עָמוֹס ט׳ · ו׳

דִי אַשְׁרֵי בִּתְקוֹף רוּמָא שְׁכִינַת יְקָרֵיהּ וּכְנִשְׁתֵּיהּ עַל אַרְעָא קִשְׁטָהּ דִי אֲמַר לְכַנָשָׁא מַשִׁרְיָן דְסַגִיאִין כְּמֵי נַהֲרָא וּמְבַדַר לְהוֹן עַל אַפֵּי אַרְעָא יְיָ שְׁמֵיהּ:

הבונה - הטעם להזכיר זה, כי הוא ברא הארץ וכל יושביה ואנה יוכלו להסתר ולברוח מפניו, והנה בכל הארץ יגע ומיד תמוג ואף כי חלק מאלפי אלפים הם בני אדם היושבים בה. ושב ואמר: כי הארץ לא תעמוד כי אם בכח שמים, והמעלות הם גלגלי הרוח והקור והאש, כי הם כולם גלגלים זה למעלה מזה, והנה אלה בין הארץ ובין השמים.

ואגדתו - הם החיים.

על ארץ יסדה - שהם כאגודות והזכיר פעם אחרת: הקורא למי הים, לצורך החיים להוריד מטר. והטעם: כי אני הכינותי לבני האדם כל צרכם והנה איטיב להם - אם ישמעו בקולי, ואם מרדו בי - לא ימלטו כי הכל בידי.

הבונה. הוא הבונה בשמים מעלותיו זה למעלה מזה ועל גלגלים יאמר שהם זה למעלה מזה:

ואגודתו. קבוצת בריותיו יסדה על הארץ:

הקורא למי הים. להעלותם בהעבים ואח״ז שופכם ומורידם ע״פ הארץ:

ה׳ שמו. המורה שהכל שלו ובידו ומוסב למעלה לומר הואיל וכן הוא לא תמצאו א״כ שום תחבולה להנצל לו מהפורענות שהוא מייעד להביא:

מעלותיו. מלשון עלייה הבנוי ממעל ואמר בלשון שאלה על הגלגלים:

ואגודתו. ענין קבוצה אחת וכן יהיו לאגודה אחת (ש״ב ב):

הבונה בשמים מעלותיו, הוא עפמ"ש נוטה שמים כיריעה המקרה במים עליותיו וכו' יסד ארץ על מכוניה, והתבאר אצלי בפי' מעשה בראשית, כי אחר שתחלה היה העולם כולו מים במים ברצות ה' שתתגלה היבשה נטה שמים כיריעה, היינו מה ששם בטבע המים שיעלו באדים אל הרקיע שהוא עגול הנשימה, ושם נפרדו המים אשר היו מעורבים עם האויר ונשארו בעיגול הנשימה, כמ"ש המקרה במים עליותיו, שהוא החק ששם אל המים שיעלו עד שם ושם ישארו צרורים בעבים, ועי"ז נתגלה היבשה וההרים עלו מתוך התהום, שעז"א יסד ארץ על מכוניה, וז"ש שבנה בשמים מעלותיו וששם הוא עליית האדים והמים, ועי"כ אגודתו על ארץ יסדה נאגדה היבשה, ושם לים גבול בל יצא מן האגד ולחוץ, והוא בעצמו אשר עצר בעד המים בל יכסו היבשה, הוא הקורא למי הים וישפכם על פני הארץ ויחזור העולם שיהיה מים במים, כמו שעשה בדור המבול שירד הגשם מן השמים ויכסו המים את היבשה, בענין שהעושו יגיש חרבו להשיב את הבריאה אל רחם התהו: