תלמוד בבלי - מסכת מנחות · דף מ״א עמוד א

והגדול יוצא בה עראי - שאינו בוש לצאת בה לשוק:

אילימא וכן לענין איסורא דכלאים - דאי אין קטן מתכסה בה אין בה משום כלאים אם נארג בה כלאים: והתנן אין עראי בכלאים - כלומר אין דין עראי בכלאים שאע"פ שאין הגדול יוצא בה עראי יש בה משום כלאים אם נארג בה כלאים:

ואמר רב נחמן - מאי וכן לענין כלאים וכן לענין סדין בציצית אלמא ציצית בטלית שאין בה שיעור יש בה משום כלאים:

אלא מאי פטורה - דקאמר לעיל ואפילו בטלית פטורה כגון הטיל למוטלת דכי שריא רחמנא כלאים בציצית לגמרי אישתרו:

חדא זימנא - לעיל הטיל למוטלת כשרה וכיון דמתכשרא בהנך בתראי וכל שכן בקמאי אי הוה פסיק לבתראי פשיטא דאין בה משום כלאים דהא כולה ציצית מיקרו: חדא מכלל חברתה איתמר - מכלל דהטיל למוטלת כשרה איתמר הך דכלאים:

טלית כפולה - שהיתה ארוכה כשתים וכפלה: ורבי שמעון פוטר - שאם תפשט נמצאת ציציות באמצעיתה: שאם תפרה חייבת - דלא תפשט:

דנקטה בסיכי - ברוק"ש ל"א תפירה רחבה בשטי"ר וקשיא לי הא דאמר בסוף הקומץ (לעיל מנחות לז: ע"ש) האי מאן דחייטיה לגלימא כו':

איפשיט - הטלית היו ציצית באמצעיתה שהיתה רחבה כפלים בקומתו והיתה כפולה והכפל מוטל על ראשו ושני הראשין של טלית למטה מאחוריו ושתי ציציות היו בקרן האחד ושנים בשני ראשי הכפל מקום שארכו כלה וכשנפשטה היה חבוי כולו בה ונמצאו שתי ציציות של כפל באמצע הטלית כנגד ראשו של רבא:

לאו היינו כנף - דהא באמצעיתה עומדין:

מי סברת חובת גברא הוא - לקיים מצות ציצית באחת מהן דתיפטר בהך אחריתי: חובת טלית הוא - ואפילו עשר יש לך טעונות ציצית:

מסייע ליה - דחובת טלית הוא: הראשונים כו' - ואי חובת גברא הוא למה לה ציצית עד שיתכסה בה:

ופליגא דמלאכא - דרבה בר רב הונא דהמלאך אומר דחובת גברא היא: דמיכסי סדינא - דלא הוה ליה ציצית כדאמרינן לעיל משום כסות לילה: סרבלא - כגון אותן שלנו שהן עגולין ואין לה אלא שני כנפים [למטה] דפטורה מציצית: [סרבלא - מנט"ל בלע"ז]:

הא לא מיחייבא - הן טלית דסדין ודסרבלא ומאי איכפת ליה:

נהי דחייביה רחמנא - כי מיכסי טלית בת חיובא הראוי לציצית חייביה רחמנא לגברא לאהדורי בתר טלית דחיובא ולאכסויי בה מי [חייביה]:

אלא הכי קאמר ליה טצדקי למיפטר עצמך מציצית - תבקש תחבולות לפטור עצמך מציצית. טצדקי תחבולות וחבירו בבבא קמא בפרק הכונס (בבא קמא דף נו.) כל טצדקי דאית לה למיעבד עבדה:

כלי קופסא - טליתות הראויין לציצית אף על פי שמקופלת ומונחת בקופסא חייבת בציצית דהואיל ועומדת היא להתכסות בה אשר תכסה בה קרינא ביה: לכבודו - לתכריכין:

בההיא שעתא - כשלובשין אותו למת: ודאי רמינן ליה - מטילין ביה ציצית דאי לא רמינא דמי כליעוג כלומר איפטר ליה ממצות:

חוץ לשלש - למעלה משלש אצבעות משפת הכנף: יתפור - ולא חיישינן דילמא פייש מידי מן חוט התפירה ויניחם ויוסיף עליו עד ד' חוטים לשם ציצית ואיכא תעשה ולא מן העשוי דהא חוץ לג' לא חזו לתלות ציצית כדאמרינן לקמן: בתוך שלש - הראוי להניח שם ציצית: לא יתפור - דהכא חיישינן להכי כדפרישנא:

ממקום אחר - מטלית אחרת ויש בה תכלת ותולה בה משום דעל כנפי בגדיהם בעינן וכנף זה לא היה מבגד זה בשעת עשיה: ושוין שמביא תכלת - מתיר ציצית מטלית אחרת ותולה בה דהכא ליכא ולא מן העשוי דהא צריך לחזור ולכורכה ולתקנה כאן כבתחילה:

אָמַר לֵיהּ: קְטִינָא קְטִינָא. הא דקראו בשמו ולא עוד אלא שכפל שמו נראה לי בס"ד כי האדם ביום הוא גדול במצות ובלילה קטן במצות כי רוב המצות אינם נעשים אלא ביום דוקא ולא בלילה ומכללם היא מצות ציצית ולכן אמר לו אתה שפוטר עצמך מן הציצית גם ביום נמצאת אתה קטינא ביום וקטינא בלילה.

גמ' טצדקי. עיין ערכין דף ב ע"ב תוס' ד"ה הכל חייבין:

תוס' ד"ה ענשיתו וכו' שאין אדם חייב. עיין פסחים קיג ע"ב תוס' ד"ה ואין לו:

גמרא איפשטא כו' וקם להדי רישא. עפרש"י. לכאורה גם קודם שנתפשטה היו החוטין להדי רישא רק עתה נמצאו באמצע הטלית וא"כ העיקר חסר. ואולי יל"פ דמתחלה היה הציציות נראין מבחוץ ועתה שנתפשטה היו הציצית כלפי ראשו והטלית עליהם מלמעלה. ועמ"א סי' ח' סקי"ג:

שם תנ"ה טלית שנקרעה כו'. לפרש"י דהטעם משום גזירה מייתי ראיה מר"מ משום דהלכה כר"מ בגזירותיו כ"כ הגמיי' בפ"א מהל' ציצית אות מ'. ולפי' התוס' לעיל (מ ב) בד"ה שמא צ"ל דהויא ג"כ משום גזירה דלמא יסמוך על הציצית שהיו בעת הקריעה והם פסולים משום תולמ"ע כדאמר ושוין שלא יביא כו' ממקום אחר ובה תכלת כו'. (וממקום אחר ל"ד דה"ה אם חתכו לגמרי או תוך שלש מבגד זה ומפרש"י משמע קצת דממקום אחר דוקא. וי"ל דהתוס' פליגי עליה בזה. ועמ"א סי' תרכ"ו סק"ז ויש לחלק) ולכן אסור לתפור אפי' להטיל בה אח"כ ציצית מחדש ועי' בב"י ואחרונים. והנ"י גורס רמ"א יתפור וחכ"א לא יתפור וא"ש כפשוטו דמייתי סייעתא מחכמים:

חדא מכלל דחבירתה איתמר. פירש בקונט' בתרייתא מכלל דקמייתא ואיפכא נראה דבתרייתא משמיה דשמואל קאמר לה:

ענשיתו [אעשה. כי האי] [שאין אדם חייב] לקנות טלית המחוייב אם אין (לו) אבל עשה גמור אפילו בית דין שלמטה היו מכין אותו עד שתצא נפשו:

הכי קאמר ליה טצדקי למפטר נפשך מציצית. ומ"מ אי לאו חובת גברא לא שייך למיענש עליה כיון דלית ליה ובקונטרס גרס אלא ומשמע דלא מוכח מידי:

רמינן ליה. פירשתי בפרק בתרא דנדה (דף סא:):