עָמוֹס ו׳ · י׳

וְיִטְלִנֵיהּ קְרִיבֵיהּ מִיְקֵידָא לְאַפָּקָא גַרְמַיָא מִן בֵּיתָא וְיֵימַר לְדִי בְשִׁדָא דְבֵיתָא הַעוֹד כְּעַן עִמָךְ וְיֵימַר סָפוּ וְיֵימַר סַלֵק אֲרֵי כַּד הֲווֹ קַיָמִין לָא הֲווֹ מְצַלָן בִּשְׁמָא דַיָי:

ונשאו - מלת ומסרפו אין לו חבר. ורבי יהודה בן קרי"ש אמר: כי דודו אחי אביו ומסרפו אחי אמו וזאת הסברא בלי ראיה. והאומר כי פירושו המציל אותו מהשרפה יחליף הסמ"ך בשי"ן ולא ראינו מהמשקל על הבניין הכבד הדגוש, כי אם לגנאי כמו: שרשך מסעף פארה. והנה הטעם שיכנסו אנשים בבית לראות מי מת בדבר, או שנפל הבית עליהם שתרעש הארץ כאשר הזכרתי, וכן אחריו והכה הבית הגדול והנה יבוא דוד אחד מהאנשים שהיו בבית להוציא המתים מהבית לקברים ולשאת משם החי, וכאשר יכיר האיש קרובו וישאנו ויאמר לאשר בירכתי הבית העוד יש שם עצמים ישיב תשובה לומר הס, אל תגיד זאת ולא תשמע קולך פן ירך לב השומעים ואין אחד מהם מצדיק שם שמים, להזכיר השם הנכבד.

ונשאו. את כל אחד ישא דודו ומסרפו להוציא העצמים מן הבית לבל ישרפו גם הם עם הבשר:

ואומר. הנושא הזה יאמר לאשר הוא בסוף הבית המחפש אחר עצמות כמוהו:

העוד עמך. אם יש עוד מה עמך מן העצמות להוציאם מן השרפה:

ואמר אפס. ר״ל וזה ישיב כמתרעם כבר נשרפו גם העצמות וכלה הכל:

ואמר הס. ויחזיר זה ויאמר לו שתוק ואל תהרהר אחר מדת הדין כי אלו הנשרפים לא אבו להזכיר בשם ה׳ כ״א הזכירו בשם הבעל וראויים הם לזה הגמול:

ונשאו. מל׳ משא וסבל:

דודו. הוא אחי האב:

ומסרפו. הוא אחי האם, או ומסרפו הוא כמו ומשרפו בשי״ן כי זסשר״ץ מתחלף ור״ל אוהבו המציל עצמותיו מן השריפה:

בירכתי. בסוף:

אפס. ענין כליון כמו אפס כסף (בראשית מ״ז):

הס. ענין שתיקה כמו ויהס כלב (במדבר י״ג):

ונשאו דודו, מצייר שאב ובניו ואחיו הראוים לירשו כולם מתו בדבר, ולא ישאר קרוב שיטפל במתים לקברם ושירש את הבית הנשאר ואת הנכסים רק דודו של בעה"ב, כמ"ש אם אין אחים לאביו ונתתם את נחלתו לאחי אביו, והוא ישא אותו לקבורה והוא יהיה ג"כ מסרפו שהוא ישרף העצמות (כמ"ש (שמואל א ל״א:י״ב) ויקחו את גוית שאול וכו' וישרפו אותם. ופי' הרד"ק חניטות העצמות בבשמים השורפים אותם ומיבשם ובפרט בעת המגפה שופכים סיד על העצמות כדי שישרפו ולא יתפשט מהם הדבר), והטעם שישא אותו יהיה כי להוציא עצמים מן הבית באשר הוא היורש את הבית ירצה לטהרו מן העצמות, ואמר לאשר בירכתי הבית העוד עמך, מצייר שאיש אחד מן משרתי הבית שנשאר בחיים יושב בירכתי הבית ולא ירצה לבא בתוך הבית אם מפני המגפה אם מפני המפולת, והדוד העוסק בקבורה ישאל אותו העוד עמך, ר"ל אם נשאר עוד איש עמו מבני הבית בן או אח שנמלטו עמו מן המגפה, ואמר אפס כי כל בני הבית מתו, ואמר הס, באשר היה המנהג להזכיר שם ה' על המתים, אם לומר צדוק הדין ולברך דיין האמת, וגם שכפי הדין צריך לברך שהחיינו ג"כ, כמ"ש אמרו לו מת אביו הוא יורשו מברך שתים ברוך דיין האמת ושהחיינו ואחר שהוא היורש את הבית ירצה להזכיר שם ה', ולכן יצוה אותו המשרת שיהס וישתוק כי לא להזכיר בשם ה' ר"ל שאין עתה העת לזה, והמשרת יבאר לו הטעם, מפני.