תלמוד בבלי - מסכת ראש השנה · דף ט״ז עמוד ב

כדי לערבב - שלא ישטין כשישמע ישראל מחבבין את המצות מסתתמין דבריו:

שרשה בתחלתה - שישראל עושין עצמן רשין בר"ה לדבר תחנונים ותפלה כענין שנאמר תחנונים ידבר רש (משלי י״ח:כ״ג):

של אותה שעה - ואפילו הוא עתיד להרשיע לאחר זמן: שנאמר באשר הוא שם - ומצינו בבראשית רבה אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מי שעתידין בניו להמית את בניך בצמא אתה מעלה לו באר שנא' (ישעיהו כ״א:י״ד) משא בערב וגו' לקראת צמא התיו מים שהיו מוציאין לקראת הגולים מיני מלוחים ונודות נפוחים וכו' כדאיתא התם אמר להם השעה צדיק הוא או רשע אמרו לו צדיק אמר להם באשר הוא שם איני דן את העולם אלא בשעתו:

קיר נטוי - ועובר תחתיו מזכיר עוונותיו שאומר כלום ראוי זה ליעשות לו נס ומתוך כך הוא נבדק: ועיון תפילה - סומך על תפילתו שתהא נשמעת ומתאמץ לכוין לבו: מוסר דין - כמו ישפוט ה' ביני וביניך (בראשית ט״ז:ה׳-ו׳) אומרים כלום ראוי הוא שיענש חבירו על ידו: ויבא אברהם וגו' - הוא קבר אותה:

שינוי מעשה - שב מרעתו:

ובנבלתם לא תגעו - וברגל משתעי קרא כדמפרש ואזיל לקמיה בברייתא:

שלשה ספרים - ספרי זכרון של מעשה הבריות:

ליום הדין - כשיחיו המתים: רשעים גמורים - רובם עונות: בינוניים - מחצה על מחצה:

גמ' וא"ר יצחק ד' דברים מקרעין וכו'. בתשו' הרא"ש סוף כלל יז הביא הנוסח' ג' דברים מבטלין הגזירה וכו' אף שינוי השם:

תוס' ד"ה ליום הדין כו' לחיי העולם הבא שהוא קיים לעולם. עי' תורת חיים ריש פ' י"א דסנהדרין:

תוס' ד"ה ותוקעים, הא אמרינן פ' ראוהו ב"ד, עפר אני תחת כפות רגלי רבותינו בעלי תוס', ובעניי אינו דומה לשם דהתם אלו מתרמי ציבורא אחרינא ונושא כפיו להם הוא עושה המצוה לברך אותם מש"ה מקרי זמנו, אבל הכא בתוקע לצבור אחר הוא אינו עושה המצוה שכבר יצא אלא דמוציא אותם והציבור העושים מצוה והוא שלוחם להוציא אותם מש"ה לא מקרי לגביה עוד משך זמן המצוה:

גמרא כ"ש שאין תוקעין לה בתחילתה מריעין לה בסופה. אולי יכוין שיהיה לה ח"ו צרות ורעות שיצטרכו לגזור תענית בגללם ויתרעו בשופרות כדאיתא בתענית פ"ב:

גמ' שם ומה טומאה חמורה כהנים מוזהרים ישראל א"מ כו'. עט"א דמסיק דמבני אהרן דמיותר הוא דממעט בנ"י. והב"א הקשה עליו מגמרא דיבמות דמוכח שם דגם אי לא הוי כתיב בני אהרן הוה ממעטינן בנ"י ע"ש. ול"נ דשם הכוונה דאפי' לא היה כתוב בני אהרן אלא אהרונים בשם היחס כמו דכתיב לוים:

גמ' שם ג"ס נפתחים בר"ה א' של רשעים כו'. ברי"ף ורא"ש הגי' צדיקים קודמים לרשעים והוא הנכון:

תד"ה ותוקעין. הא אמרי' בסוף ראוהו ב"ד כו'. בחדושי הגרע"א תמה דלא דמי דהתם אילו מתרמי צבורא כו' הוא עושה המצוה כו' אבל הכא כו' הוא אינו עושה המצוה שכבר יצא כו' ע"ש. ול"נ דאדרבה התם כיון דכבר עלה לדוכן פ"א שוב אין עליו מצוה כמ"ש התוס' שם. אבל הכא כיון שכ"י ערבין זב"ז דמה"ט אע"פ שיצא מוציא ודאי עושה מצוה בתוקע להוציאם:

ותוקעים ומריעין כשהן עומדין. תימה הא קעבר משום בל תוסיף וכי תימא כיון דכבר יצא הוה ליה שלא בזמנו דלא עבר הא אמרינן בסוף ראוהו ב"ד (לקמן ראש השנה דף כח: ושם) גבי ברכת כהנים דאין מוסיף ברכה אחת משלו משום דלא עבר עליה זימניה כיון דאילו מתרמי ליה צבורא אחרינא הדר מברך להו ה"נ אי מתרמי ליה צבורא הדר תקע להו וי"ל דאין שייך בל תוסיף בעשיית מצוה אחת ב' פעמים כגון כהן אם מברך וחוזר ומברך אותו צבור עצמו או נוטל לולב וחוזר ונוטל וכן תוקע וחוזר ותוקע וגבי מתנות בכור נמי אם נותן בקרן אחד ב' פעמים אין זה בל תוסיף: כדי לערבב את השטן. פירש בערוך [כדאיתא] בירושל' בלע המות לנצח וכתיב והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול כד שמע קל שיפורא זימנא חדא בהיל ולא בהיל וכד שמע תניין אמר ודאי זהו שיפורא דיתקע בשופר גדול ומטא זימניה למתבלע ומתערבב ולית ליה פנאי למעבד קטגוריא:

שאין תוקעין בתחלתה. מפרש בהלכות גדולות לאו דמיקלע בשבתא אלא דאיתייליד אונסא:

שרשה בתחלתה. שמתוך שישראלים רשים לבם נשבר ומרחמים עליהם מן השמים:

ועיון תפלה. אומר ר"ת עיון תפלה דהכא כי ההוא דגט פשוט (ב"ב דף קסד: ושם) דג' דברים אין אדם ניצול מהן בכל יום וקא חשיב עיון תפלה כלומר שאין מכוין לבו בתפלתו כדאמר בירושלמי דברכות פרק היה קורא א"ר חייא רבא מן יומא לא כוונית אלא חד זמן בעית מכוונת והרהרית בלבי ואמרי מאן עלל קומוי מלכא קדמוי אלקפטא או ריש גלותא שמואל אמר אנא מנית פרחייא ר' בון בר חייא אמר אנא מנית דומסיא א"ר מנא מחזיק אנא טיבו לרישיה דכי מטי למודים הוה כרע מגרמיה ומתוך שאדם מתפלל ואין מתכוין לבו עבירותיו נזכרין ומיהו לא יתכן לפרש כן כלל אלא אדרבה מיירי במתאמץ לכוין לבו ובוטח שתהא תפלתו נשמעת כי ההיא דפ' אין עומדין (ברכות דף לב:) המאריך בתפלתו ומעיין כדמוכח בריש הרואה (ברכות דף נד:) דאמר רב יהודה אמר רב ג' דברים מאריכים ימיו של אדם וחשיב המאריך בתפלתו ופריך למימרא דמעליותא היא והא א"ר חייא בר אבא המאריך בתפלתו מעיין בה סוף בא לידי כאב לב שנאמר תוחלת ממושכה מחלה לב כלומר מעיין בה אומר בלבו שיעשו בקשתו לפי שהתפלל בכוונה ובא לידי כאב לב שאין בקשתו נעשית תוחלת לשון תפלה ומלשון ויחל משה (שמות לב) וא"ר יצחק (שם דף נה.) שלשה דברים מזכירים עונותיו של אדם עיון תפלה שעל ידי כך מפשפשין במעשיו לומר בוטח הוא בזכיותיו ונראה מה הם ומשני הא דמעיין בה הא דלא מעיין והשתא הוו כל הני שלשה דברים מענין אחד קיר נטוי שבוטח בזכותו ועובר מוסר דין על חבירו שבוטח בזכותו שיענש חבירו על ידו:

ונחתמין לאלתר לחיים. מדקא חשיב בינוניים משמע דצדיקים קרי למי שזכיותיו מרובים ורשעים גמורים למי שעונותיו מרובים ופעמים הצדיקים נחתמין למיתה ורשעים גמורים לחיים דכתיב ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו (דברים ז׳:י׳) דאמרינן בסוף פ"ק דקדושין (דף לט: ושם) מי שזכיותיו מרובין מעונותיו דומה כמי ששרף את כל התורה כולה ולא שייר ממנה אות אחת ואי עונותיו מרובין מזכויותיו דומה כמי שקיים כל התורה כולה ולא חיסר אות אחת וכל זה דקרי הכא גבי רשעים מיתה וגבי צדיקים חיים כלומר לחיי העולם הבא:

ליום הדין. כשיחיו המתים כדמוכח קרא ואע"פ שכבר נדונו אחר מיתתן בגן עדן או בגיהנם מפני הנפש עדיין יהיה דין אחר אם יזכהו לחיי העולם הבא שהוא קיים לעולם ויש שכבר קבלו דינם בגיהנם ומתוך כך שמא יזכו: