התחילו ללמודהמקנא אתה לי. הֲקִנְאָתִי אַתָּה מְקַנֵּא:
לי. כְּמוֹ בִּשְׁבִילִי; כָּל לְשׁוֹן קִנְאָה אָדָם הַנּוֹתֵן לֵב עַל הַדָּבָר, אוֹ לִנְקֹם, אוֹ לַעֲזֹר, אנפר"מנט בְּלַעַז, אוֹחֵז בְּעֹבִי הַמַּשָּׂא:
וַאֲמַר לֵהּ משֶׁה הֲקִנְאָתִי אַתְּ מְקַנֵא לִי רְעֵינָא פוּן דִיהוֹן כָּל עַמָא דַיְיָ נְבִיאִין אֲרֵי יִתֵּן יְיָ יָת רוּחַ נְבוּאֲתֵהּ עֲלֵיהוֹן
ונפתחה ה"א המקנא. והיה ראוי להיותו בשו"א ובפת"ח ובעבור היותו תחת המ"ם שוא נע ושני שואים נעים לא יתחברו לעולם:
ומלת מי יתן. כשואל חפץ בדבר כאומר מי יתן לי זאת השאלה והחפץ:
ומי יתן כל עם ה׳ נביאים הן במחנה הן באוהל מועד להקל מעלי.
כי יתן ה׳ את רוחו עליהם. ולא מרוחי שמה שאמר הקב״ה לתת מרוחי היינו על שבעים זקנים אבל יותר אינן מתנבאים מרוחי אלא מרוחו של הקב״ה הלואי שיהיו כולם מתנבאים בענין זה.
הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וְגוֹ׳. יְהוֹשֻׁעַ לְפִי שֶׁהָיָה בָּחוּר בַּיָּמִים אָחַז בְּמִדַּת הַקִּנְאָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ״וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו״, מִצַּד הֱיוֹתוֹ מִבְּחֻרָיו אָמַר כֵּן. וְאִלּוּ הָיָה זָקֵן בָּא בַּיָּמִים לֹא הָיָה מַקְפִּיד עַל הִשְׁתָּרֵר שְׁנֵי רֵעִים כְּאֶחָד. וְעַל כָּךְ אָמְרוּ (ב״ב עה.) פְּנֵי מֹשֶׁה כִּפְנֵי חַמָּה וִיהוֹשֻׁעַ כַּלְּבָנָה. כִּי כְּמוֹ שֶׁקִּטְרְגָה הַלְּבָנָה וְאָמְרָה: אִי אֶפְשָׁר לִשְׁנֵי מְלָכִים שֶׁיִּשְׁתַּמְּשׁוּ בְּכֶתֶר אֶחָד, כָּךְ יְהוֹשֻׁעַ הָיָה מְקַטְרֵג וְאָמַר: אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים. אֲבָל מֹשֶׁה הָיָה כַּחַמָּה שֶׁלֹּא קִטְרְגָה כְּלוּם, כָּךְ מֹשֶׁה אָמַר: מִי יִתֵּן וְהָיָה כָל עַם ה׳ נְבִיאִים.
וְאָמַר כִּי יִתֵּן ה׳ אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם. פֵּרֵשׁ בָּעֲקֵדָה, פְּשִׁיטָא אִם יִהְיוּ מָאֳצָלִים מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלַי שֶׁלֹּא אֶתְקַנֵּא בָּהֶם, כִּי בְּכָל אָדָם מִתְקַנֵּא חוּץ מִבְּנוֹ וְתַלְמִידוֹ (סנהדרין קה:), אֶלָּא אֲפִלּוּ ״כִּי יִתֵּן ה׳ אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם״ וְלֹא יִהְיוּ תַּלְמִידַי, מִכָּל מָקוֹם לֹא אֶתְקַנֵּא בָּהֶם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁדַּוְקָא קָאָמַר, כִּי דַּוְקָא בִּזְמַן שֶׁיִּתֵּן ה׳ אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁיִּהְיֶה כָּל עַם ה׳ נְבִיאִים, אֲבָל אִם יֵאָצֵל עֲלֵיהֶם מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלַי אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיוּ כֻּלָּם נְבִיאִים, כִּי הַמָּאֳצַל צָרִיךְ לִהְיוֹת דּוֹמֶה מִכָּל צַד אֶל הַמַּאֲצִיל. וְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אָמְרוּ (נדרים לח.) אֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה כִּי אִם עַל גִּבּוֹר חָכָם עָשִׁיר וְעָנָו, וְכֻלָּן בְּמֹשֶׁה. רָצוּ בָּזֶה מֵאַחַר שֶׁהָיוּ כֻּלָּם בְּמֹשֶׁה, עַל כֵּן צָרִיךְ לִהְיוֹת כִּי הַמָּאֳצַל מִמֶּנּוּ דּוֹמֶה אֵלָיו מִכָּל צַד. וְזֶה בִּלְתִּי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיוּ כָּל יִשְׂרָאֵל שָׁוִים בְּכָל אַרְבַּע תְּאָרִים אֵלּוּ, דְּאִם כֵּן מַה גְּבַר מִגֻּבְרִין. אֲבָל אִם יִתֵּן ה׳ אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם בְּלֹא אֶמְצָעִי, אָז אֵין צֹרֶךְ בְּאַרְבַּע תְּאָרִים אֵלּוּ שֶׁיִּהְיוּ כֻּלָּם שָׁוִים בָּהֶם. וְאֵין לוֹמַר שֶׁיִּתְדַּמּוּ אֵלָיו כִּבְיָכוֹל, כִּי מַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ, עַל כֵּן נֶאֱמַר ״כִּי יִתֵּן ה׳ אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם״.
הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וְגוֹ׳. לִסְבָרַת הָאוֹמֵר שֶׁהָיוּ מֵהַשִּׁבְעִים, יִרְצֶה עַל זֶה הַדֶּרֶךְ: ״הַמְקַנֵּא אַתָּה בִּשְׁבִיל כְּבוֹדִי שֶׁלֹּא רָצוּ הָאֲנָשִׁים לָבֹא לְקַבֵּל הַנְּבוּאָה מִמֶּנִּי? מִי יִתֵּן כָּל עַם ה׳ נְבִיאִים וְלֹא יִהְיוּ מְקַבְּלִים הַנְּבוּאָה מִמֶּנִּי אֶלָּא מֵה׳״, כְּאִלּוּ. וְהוּא מַאֲמַר כִּי יִתֵּן ה׳ אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם בְּלֹא אֶמְצָעוּת מֹשֶׁה, כִּי שָׁם מְקוֹר הָעֲנָוָה וְהֶחְלֵט הֶעְדֵּר הַהַקְפָּדָה. וְלִסְבָרַת הָאוֹמֵר מֵהַפְּתָקִין יִרְצֶה עַל זֶה הַדֶּרֶךְ: ״הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי״, פֵּרוּשׁ לְמַאֲמָרִי שֶׁאָמַרְתִּי שִׁבְעִים וְנִבְּאוּ שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם, ״מִי יִתֵּן אֶת״ וְגוֹ׳, וְהַטַּעַם ״כִּי יִתֵּן ה׳ אֶת״ וְגוֹ׳ - פֵּרוּשׁ שֶׁהַשִּׁבְעִים שֶׁאָמַר ה׳ שֶׁיֻּשְׁפְּעוּ מֵרוּחוֹ שֶׁל מֹשֶׁה הוּא בִּתְחִלָּה קֹדֶם שֶׁהִתְחִיל ה׳ לְנַבְּאוֹת אֶת אֲחֵרִים זוּלַת מֹשֶׁה. אֲבָל אַחַר שֶׁהֶאֱצִיל ה׳ רוּחוֹ שֶׁל מֹשֶׁה וְנָתַן לַשִּׁבְעִים, הֻתְּרָה נְבוּאָה לַכֹּל ״כִּי יִתֵּן ה׳ אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם״, וְאֵין כָּאן הַכְחָשָׁה בִּנְבוּאַת מֹשֶׁה.