תלמוד בבלי - מסכת בבא בתרא · דף צ״ה עמוד א

גמרא דכיון דחזי ליה לאיצטרופי כו' עד באפי נפשה. כ"ז נראה למחוק עי' (לקמן ק"ד) פלוגתת ר"ה ור"נ ופירשב"ם שם:

שם מיהו פחות משתות לא ידיעה ומחיל כו'. כצ"ל ומלת במנה נראה למחוק:

ר"ש ד"ה ואמאי. מחזיר כל האונאה כו' בין ביתר משתות כו'. הן ביתר משתות הוי ביטול מקח ואין בו חזרת אונאה כלל:

ר"ש ד"ה וזהו אוצר. לקבל קוססות הס"ד ואח"כ מה"ד

דא"ל ושייך לע"ב

תד"ה נותן. הגהות מהר"ם בדבור זה הם לחנם ללא צורך:

תני ברישא דברייתא ומקבל עליו עשר קוססות למאה. מסתברא דלאו חסורי מחסר לה, אלא פריש, מקבל עליו קאמר, דכל מה ששנו במרתף זה של יין אני מוכר לך נותן לו יין הנמכר בחנות, ומרתף זה אפילו כולו חומץ הגיעו, תנא נמי ברישא נותן לו יין שכולו יפה, ולא שכולו ממש, אלא כולו יפה כדרך האוצרות, שכולו יפה אלא שעל הרוב יש בהם קצת קוסס.

הא דאקשי מדתני רבי חייא המוכר חבית של יין לחבירו נותן לו יין שכולו יפה. משום דחבית של יין משמע ליה דלאו חבית ידועה קאמר ליה, אלא שיעור חבית, כי מדת החבית ידועה. ופריק, כל שאמר לו חבית יין הראויה להיות בחבית אחת קאמר, ואין ראוי לערב יין יפה ויין קוסס בחבית אחת.

התם הן חסר הן יתר א"ל. ה"פ התם בית כור הן חסר יתר א"ל ואפי' כי א"ל בית כור סתמא אני מוכר לך ולא אמר לו הן חסר הן יתר אמר בפ' בית כור (לקמן בבא בתרא קד.) דאם פיחת או הותיר רובע הגיעו (ולהכי היכא) דא"ל בית כור סתמא אית לן למימר דיותר מרובע לא הויא מחילה וכיון דהדר הדר כולו אבל גבי סאה כשאדם אומר לחבירו סאה פירות אני מוכר לך רגיל להיות שם רובע טנופת וכשיש שם רובע טנופת קרי ליה שפיר סאה פירות ולכך אין לנו לומר דאי איכא יותר מרובע שינפה את כולן:

כל יתר מכאן כבא ליטע מתחלה דמי. פירוש בתחלה כשמתחיל ליטע אינו יכול ליטע אות' שיודע בודאי שהוא גרוע ואפילו הפחות מעשר ואם נודע דכל זמן שהוא עסוק במלאכה שנטע אפילו אחד שאינו טוב חייב להסירו וליטע אחר במקומו הלכך כשיש יותר מעשר אע"פ שלא נודע עד זמן ארוך אחר שיצא מן המלאכה אכתי כיון דלכל הפחות צריך ליטע היתר א"כ עדיין לא יצא מן המלאכה ועדיין הוא עוסק בה וכבר פי' דכל זמן שהוא במלאכה אפי' נודע שאחד מהן גרוע חייב לעקור וליטע אחר במקומו:

נותן לו יין הנמכר בחנות. היינו ריחיה חלא וטעמיה חמרא כדמוכח לקמן בשמעתין ותימה למ"ד ריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא היכי יהיב ליה והא מרתף זה של יין קאמר והא לאו יין הוא ואומר ר"י דאע"ג דהוי חלא מיקרי יין שפיר וקשה לרשב"א דבפרק בתרא דע"ז (דף סו. ושם) פליגי אביי ורבא בחמרא לגו חלא אביי אמר במשהו ורבא אמר בנותן טעם ומפרש גמרא דבהא פליגי דאביי סבר ריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא והוה ליה מין במינו ורבא סבר דהוי חמרא והוה ליה מין בשאינו מינו ואם תמצא לומר אפי' למ"ד חלא (מ"מ) מיקרי חמרא אם כן לימא דלכ"ע ריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא והוה ליה מין במינו ורבא לטעמיה דאמר התם בתר שמא אזלינן והאי שמא לחוד והאי שמא לחוד:

חבית של יין אני מוכר לך נותן לו יין שכולו יפה. אבל ביין הנמכר בחנות לא אפילו למ"ד ריחיה חלא חמרא מכל מקום אהאי חמרא לא יהבי אינשי דמי: