תלמוד בבלי - מסכת בבא קמא · דף צ׳ עמוד ב

זה הכלל הכל לפי כבודו - בגמרא מפרש קולא היא או חומרא:

שמרה - המתין לה עד שראתה עומדת על פתח חצירה: ובו כאיסר שמן - שמן קנוי באיסר:

אע"פ שאינו רשאי - כדמפרש טעמא בגמרא וכן קוצץ בנטיעות אין רשאי דעובר בבל תשחית (דברים כ): חייבין - נטיעה בת שנה שתי כסף כדאמר בהכונס (לעיל בבא קמא נח:):

גמ' מנה צורי - כ"ה סלעים ק' זוז: מנה מדינה - שמינית שבמנה צורי סלע של מדינה חצי זוז כדאמר בשור שנגח (לעיל בבא קמא לז.) חנן בישא תקע ליה כו':

שראו בלילה - ולמחרת כשבאין לדון אין דנין אלא ע"פ שמועה לפיכך צריך למקצתן להעיד ואם אין שם אלא ג' צריך להושיב אחרים ולהעיד בפניהם אבל ראו ביום עושין ע"פ הראייה לרבי טרפון מיד ורבי יהודה הנשיא כרבי טרפון ס"ל:

שמסור לעדה ולעדים - שיכול להביאו לב"ד לאומדו אם ראוי אגרוף זה לעשות חבלה זו ואם אין ראוי לא ישלם שמחמת חלשותו של זה ורכותו נחבל: לשיצתה אבן מתחת ידי עדים - שנאבדה מהן וב"ד לא ראוה אע"פ שראוה עדים פטור דבעינן אומדנא בב"ד:

א"ל ר"ע - ונהי נמי דאבן בא בב"ד: וכי בפני ב"ד הכהו שיודעין כמה הכהו - כלומר חשבון המכות שהכהו שיכול לאמוד: או על מה - על איזה מאבריו: ציפר נפשו - תנוך שכנגד הלב ונוח הוא לחבל משם:

ב"ד הולכין אצל בירה - בתמיה וכי הטריח הכתוב ב"ד לצאת מלשכה ולראות אותה: או אם נפלה הבירה - קודם שראוה בית דין כלום מצריך הכתוב לחזור ולבנות להראות גבהה לב"ד אלא אעדים סמכינן וכיון דראו עדים סמכינן אעדותייהו שאומרים לנו כך וכך היה ולא בעינן מסור לעדה אלא לעדים:

פרט לשיצתה אבן מתחת ידי מכה - כלומר שנאבד מיד ולא ראוה עדים: והוציא הלה את ראשו וקבלה - ל"ג:

שהמית אדם - ואחר כך הזיק: ואין דנין אותו דיני ממונות - דתם אין משלם אלא מגופו והרי הוא נסקל:

וחוזרין ודנין אותו דיני נפשות - ומשלם מן העלייה:

גמ' מאי הוי ליהדר ולדייניה. ק"ל הא מבואר בפ"ק דף יג ע"ב דלר"י נגח ואח"כ הפקיר או הקדיש פטור דבעי' שיהא מיתה והעמדה בדין כאחד ועי' בהרא"ש דרבנן פליגי רק במיתה אבל בנזקים מודים א"כ אחר שנגמר דינו הוי הפקר וכדאיתא בכריתות דף כד ע"א וא"א למיהדר למידייניה אח"כ. גם יש לעיין בסוגיא דלעיל דף לג ע"ב מכרו מכור לרדיא נימא דמכור לגמרי דהא בעי' בשעת העמדה בדין הבעלים הראשונים. ואולם דעת הרבה ראשונים דבעי' רק שיהיו לו בעלים לאפוקי הפקר והקדש ולדעת רש"י דמשמע דבעי' בעלים ראשונים י"ל דס"ל כהפוסקים דלרבנן דר"י גם בנזקים לא בעי' שיהא הכל כאחד. אולם עדיין במה דאיתא שם הקדישו מוקדש משום דרבי אבהו הא כיון דהקדישו פקע חיובו לגמרי כמו נגח ואח"כ הקדיש ולא מצי טריף מהקדש וצע"ג:

במשנה שהם בני אברהם י"ו. (ב"מ פג א):

רש"י ד"ה מנה מדינה שמינית כו'. בתוי"ט ומיהו בכסף שבו אבל נחושת כו' ונעלם מכ"ת שלהתוס' (בסוכה כב ב) בד"ה כזוזא משמע דסלע מדינה אין בו נחושת כלל רק הוא ממש קטן כחצי דינר צורי והרא"ש שם משמע דמפרש שאין בו רק נחושת שווי שמינית שבסלע צורי וצ"ע בלשון הרמב"ם וכ"מ בפרק ג' מהל' טוען ה"ב ע"ש:

גמרא שמעון התימני אומר כו'. שמסור לעדה כו'. הע"מ לא ציינו. ועי' ברמב"ם פרק א' מהל' חובל הי"ח דמשמע דפוסק כוותיה ועי' לח"מ פרק י"א מהל' נ"מ ה"ז:

שם אמר רבה (כ"נ דצ"ל) אשכחתינהו כו'. כה"ג (סוכה יז) וש"נ:

תד"ה כגון (הב'). דאפי' כרבי עקיבא ניחא דלא גמר מד"נ. לכאורה לפ"ז מאי פריך לקמן מהא דוכי בפני בית דין הכהו הא שם מיירי בממון דהאי קרא דאבן או אגרוף כתיב גבי ולא ימות כו' ולקמן פשטינן מינה דיש אומד לנזקין ואולי משום דחזינן דרבי עקיבא מיירי אפילו בדיני נפשות מדקאמר הרי שדחף כו' ומת שוב ראיתי בתוס' ר"ה (ר"ד כו) שכ' ומיהו ה"ה לענין מכה חבירו כדמוכח בפ' החובל:

כגון שראוה בלילה - אם ראוה ביום דנין ע"פ ראיה דלא תהא . שמיעה גדולה מראייה אבל ראו בלילה אין יכולין לדון ע"פ ראיית לילה דראייה כקבלת עדות וקבלת עדות כתחילת דין כדמוכח בר"ה (ד' כה: ושם ד"ה כגון) ותחילת דין ביום אפי' בדיני ממונות . כדאמר בפ' אחד דיני ממונות (סנהדרין ד' לד:) הלכך צריכין לחזור ולהעיד ביום וכיון שצריכין להעיד אין המעיד נעשה דיין אבל עד הרואה שאין מעיד כגון שיש עדים אחרים מעידין לפניהם נעשה דיין אפי' בדיני נפשות לרבנן ודלא כרשב"ם שפירש ביש נוחלין (ב"ב ד' קיג: ושם) ג' שנכנסו לבקר דוקא לבקר אבל אם נתכוונו . להעיד כותבין ואין עושין דין דהוו ליה עדים ואין עד נעשה דיין ולר"ע אפי' עד הרואה אין נעשה דיין בדיני נפשות כדמשמע הכא וטעמא כדמפרש בפ"ב דמכות (ד' יב.) ר"ע אומר מנין לסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש שאין ממיתין אותו מיד עד שיעמוד בב"ד ת"ל עד עמדו לפני העדה למשפט עד שיעמוד בב"ד אחר וא"ת והא בפרק ראוהו (ר"ה ד' כו. ושם) מפרש טעמא משום דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה וכיון דחזו ליה דקטליה לא חזו ליה זכותא וי"ל דההיא דמכות עיקר אבל בר"ה בא לפרש דלא גמרינן מינה דשאני דיני נפשות דבעינן והצילו העדה ובדרבנן אפילו עד המעיד נעשה דיין כדמוכח בפ"ק דגיטין (ד' ה:) ובפרק שני דכתובות (ד' כא: ושם) וטעם דאין המעיד נעשה דיין יש מפרשים משום דה"ל עדות שאין אתה יכול להזימה דכיון שהוא עצמו עד ודיין לא יקבל הזמה על עצמו ועל טעם זה קשה להר"י דאורליינש דאלא מעתה עדים הקרובים לדיינים לא יעידו בפניהם דה"ל עדות שאי אתה יכול להזימה אלא ע"כ יכולין להזימם בב"ד אחר ה"נ בני הזמה נינהו בב"ד אחר ורשב"ם מפרש משום דכתיב ועמדו שני האנשים דאמרינן שבועות (ד' ל.) אלו העדים לפני ה' אלו דיינין משמע שיעמדו העדים לפני הדיינין ולא שיהיו עדים בעצמן יושבין ודנין ועוד פי' ר"י טעם אחר דאין עד נעשה דיין משום דנפקא לן מביום הנחילו את בניו דע"פ הנחלת יום ששמעו מבקרי החולה שנתן לכל אחד מבניו יעמידו כל אחד בחלקו אבל ע"פ שמועתו בלילה לא יעמידו כל אחד בחלקו לפי ששמיעתו בלילה אין ראויה לדון על פיהם כדפי' וכיון שאין יכול לדון ע"פ ראיית לילה עד שיעידו עליהם ביום ה"ל עדים ולכך אין יכול לדון דאין עד נעשה דיין אלמא מהכא הוא דשמעינן דאין עד נעשה דיין והיינו דקאמר בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין ד' לד:) ור"מ דנפקא ליה שאין דנין אפי' גמר דין אלא ביום מדאיתקש דינין לנגעים ביום הנחילו מאי עביד ביה ומוקי ליה ביום אתה מפיל נחלות ואי אתה מפיל נחלות בלילה דבלילה כותבין ואין עושין דין ומסיק ואזיל כולה סוגיא עד ה"ל עדים ואין עד נעשה דיין ולהכי איצטריך לאתויי עלה אמר רב חסדא דכל עיקר לא מייתי דרשה דביום הנחילו אלא משום דבעי לאפוקי מינה דאין עד נעשה דיין כדמפרש רב חסדא דאי לאו דלהכי אתא אמאי איצטריך כלל [ביום הנחילו] לר"מ וא"ש הא דמייתי עלה ואמר רב חסדא ולא קאמר אמר רב חסדא בלא וי"ו: כגון שראוה בלילה - פי' בקונטרס ורבי יהודה נשיאה כרבי טרפון ס"ל ובחנם פירש כן דאפילו כרבי עקיבא ניחא דלא גמר מדיני נפשות כדפירשתי לעיל: