תלמוד בבלי - מסכת נדרים · דף מ״ב עמוד ב

שאני הכא דאמר בחייו ובמותו - אבל היכא דאמר בסתם אימא לעולם אין אדם אוסר וכו':

מ"מ קשיא - כדאמרינן אי בהאי טעמא פליגי ליפלגו בנכסים אלו: אלא בנכסים אלו כ"ע לא פליגי - דמשמע נכסים אלו לעולם: כי פליגי דאמר נכסי - ר' יוחנן ור"ל סברי היכא דאמר נכסי אין אדם אוסר וכו' דנכסי משמע כל זמן שהן ברשותי ורב ושמואל סברי אפילו אמר נכסי (אמר) אדם אוסר דבר וכו':

קונם לתוך ביתך שאני נכנס - כל זמן שהוא ביתך דהוי דומיא דנכסי עליך כיון שמת בעה"ב או שמכרו לאותו בית לאחר מותר ליכנס בו דהשתא אינו שלו אבל אמר לבית זה שאני נכנס דהוי משמע נכסים אלו דקא אסר הבית עליו לעולם אע"פ שמת או מכרו לאחר אסו' ליכנס בו אלמא דשאני בין נכסי לנכסים והיכי קאמרי רב ושמואל ל"ש נכסי ול"ש נכסים דאדם אוסר וכו':

אלא כי אמרי רב ושמואל:

בעומדים אילנות על הגבולין - לחוץ שיכול לתלוש מן הפירות מבחוץ מש"ה אינו יורד דהא דרחמנא אפקריה לארעא גבי שביעית לצורך אכילה ועכשיו לא היה נכנס לצורך אכילה: ר"ש בן אליקים אמר - הא דקתני אוכל מן הנוטות ודאי כדקאמרת כגון דעומדין על הגבולין משום שיכול להושיט ידו וליקח מבחוץ אבל אין עומדין על הגבולין אינו יורד לתוך שדהו דאסור לו לירד לשם: גזירה שמא ישהא בעמידה - דלאחר שאכל עומד לו לשם וקמיתהני מנכסים דמדיר ואסור דהאי דאפקריה רחמנא כל זמן שהוא אוכל אז יכול לעמוד לשם דהפקר הוא אבל שלא לצורך אכילה לא אפקריה:

מתני' המודר הנאה מחבירו לא ישאיל לו - שאלה בכלים הלואה במעות:

גמרא אמר עולא בעומדין אילנות על הגבולין. מו"ק (ה ב):

במשנה המודר הנאה מחבירו לא ישאילנו כו'. עי' תוי"ט שהבין דהמודר פירושו שהדירו חבירו וכן הביא בשם התוס'. וכתב דלרבותא נקטה המשנה בכה"ג דאע"ג דהמודר לא פשע גזרינן עליו שלא ישאיל. והקשה על הרע"ב דאסברה בנודר. ואזיל בתר איפכא. דהגזירה הוא נוגע טפי להמדיר שלא יוכל לשאול מן המודר דבר המצטרך לו. ולהמודר אין זה הפסד כלל. וכ"כ בעצמו לקמן פ"ה מ"ד בד"ה המודר הב'. דבמדיר מסתבר יותר לגזור עליו. ולפ"ז אדרבה הרע"ב אסברה ברבותא טפי. ומלישנא דהמודר אין הכרע כמש"כ הר"ן לקמן (מו) בד"ה תני נדור ע"ש וכ"כ שם הרא"ש בפסקיו כעין זה. ואולי הרע"ב בדוקא נקט נודר דאילו במדיר לא שייך למיגזר דלמא ישאיל למודר וכן באינך דכיון דהדירו מסתמא שונאו ואינו חפץ שיהנה ממנו המודר ואיך נחוש שיעשה לו טובה וישאילנו. ותדע שכן דעתו מדכתב לקמן פ"ה מ"א בסופה כל שותף ידיר א"ח כו' כדי שיכופו אותו למכור לו חלקו. הוסיף תיבת לו על לשון הרא"ש שם ש"מ דס"ל דל"ג בזה:

כי אמרו רבי יוחנן וריש לקיש בנכסי כי אמרו רב ושמואל בנכסי אלו. ומהא שמעינן דאף על גב דאמר נכסי, כי אמר אלו אסור, אפילו לכשיצא מרשותו, דאין תופסין לשון נכסי אלא לשון אלו, כאילו אמר נכסי אלו, והכי אתא בירושלמי, ביתך זה משום מה תופסו, משום ביתך, משום זה נפל ובנאה לית הוא, נשמעינה מן הדא האומר ליורשיו תנו בית חתנות לפלוני, או בית אלמנות לבתי ונפל, היורשים חייבים לבנותו, בית זה, נפל אין היורשים חייבים לבנותו, ומיהו בפירושין נראה, דגרסינן הכא נכסים אלו, ולא גרסינן נכסים, וכן נראה מדברי הרמב"ם [הפלאה הלכות נדרים פרק חמישי הלכה ה' ו'] ומנמוקי מורי הרב ז"ל. ומכל מקום הסכמות דירושלמי מכרעת, דבגופיה נמי אפקריה רחמנא, כלומר השדה מופקר לכל ליכנס, ולא על הפירות.

מכל מקום [קשיא] - אי ס"ל דאין אדם אוסר דבר שלא ברשותו לשמעינן מילתיה באלו: אלא בנכסי אלו לא פליגי דאדם אוסר כי פליגי בנכסי דרב ושמואל סברי ל"ש נכסי אלו לא שנא נכסי אוסר - וקשה אמאי נקט במילתיה נכסי אלו הוה מצי למיפרך מהך ברייתא דלעיל קונם שאתה נהנה מת יירשנו אלמא בנכסי אינו אוסר או מהאי דלעיל (נדרים דף לה.) גבי קורדום מת או נתנו במתנה מותר מיהו ניחא ליה טפי לאותובי ממתניתין דלקמן דדמי טפי לנכסי אלו דקתני:

מי איכא למ"ד דבנכסי אדם אוסר - והתנן בפ' השותפין - מותר דלא נאסר אלא בעודהו ברשותו:

אלא כי אמרי רבי יוחנן וריש לקיש בנכסי רב ושמואל בנכסי אלו - ולא פליגי:

מאי שנא דאוכל מן הנוטות דפירי דהפקירא אינון ארעא נמי הפקירא הוא ואפקרה רחמנא לצורך אכילה ואמאי לא ירד בה לאכול מאותן שאינן נוטות:

בעומדים על הגבולין - דיכול לתולשן בלא ירידה בתוך השדה ולכך אמר דלא ירד לתוך השדה כיון דאפשר לאוכלם בלא ירידה אבל היכא דאין עומדין על הגבולין לעולם יורד ואוכל דרחמנא אפקריה: אלא גזירה שמא ירבה בעמידה - לאחר אכילה ולצורך אכילה אפקריה רחמנא שלא לצורך אכילה לא ואינו מותר אלא בנוטות שנוטות מחוץ לשדה ואינו נכנס לתוך השדה כלל:

המודר הנאה מחבירו - שחבירו הדירו שלא יהנה משלו: לא ישאילנו חבירו דקא מהני ליה ולא ישאל מחבירו ובגמרא פריך הא לא מהני ליה למודר: ולא ילוונו חבירו - דקמהני ליה: ולא ילוה חבירו ממנו - ובגמרא פריך אמאי: לא ימכור לו חבירו - דאמרינן בשילהי פירקין דלעיל (נדרים דף לא.) דמיתהני מוכר ללוקח ולכך אסור בין למוכר בין ללוקח: