמַר פַּעַם שְׁנִיָּה ״מְקוֹשֵׁשׁ״ לְהוֹדִיעֵנוּ שֶׁלֹּא הָיְתָה לוֹ שִׁגְגַת מְלָאכָה, אֶלָּא הוֹדִיעוּהוּ כִּי הִיא מְלָאכָה שֶׁחַיָּב עָלֶיהָ, וְהוּא אָמְרוֹ ״אוֹתוֹ מְקוֹשֵׁשׁ״, פֵּרוּשׁ הוּא הָיָה יוֹדֵעַ כִּי עוֹשֶׂה מְלָאכָה, וּבָזֶה הָיוּ לוֹ זְדוֹן שַׁבָּת וּזְדוֹן מְלָאכָה.