תלמוד בבלי - מסכת ראש השנה · דף כ״ג עמוד ב

אף חרים וכייר וגדר - היו משיאין המשואות בראשי הרים שלהן: ביני ביני - דהנך דמתני' הוו קיימין הנך: באידך גיסא - א"י לצד בבל שני צדדים של א"י נמשכין לצד בבל:

בין כל אחת ואחת - דהנך דמתניתין: איסתתום דרכי - ואחזו ההולכין דרך עקלתון:

בסירים - קוצים:

מתני' חצר גדולה היתה בירושלים כו' כל העדים מתכנסין - ביום השבת שחללוהו לבוא ולהעיד:

לא היו זזין משם - לפי שיצאו חוץ לתחום והיוצא חוץ לתחום אין לו אלא ד' אמות:

מן הנהר - שהוא גדל פתאום ושוטף את בני העיר ואת הילדים:

גמ' ויעזקהו - סייגו בגדר אבנים סביב סביב בעיגול כמו טבעת: לישנא דצערא - על שם שאסורין כאלו בזיקין שאין זזין משם כל היום:

סעודות גדולות - אלמא לא הוה להו צערא:

מתני' כיצד בודקין את העדים כו' לפני החמה - החמה הולכת לעולם ממזרח לדרום ומדרום למערב וממערב לצפון שנאמר הולך אל דרום וסובב אל צפון והלבנה אינה נראית ביום שלשים לעולם אלא סמוך לשקיעת החמה שמתוך שהיא דקה וקטנה אינה נראית בעוד שהחמה בגבורתה מדלא קתני למזרחה או למערבה שמע מינה אין נראית להם בדרום וקא ס"ד שהיו שואלין את העדים אם ראוה מהלכת לפני החמה או לאחריה לצפונה של חמה ראיתם אותה או לדרומה של חמה ובגמרא פריך לפני החמה היינו לצפונה שהרי אין נכון לבדוק ולשאול אם לדרומה אלא בזמן ששניהן החמה והלבנה במערב שאם הם בדרום אינה יכולה להיות לא לצפונה ולא לדרומה אלא או למזרחה או למערבה וכשהן במערב אם לפני החמה היא זהו לצפונה שהרי לצד צפון הם הולכין ואם לאחריה היא הרי זה לצד דרום: כמה היה גבוה - מן הארץ לפי ראיית עיניכם: לאין היה נוטה - ראשי הפגימה לאיזה צד נוטין לצד צפון כזה ( ] או לצד דרום כזה [ ): אם אמר לפני החמה לא אמר כלום - מפרש בגמרא:

גמ' היינו לפני החמה היינו לצפונה - הא חדא מילתא היא כדפרישית לעיל: פגימתה לפני החמה - פונה לצד החמה או לצד אחר ועלה קתני סיפא אם אמר לפני החמה לא אמר כלום דמעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה:

דלא לימרו עובדיה - העובדין את החמה:

גמ' אסתתומי אסתתום. ע' פסחים צג ע"ב תוס' ד"ה רב יהודה אמר:

תוספות ד"ה שיהו מהלכין וכו'. דאכל הני דהתם פריך. עיין יומא עז ע"ב. מו"ק ז ע"א:

במשנה לצפונה. מש"כ התוי"ט בסה"ד דהירח הולך בכ"ט י"ב תשצ"ג בגלגלה מנקודה עד שחוזרת לאותה נקודה ממש. במחכ"ת ל"ד כי בזמן הנזכר כבר היא שבה נגד השמש אשר הלכה במשך הזה יותר מכ"ט מעלות. ולאותה נקודה חוזרת בכ"ז ימים ואיזו שעות:

משנה שם ולאין היה נוטה. מש"כ התוי"ט שהחמה בעת ראיית הלבנה כו' כבר שקעה במערב. הן מוכח בכ"ד (עי' כ"א ב' ברש"י ד"ה שלוחין) דאפשר שתראה ביום. וכן בר"פ דלקמן ואמאי ל"ת שמיעה גדולה מראיה אר"ז כגון שראוהו בלילה. ואפשר דאין כוונתו שקיעה ממש תחת האופק אלא דר"ל שהיא במערב הלבנה. ומש"כ עוד ואם הלבנה בנטיה הצפונית כו' הקרנים כו' נליזה אל הדרום כו' ואם כו' הדרומית כו' נליזה לצד צפון כו' שהרי הנליזה היא כלפי החמה כו'. לכאורה כ"ז הוא להיפך ובדוחק יש ליישב לשונו:

רש"י ד"ה כיצד. שהרי אין נכון לבדוק ולשאול אם בצפונה או לדרומה כו'. כ"נ דצ"ל:

תד"ה שיהו מהלכין כו'. משום דבהך לא קשה לן מידי. עי' מהרש"א שנדחק. ול"נ להגיה לא קמשמע לן מידי:

מתני': לא היו זזין משם כל היום. פירוש, לפי שהיוצא חוץ לתחום אין לו אלא ארבע אמות בלבד וכל החצר חשובה כארבע אמות. ואע"ג דמשמע בעירובין פרק מי שהוציאוהו (עירובין מז, ב) דכל העיר נמי כארבע אמות בעיר המוקפת מחיצות, אפילו הכי שאני ירושלים דלאחר שנתפרצו בו פרצות חשיבא כרשות הרבים, כדאיתא בפרק המוציא תפילין (עירובין קא, א).

גמרא: לישנא דצערא הוא. פירש רש"י ז"ל: על שם שלא היו זזין משם קודם תקנת ר"ג והיו כאלו אסורין בזיקין. והקשו בתוס', דאם כן מאי קא מייתי מסעודות גדולות, הרי אפילו קודם תקנת ר"ג היו עושין שם. ואינה קושיא דאדרבה משום הכי קא מוכח דאפילו קודם ר"ג כך היתה נקראת והיו עושין שם סעודות, אם כן לא על שם שמצטערין שם נקראת כן. ובתוס' פירשו דהכי קא מבעיא ליה, אם אותו מקום צר להם או מרווח.ירושלמי (שם, הלכה ג): מהו בית יעזק ששם היו עוזקין את ההלכה דכתיב (ישעיה ה, ב) ויעזקהו ויסקלהו.

זו בירם. משמע כאן שהוא מארץ ישראל וכן מפרש ר"ת בקדושין (דף עב.) גבי מיחסי דפומבדיתא מבירם נסבי:

כמה הוו להו תלתין ותרתין. תימה בזמן שבית המקדש קיים נמי מרחקי טובא כדמוכח בפ"ק דתענית (דף י.) שהיה מהלך ט"ו יום מירושלים עד סופה של כל א"י גבי כדי שיהא מגיע האחרון שבא"י לנהר פרת וזה היה לצד בבל דפרת לצד בבל הוא ואין לחלק בין מקדש ראשון למקדש שני כדמשמע בפרק אלו מציאות (ב"מ דף כח. ושם) וצריך לומר דרצועה נפקא לא"י מצד אחד עד פרת חוץ מבבל וקשה היאך אפשר שירושלים הויא טבור של א"י שהיא ד' מאות פרסה על ד' מאות לכל צד הרי מהלך שני מאות לכל צד הרי מהלך עשרים ימים לאחרון שבירושלים ממהלך עשר פרסאות ועוד הרי ירדן מן המזרח מהלך יום אחד מן המזרח לירושלים והוא קצה א"י:

לא היו זזים משם. לפי שהיוצא חוץ לתחום אין לו אלא ד' אמות וכל החצר חשובה כד' אמות כדתנן בפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מא:) נתנוהו בדיר וסהר וכו' והא דמשמע בההוא פירקא (דף מז: ושם) גבי דיכריא דאתו למברכתא שכל העיר חשובה להם כד' אמות היינו בעיר המוקפת מחיצות והכא בירושלים לאחר שפרצו בה יונים פרצות דחשיב' כרשות הרבים כדאיתא פרק המוצא תפילין (עירובין דף קא.) ומיהו אשכחן עיר דחשובה כד"א אף בלא מחיצות כדתנן בפרק כיצד מעברין (עירובין דף נז.) נותנין קרפף לעיר עוד תנן (שם דף ס.) הנותן עירובו בתוך עיבורה של עיר לא עשה ולא כלום ואם לענין יוצא חוץ לתחום נמי נותנין לו כל העיר כולה עם עיבורה כד' אמות אם כן בלא מחיצות נמי תחשיב כולה כד' אמות: שיהו מהלכין אלפים אמה לכל רוח. הא דלא חשיב לה בפ"ק דביצה (דף יא:) גבי דברים שהתירו סופן משום תחילתן משום דבהך לא קשה לן מידי דמתניתין היא דאכל הני דהתם פריך תנינא ומשני להו:

או דילמא לישנא דצערא. פירש בקונטרס משום שעל שם שאסורין כאילו בזיקין שאינן זזים משם כל היום כולו והיינו קודם דאתקין רבן גמליאל שיהו מהלכין אלפים אמה לכל רוח וקשיא מאי מייתי מסעודות גדולות הא ע"כ קודם ר"ג הכי הוה לכך נראה דמיבעי ליה אי אותו מקום צר להם או מרווח ומייתי ראיה דמרווח ואם תאמר כיון דאיסור שבת עלייהו היאך יוצאין מחצר לחצר י"ל כיון דקודם דפרצו בה היו יכולים ללכת בכל העיר גם עתה משנפרצה אלא כמה מבואות וחצרות פתוחים לאותו חצר שהיו [רשאין] להלך בהן כארבע אמות: