תלמוד בבלי - מסכת כתובות · דף ס״ד עמוד ב

מה בין מורד למורדת - מאי שנא כשהוא מורד אינו נותן אלא חצי טרפעיק ליום וכשהיא מורדת נותנת טרפעיק: מי שוכר את מי - הוי אומר האיש שוכר את האשה ש"מ צערו מרובה: ויצרו מבחוץ - קשויו ניכר ומתגנה:

מתני' המשרה את אשתו על ידי שליש - שנותן לה מזונותיה בבית אפוטרופוס ואינה מתגלגלת עמו: המשרה - המכרה ויכרה להם כירה מתרגמינן שירותא (מלכים ב ו׳:כ״ג): לא יפחות לה - בשבת: לא פסק שעורים כו' - בגמ' מפרש לה: גרוגרות - תאנים יבשין: דבילה - תאנים דרוסות בעיגול ונמכרות במשקל:

מפץ - רך ממחצלת: כפה - צעיף אחד משנה לשנה: ממועד למועד - אמנעלים קאי מנעלים חדשים לכל שלשת רגלים: חדשים - קשים לה בימות החמה לפי שהם חמים ויפים לה בימות הגשמים: אלא נותן לה כלים - חדשים של חמשים זוז בימות הגשמים כו': והשחקים שלה - אף כשיקנה לה חדשים ובגמרא מפרש למאי מיבעי לה:

ונותן לה מעה כסף - לכל שבת לדברים קטנים: ואוכלת עמו לילי שבת - שהוא ליל עונה: מעשה ידיה - אוקימנן לעיל (כתובות דף נט.) מותר מעשה ידיה:

שתי - קשה לטוותו כפלים כשל ערב: משקל של יהודה כפלים כשל גליל:

גמ' ה"ג מני מתני' לא רבי יוחנן בן ברוקא ולא ר"ש: כמה הוא שיעורו - של עירובי תחומין: מתכוונין להקל - ר' מאיר היה רגיל לאכול פת בשבת יותר מבחול שהיה ממשיך פת לכל מינים הבאין לפניו ור"י היה אוכל פת בחול יותר מבשבת שהיה שבע במיני מעדנים:

ר' יוחנן בן ברוקא - נתן שיעור קצוב ככר הלקוח בפונדיון כשלוקחין ד' סאין בסלע הן שתי סעודות וקס"ד חצי קב שהרי הסלע מ"ח פונדיונין שש מעה כסף דינר ומעה שני פונדיונין הרי י"ב לדינר וד' דינר לסלע הרי מ"ח וד' סאין כ"ד קבין מ"ח חצאי קבין נמצא לר' יוחנן לחצי קב שתי סעודות: רבי שמעון אומר - ב' סעודות הן שתי ידות של ככר משלש ככרות לקב ונמצא הקב ט' סעודות שלש סעודות לככר ושלש ככרות לקב:

חציה - של ככר: לבית המנוגע - השוהה בבית המנוגע כדי אכילת פרס חצי ככר מטמא בגדים כדכתיב והאוכל בבית יכבס בגדיו כששוהה שיעור אכילה הכתוב מדבר כדתניא בתורת כהנים ואע"ג דגבי סעודת עירוב אמרנו ג' סעודות בככר אין בו אלא ב' סעודות בינוניות ושל עירוב שיעורו להקל ובמצומצמות והיינו דאמרינן אכילת פרס בכל שיעור שהיית סעודה לפי ששיערוהו כחצי הככר: וחצי חציה לפסול את הגוייה - האוכל שיעור חצי פרס אוכלים טמאים נפסל גופו מלאכול בתרומה עד שיטבול והוא ב' ביצים שהככר של ג' לקב ח' ביצים הוא שהקב כ"ד ביצים ד' לוגין חציה של ככר ד' ביצים חצי חציה ב' ביצים:

תמני סעודות הויין - קביים חטים דמתני' וארבעה עשרה סעודות היא צריכה לשבת: ואי ר"ש - דאמר ט' סעודות לקב: שמונה עשר הויין - והיא אינה צריכה אלא י"ד:

צא מהן שליש לחנווני - רבי יוחנן לא שיער בחצי קב אלא בככר הלקוח בפונדיון מן החנווני והוא לקח ארבע סאין חטין בסלע ומשתכר שליש בטורח נמצאו בחצי קב שלש סעודות השתים הוא מוכר בפונדיון שנתן והג' משתכר: אכתי - קביים דמתניתין תרתי סרי הויין: ומשנינן אוכלת עמו לילי שבת - כדתנן במתני':

הניחא כו' - פלוגתא לקמיה בשמעתין:

באתרא דיהיב ציבי - מי שמוכר חטים לחנווני לעשות ככרות ולמכור בשוק במקום שהוא נותן לחנווני עצים לאפות אינו משתכר אלא שליש ובמקום שאינו נותן עצים מעכב לעצמו מחצה שממעט הככרות למכור ביוקר כדי יציאת העצים:

כמאן כר' חידקא - בתמיה נימא כר' חידקא סתם לה מתני' דאמר בכל כתבי הקדש ארבעה סעודות לשבת:

ר"ש - דאמר תמני סרי הויין ואי כרבנן סבירא ליה לתנא דידן בסעודות שבת דל תלת יתירתא לארחי ופרחי:

משנה המשרה את אשתו ע"י שליש כו' ומבואר בירושלמי דהיינו דוקא בשקבלה עליה דאל"כ לאו כל כמיניה וכן משמע נמי בגמרא דידן בריש פ' המדיר דיותר משלשים יום זילא בה מילתא אם זנה ע"י פרנס אלא שהרמב"ם ז"ל פסק דאף אם לא נתרצית יכול להשרותה תחילה ע"י שליש ונראה שסובר דהכא לא זילא בה מילתא כיון דאוכלת עמו לילי שבת והיינו כמ"ד אכילה ממש. ולפ"ז אפשר דמה"ט פסק דלא כהירושלמי דמוקי לה בשקבלה ליה דוקא דאפשר דהירושלמי ס"ל כמ"ד אוכלת עמו היינו תשמיש ולא אכילה ממש וא"כ זילא בה מילתא אבל איהו פסיק כתלמודא דידן וכמ"ד דאוכלת ממש אבל ה"ה ז"ל כתב בענין אחר דדוקא במדיר אותה הוא דאמרינן דזילא בה מילתא משא"כ היכא שלא הדירה כי הכא לא זילא בה מילתא אלא דלפ"ז יש להקשות א"כ למה פסק הרמב"ם ז"ל נגד הירושלמי דמוקי לה בהדיא בדקיבלה עלה דוקא וצ"ע:

במשנה אר"י לא פסק לה שעורים אלא רי"ש כו'. ועי' לקמן פירושו בגמרא. ומשמע דת"ק פליג עליה וס"ל דבכ"מ שעורים כפלים בחטים. והני תנאי כתנאי דפליגי בפ"ח דפאה מ"ה ור' יוסי כר"מ דשם. ונ"ל סמך יפה להת"ק מקרא סאה סלת בשקל וסאתים שעורים בשקל (מלכים ב ז׳:א׳):

שם משקל ה' סלעים שתי ביהודה שהן עשר סלעים בגליל. כה"ג בחולין (קלה) במשנה:

גמרא וחצי חצי חציה לקבל ט"א. זה אינו מן המשנה אלא מברייתא שם:

רש"י (במשנה) ד"ה כפה. משנה לשנה. נראה דלפירושו הוי מאמר ומנעלים ממועד למועד כמו מאמר מוסגר. ומשנה לשנה דקאמר קאי אכל הני דחשיב לעיל מן ונותן לה האחרון שהוא התחלת ענין. ומטה ומפץ ומחצלת נראה דאינן על זמן קצוב אלא משתמשת בהן עד שיתקלקלו ואח"כ נותנן לה מחדש:

רש"י ד"ה שתי. קשה לטוותו כפלים כשל ערב. והעתיקו הרע"ב. ובנגעים פי"א מ"ח העתיק מפי' הרמב"ם שהשתי דק והערב עב מאד. וב' הפירושים יש להם מקום כאן ושם:

רש"י ד"ה מתכוונים להקל. ר"מ היה רגיל כו' ור"י היה אוכל כו'. בעירובין פי' בענין אחר ע"ש:

רש"י ד"ה ריב"ב. הוא ב' סעודות. כצ"ל:

רש"י ד"ה וחצי חציה. נפסל גופו מלאכול בתרומה. עי' בעירובין שם בתד"ה וחצי:

מיחזי כשכר שבת - וא"ת והא שכר שבת על ידי הבלעה מותר כדאמרינן בפרק הזהב (ב"מ דף נח.) אם היה שכיר שבת שכיר חדש שכיר שנה נותנין לו שכר שבת וי"ל דהכא אסור משום דלא הוי כמו הבלעה דאין מוסיפין לכל שבת יחד אלא מה שעולה בכל יום ויום שאם יתפייס היום או למחר באמצע השבוע אין מצטרפין כל ימי השבוע זה עם זה:

וחצי חצייה לפסול את הגוייה - הך פסול גוייה אין זה אותה גזרה די"ח דבר דהאוכל אוכל ראשון כו' כמו שפירשנו בפרק כיצד משתתפין (עירובין דף פב: ושם):

כמאן כרבי חידקא כו' - וא"ת לדידיה נמי לא ניחא ליה למאן דאמר אוכלת עמו לילי שבת אוכלת ממש ושמא היה יכול לומר ולטעמיך ולפי המסקנא אתי שפיר דכל היתרון הוי לארחי ופרחי: