תלמוד בבלי - מסכת נדרים · דף מ״א עמוד ב

כי חיזרא לדיקלא - כמו האטד שמקיף הדקל ומגין לפירות שאין יכולים למשמש בו כך מגינה על גופו של אדם: תורייקי - תירייק"א בלע"ז:

חושלא דשערי - שעורים ישנים קלופים: דריש נפה - שמדובקין בנפה ובכברה כשמרקדין בהן:

בורדס - בסמ"ך שילשול גדול שיוצא כל שעה כמעיין הנובע שאין לו שוליים ויצאו ממנו כל המים ואית דאמרי בורדם במ"ם כמו בור שנובע דם ואית דאמרי מכה שקורין בו"ן מלנ"ט שיוצא נמי הימנו דם: מפני שהוא כמעיין הנובע - שקופץ מזה לזה ויש בו סכנה להזכירו:

[היכי קתני] - מתני' ומרפאו רפואת נפש: בחנם - כלומר שאין לו הנאה אלא שמחזיק לו טובה בנפשו: רפואת נפש [גופו] - שאם חלה המדיר מותר למודר לרפאותו כדאמרינן לעיל דלא אדריה מן חיותיה: רפואת ממון בהמתו - שאם חלתה בהמתו אסור לרפאותה משום דקמהני ליה: אבל אומר לו כו' - דאמירה ולא כלום היא:

מתני' ורוחץ עמו - המודר עם המדיר: אבל לא בקטנה - משום דקא מפשי מיא מיניה ומפיש נמי הבלא:

אבל לא מן התמחוי - ביחד מפני שמרבה בעל הבית בשבילו:

אבל אוכל הוא מן התמחוי החוזר - לבעל הבית כדמפרש בגמרא שדרכן לאכול מעט ומחזירו לבעל הבית שיש להן מאכילין הרבה וכיון דאין אוכל אלא מעט ומחזיר המותר לא מיתהני מיניה כלום אפי' אם אוכל חבירו פחות הימנו לא מיתהני דהא אינו אוכל אלא מעט והמותר מחזיר. ע"א לא יאכל עמו מן התמחוי דדרך בני הסעודה לאחר שאכלו כפי שובען מצניעין המותר ונושאים עמם לבתיהן דהתם לא יאכל עמו דשמא אחד מהן אוכל פחות מחבירו ולכשיביאו מותרן לבתיהן חולקין בשוה ונמצא זה משתכר במה שאכל חבירו פחות ממנו אבל אם דרך בני הסעודה לאחר שאכלו מחזירין מותרן לבעל הבית ושוב אין מוסיפין בקערות מותר לאכול עמו:

מתני' לא יאכל עמו מן האבוס שלפני הפועלים - כלי גדול שנותן בו בעל הבית ירקות שאוכלין בו הפועלים יחד ומשום טעם דתמחוי: ולא יעשה עמו באומן - שלא יעמוד עמו במענה אחת מפרש בגמ':

בקרוב כ"ע לא פליגי דאסור - לעדור דקא מרפיא כו': גמ' דקא מרפי לה לארעא קמיה - ונוח לו לחרוש אחריו:

בהר"נ ד"ה אלא רפואת כו' דהא תנן וכו'. תמיהני הא שם אין הטעם דמשום מצוה רשאי ליהנות אלא משום דנותן לו את שלו ומונע רק לאחרים ליטלו והוי מבריח ארי ולא מקרי מהנהו וזה שייך באבידה דבהשבתו אינו משביח להאבידה עצמה אלא דמונע אחרים ליטלו אבל הכא דבהמתו חולה והוא מרפא אותה ומשביח נכסיו ועדיף ממפטם בהמתו ואסור וצ"ע:

בהר"נ ד"ה אבל אומר לו וכו'. דמן חיותיה וכו'. כדלעיל דף לט ע"א:

גמרא ברה"ע כי תירייקי. כצ"ל בל"ו:

במשנה וישן עמו במטה. מש"כ התוי"ט ור"מ ור"י הלכה כר"י תמה בתור"ע דהא קי"ל הלכה כר"מ בגזירותיו. תמיהתו אינה אלא על לשונו אבל לענין דינא ודאי ה"ל כסתם משנה כיון דלא הובאה בה דעת ר"מ. אולם בדינא דעשיית אומן דבמשנה הסמוכה שפסקו ג"כ דלא כר"מ ודאי קשה ואולי הואיל דבכולן חד טעמא הוא משום גזירה. כיון דבדינא דלעיל לית הלכתא כוותי' ה"ה הכא:

ר"ן ד"ה אבל לא מן התמחוי. נמצא מתהני משל חבירו. כצ"ל:

רא"ש במשנה ד"ה רי"א. אם אמבטי של זיעה מרבים לו חום בשבילו. תימה דבברייתא קאמר ר"י בפירוש דלהזיע מותר אף בקטנה. והא דנראה מדבריו שגירסתו היתה ורוחץ עמו באמבטי רי"א באמבטי גדולה כו'. לא מצאתי גירסא זו באיזו מקום וכן בפסקיו העתיק כגי' שלפנינו:

כי חיזרא לדקלא - שחריות שסביב לדקל מגין עליו כדקל בלע"ז טורק"א:

דריש נפיא - סולת של שעורים:

ואין מזכירין שמו - לפי שמתבייש החולה כשמזכיר: בור דם - בור נובע דם מתחתונים:

אילימא רפואת נפש בחנם - מיירי בנכסי חולה אסורין על הרופא לכך שכר אסור: אלא רפואת נפש גופו - ומיירי בשנכסי רופא אסורים על החולה ורפואת גופו מותרת בנוטלין עליו שכר ומצוה קעביד: רפואת ממון בהמתו - דלא מצוה קעביד הא קמהני ליה אף כי אין נוטלין עליהן שכר ולא הוה כמו מחזיר אבידתו דמצוה להשיב לו אבידתו אבל אינו מצוה לרפא לו בהמתו: אבל אומר לו סם פלוני יפה לה - דדיבור שרי לאחווי ולהנאותו מדיבורו וי"א רפואת נפש גופו דמיירי שנכסי חולה אסורין על הרופא ושרי לכנוס בביתו דמן חיותו לא אדריה אבל לא רפואת בהמתו דמתהני מדריסת הרגל ואפי' גבי צורך בהמתו אדריה כדאמרי' לעיל אבל אומר לו לא בבית אלא בשוק ולפי' ראשון ניחא טפי דלפי' זה אמאי נקט אומר אפי' לרפואת בהמתו בידוע שלא בביתו שרי ותו דמצי לפלוגי בין גופו לרפואת בנו:

תניא לא ירחץ בין בגדולה בין בקטנה - קאי אאמבטי: גדולה - אם בימות הגשמים וכ"ש בימות החמה וקטנה בימות החמה אבל לא בימות הגשמים: מזיע בקטנה - שמאחר שאינו אלא מזיע לא מיתהני מיניה: מן התמחוי החוזר לבעל הבית - פי' במתנה:

בקרוב כ"ע לא פליגי דאסור - דמרפה ליה ארעא קמיה וניחא לחפור בה יותר: