תלמוד בבלי - מסכת בבא קמא · דף צ״א עמוד א

אלמא בעינן אומדנא דב"ד - אף לנזקין דהא האי קרא בנזקין קאי דכתיב והכה איש את רעהו באבן או באגרוף ולא ימות וה"נ צריך לאומדו אם ראוי לנגיחות זו:

כגון שברח - בעליו ואין חבין לו לאדם שלא בפניו:

דקביל סהדי - על נגיחות וברח הלכך אין לנו ממה לשלם וכגון דלית ליה נכסי:

סוף סוף - כי לא דנוהו דיני נפשות מהיכא משתלם הואיל וברח: ומשני מרידיא - משהין את השור לחרישה לשכירות ומשלם לניזק ואחרי כן ידינוהו דיני נפשות אבל קדמו ודנוהו ליסקל לא מענינן בדיניה לשהויי לרידיא:

עלייה דמרה הוא - ואין בגופו של שור אלא כשאר נכסי בעליו ותם אין משלם מן העלייה:

לקטלא הוא דאמדינן - דכתיב באבן יד אשר ימות בה הכהו (במדבר ל״ה:י״ז): אבל לנזקין - אין אומדין דאפי' אין חפץ זה ראוי להיזק זה חייב דזמנין דאתזק בכל דהו:

[מה בור] - סתם בור י' טפחים:

מאי לאו - הא דקתני אם היו פחותים אם הוזק בו חייב: מלמטה למעלה קחשיב - אלמא בטפח הוי היזק:

כנגד עינו - הכהו בכותל כנגד עינו של זה: דבעינן אומדנא - ובהכי לא בעי לאסתמויי אלא מזליה הוא דאתרע ליה:

אחזו - מעשה דידיה הוא:

ת"ש חמשה דברים אומדין ונותנין לו כו' - לא גרסינן נזק וצער ובושת: וריפוי ושבת עד שיתרפא - כלומר צריכין ב"ד לאמוד כמה ראוי להיות נופל למשכב בחולי זה ומחייבין את זה ליתן לו מיד כל ריפוי ושבתו ומזונות הצריכין לו עד שיתרפא:

והבריא - לזמן מועט והם אמדוהו לזמן מרובה: נותן לו כל מה שאמדוהו - דמשמיא רחימו עליה: מקצר - נופל למשכב כמו אקצירי (ר"ה דף טז.):

אתפח - נתרפא:

מדקאמר ר"ע אפי' לעניים כו' - וחזינא דלא חייב לתת לפורע ראש האשה אלא ארבע מאות זוז כת"ק שמע מינה תנא קמא לקולא קאמר דלעני לא יהבינא כולי האי וקאמר ליה ר' עקיבא לעני נמי יהבינא הכי ומעשה באחד שפרע ראש האשה עניה כו' דאי ס"ד האי שיעורא דארבע מאות דת"ק אפחות שבעניים קאמר והכל לפי כבודו לחומרא קאמר למיתב טפי לעשירים וקאתי ר"ע למימר אפילו עני שבישראל יטול יותר מארבע מאות זוז אמאי לא מחייב ליה לפורע ראש האשה למיתב טפי:

צללת במים אדירים - כלו' יגעת לפטור עצמך ולא העלית בידך כלום שברי חרסים אין ראוים לכלום:

חבלה - אין רשאי:

גמ' אין נותנין זמן לחבלות. עיין לעיל דף מו ע"ב תוס' ד"ה שאין:

בגמרא מאי לאו ממטה למעלה קחשיב כו' לא ממעלה למטה קחשיב עכ"ל. לכאורה אין לשון ממטה למעלה וכן ממעלה למטה מיושב כלל ולולי פי' רש"י היה נראה דארישא דמלתא סמיך דמעיקרא סבור דהא דקתני מה בור שיש בו כדי להמית עשרה טפחים פי' דמה שיש בבור כדי להמית היינו דוקא בעשרה ולמעוטי הפחות מזה וא"כ יש בזה המיעוט מן עומק טפח עד עומק פחות מעשרה טפחים ועיקר כוונת המשנה דכמו שבעומק טפח ודאי אין בו כדי להמית כמו כן עד עשרה וא"כ בכה"ג קתני סיפא היו פחותים מעשרה הוזק חייב והיינו אפי' בטפח דומיא מה דממעט ברישא משיעור מיתה והיינו כל שיעור עומק ממטה שהוא השיעור טפח עד למעלה שהוא פחות מעשרה וע"ז משני דממעלה למטה קחשיב פי' דהא דנקט מה בור שיש בו כדי להמית עשרה טפחים פירושו דבעשרה ודאי איכא שיעור מיתה כמו שיש למעלה מזה דהיינו בעומק הרבה וא"כ לא איירי כאן כלל מן אותן שיעורים שלמטה מעשרה ולבתר הכי נקט היו פחותין מזה והיינו פורתא אין בו שיעור מיתה בודאי אבל נזקין זימנין דאפשר והיינו ע"י אומדנא ובזה נתיישב היטב לשון הגמ' אבל מלשון רש"י לא משמע כן:

גמרא רידיא עלייה דמרה הוא. לכאורה קשה מהא (דלעיל לג) ובתוס' שם ד"ה הקדישו ובמהרש"א שם בתד"ה משום דלר' עקיבא אינו מכור לרדיא וכ"פ הטור ר"ס ת"ז דהלוקח משלם להניזק דמי רדיא וכ"פ הרמ"א אחריו שם ס"ב. וראיתי להמלחמות בר"פ דו"ה שכתב דהכא אליבא דרי"ש קאמרינן דאלו לר' עקיבא ודאי רדיא דניזק הוא וצ"ע דהא רבה אוקמא להא ברייתא כר' עקיבא ואליביה הוא דשקיל וטרי הש"ס וי"ל משום דקאמר אפי' תימא ר"ע משמע דכר"ע אתיא נמי ולא לאפוקי מדשמעון התימני ואליביה הוא דקפריך תם כו' ונשתלם מרדיא ור"ל אי סבר כרי"ש אבל לר"ע לא פריך מטעם שכ' התוס' כמו שאין ממתינים לבעלים וכ"מ במלחמות:

רש"י ד"ה כנגד עינו הכה בכותל כו'. כצ"ל ועי' בפירושו בקדושין:

תד"ה חמשה וכ"מ בתוספתא דתני כו'. עי' מהרש"א ודבריו דחוקים ויותר ה"נ דהתוס' לא גרס לה בגמרא וכ"מ בהגהת הב"ח אמנם גם מהא דאמדוהו והבריא יש להוכיח כן:

זאת אומרת רידיא עלויא דמריה היא. ואם תאמר יגבו את השור לגמרי לניזק ולא תקרא עלוי' דמריה ואחר שנשתלם הניזק מרדיא ידינו אותו דיני נפשות. לא היא, דלא עדיף האי מבעלים ראשונים דאטו אם המית איש מי מצי בעלים למימר המתינו עד שאחרוש בו שדותי ואחר כך תדינוהו.

חמשה דברים אומדין אותן ונותנין לו מיד. כלמר שאפילו הריפוי אומדין ונותנין לו כדמוכח הכא מדאמרינן אמדוהו והיה מתנונה והולך אלמא יש אומד בריפוי. והא דאמרינן לעיל (בבא קמא פב, א) אמר ליה הב לדידי ואנא מסינא לנפשאי אמר ליה פשעת בנפשך ושקלת מנאי טפי ואם אמר ליה קוץ לי מיקץ אומר לו לא ניחא לי דפשעת אנפשך וקרי לי השור המזיק דאלמא אין אומד לריפוי, דלמא ההיא בשלא אמדוהו בית דין אבל באומדנא [דבי דינא תו לא קרו ליה שור המזיק דמיד ידעי _ ש"מ] דבי דינא אמדוהו לחיים ולהתרפאות בכך והרי הוא שפשע בעצמו.

זאת אומרת רידייא עלייה דמרה הוא - תימה ליגבו את השור לגמרי לניזק ולא תקרי יותר עלייה דמרה וי"ל דאם הוא גובהו לגמרי לא היו ממתינין לו עד שישלם מן הרידיא כמו שאין ממתינין לבעלים אם היו אומרים המתינו לי עד שאחרוש בו מעט ואח"כ תסקלוהו:

לא משום דאמרי' איהו דאבעית אנפשיה - תימה א"כ אמאי נקט על עינו ועל אזנו אפילו כנגד עינו ואזנו נמי אם אחזו ועוד תניא בתוספתא (פ"ט) הכהו כנגד אזנו ועינו לא יצא בן חורין שנאמר והכה עד שיעשה בו מעשה משמע דטעם משום גזירת הכתוב היא ולא משום דאיבעית אנפשיה:

חמשה דברים אומדים ונותנין לו מיד רפוי ושבת עד שיתרפא - זו היא גירסא נכונה וקמ"ל שאומדים אותו כמה ראוי לעלות שבתו ורפואתו עד שיתרפא ונותנין לו מיד וכן ה' דברים כמו שפי' בקונטרס וכן מוכיח בתוספתא (פ"ט) דתני אמדוהו והיה מתנונה והולך אלמא יש אומד בריפוי: