תלמוד בבלי - מסכת נדרים · דף מ׳ עמוד ב

אלא פרת ביומי תשרי בלבד - דכל ימות השנה רבין נוטפין על הזוחלין מן הגשמים שיורדין לתוכו ומן השלגים שמתפשרין כל ימות החמה אבל בתשרי כבר פסקו השלגים ונתפשרו כולן והלכו להן מטהרין הזוחלין ואין בנהרות אלא מימיו שנובעין בלבד:

אבוה דשמואל - סבירא ליה כאידך דשמואל: ועביד להו לבנתיה מקוואות ביומי ניסן - לפי שביומי ניסן רבין נוטפין עני הזוחלין מחמת הגשמים שהרי כל השלגים והקרח שנתפשרו באין המים דרך צינורות דהוו להו שאובין אבל לא באין דרך צינורות אלא מאליהן שוטפין ובאין טובלין בהן כדאמר זבה ונדה ויולדת טבילתן במי מקוה של מ' סאה ואפי' מי גשמי' מכונסים שלא מצינו מים חיים אלא לזב בלבד שנאמר בו מים חיים והמפרש לא פירש הכי ולאו דוקא דכל נשים בזמן הזה זבות נינהו: מפצי ביומי תשרי - שבתשרי מתמעטין הנהרות מן כל ימות השנה ומעלין טיט . והיה נותן המפץ בקרקעית הנהר שלא יכנס הטיט ברגליהן ויהא חציצה:

בהר"ן ד"ה ולענין הלכה וכו' וכדאמר בעלמא וכו'. שבת דף נד ע"א ביצה דף כט ע"א:

ר"ן ד"ה אלא פרת בסופו. דמי שבקי בפרת וכיוצא בו כל שהוא רואה כו'. כצ"ל. ומלות כל השנה ליתנייהו בהר"ן דפ' במה אשה:

ר"ן ד"ה נמצא עכשיו בסופו. ומדקתני סיפא ולמעיין להטביל בו בכ"ש מכלל דאותו מקום כו'. כצ"ל וכ"ה בשם:

גמרא א"ר אמי א"ר כו'. עי' בהגרי"פ גי' ע"י והיא נכונה. דלגי' שלפנינו קשה סמיכת זה המאמר לכאן:

אמר רבי אבהו משום רבי חנינא בן גמליאל לא שנו אלא במקום שאין מביאין ירק מחוץ לארץ לארץ, אבל במקום שמביאין מחוץ לארץ לארץ אסור. מסתברא דאסור אף בירקות הגנה קאמר, והוא הדין בירקות השדה, לפי שאין מביאין כל כך שיספקו להם ושלא יהיו צריכין לירקות השדה, והרי זה כמקום שמסתפקין מזה ומזה, ואפילו מסתפקין רובא מירקות הגנה, וכענין שאמרו בשמן זית ובשמן שומשמין, אבל בירושלמי משמע שאינו אסור אלא בירקות הגנה בלבד כשאר שני שבוע, דגרסינן התם משהתיר רבי להביא ירק מחוץ לארץ לארץ, היא שביעית, היא שאר שני שבוע.

מתני': מן המקפה מותר בגריסין. ירושלמי: והוא שיהא רובן גריסין.

חטאת שאני טועם אסור לאפות. פירוש אסור בפת חטה, ירושלמי: ואתמר כן א"ר יוסי בן אורחיה דבר נשא חמי פיתא נקיה, ומימר ברוך דברא חטתא.