א׳
השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר בונין את הכותל באמצע. מקום שנהגו לבנות גויל גזית כפיסים לבינים בונין. הכל כמנהג המדינה. מקום שנהגו לבנות פי' לבנות כותלי חצירות דומיא דקתני וכן בגינה מקום שנהגו לגדור. ואינו תלוי במנהג שאר בנייני העיר שאף אם נהגו לבנות בנייני הבתים בגזית אין צריך כל כך בנין חזק למחיצה החולקת ודי בכפיסים או בלבינים. בגויל זה נותן שלשה טפחים וזה נותן שלשה טפחים. בגזית זה נותן טפחיים ומחצה וזה נותן טפחיים ומחצה. בכפיסים זה נותן טפחיים וזה נותן טפחיים. בלבינים זה נותן טפח ומחצה וזה נותן טפח ומחצה. לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם. תימה מה הוצרך לפרש שיעור גויל גזית כפיסים לבינים הא תנא כבר הכל כמנהג המדינה. וליחזי היכי נהוג בעובי בנין החומות של גויל גזית כפיסים ולבינים וליזיל בתר מנהגא. על כן נראה לפרש דהכל כמנהג המדינה לא קאי אלא אעיקר המחיצה כמנהגן לבנותה אם בגויל או בגזית או בכפיסים או בלבינים ואפילו בהוצא ודפנא כדקאמר בגמרא. אבל שיעור עובי החומות לאו במנהגא תליא מילתא אלא בשיעור המפורש במשנתינו. ואם נהגו ביותר לא כפינן ליה דקים להו לרבנן דלא בעי טפי. ואם נהגו בפחות מנהג גרוע הוא ולא אזלינן בתריה. דקים להו לרבנן דבבציר מהכי לא קאי כדמוכח בגמרא דקאמר למימרא דכל דבגזית ד' אמות בגובה אי הוי חמשה טפחים קאי ואי לא לא קאי. ומדקאמר ש"מ כל ביני אורבי טפח ומדבעיא ליה הן וסידן או הן בלא סידן אלמא האי שיעורא דוקא הוא ואין לשנותו: ,גמ' מאי מחיצה פלוגתא כדכתיב ותהי מחצת העדה וגו' וכיון דרצו בונין את הכותל בעל כרחו אלמא היזק ראיה שמיה היזק. ואי היזק ראיה שמיה היזק מאי איריא רצו אפילו לא רצו נמי. אמר רבי יוחנן משנתינו כשאין בה דין חלוקה אבל יש בה דין חלוקה אע"ג דלא בעי למיפלג אלא חדא מינייהו פליג דהיזק ראיה שמיה היזק. וכי תימא אמאי תנא מתניתין רצו וכשאין בה דין חלוקה ליתני השותפין שחלקו. וי"ל דרבותא קמ"ל דמהו דתימא דמצי למימר כי איתרצאי לחלוק על מנת שלא לעשות מחיצה קמ"ל. רב אלפס ז"ל הביא לישנא בתרא דחשיב ליה עיקר משום דפריך פירכי טובא אלישנא קמא. ואף ע"ג דשני ליה שינויי דחיקי נינהו. ועוד דרבי יוחנן ורב אשי איירו לשנויי האי לישנא בתרא ובכל דוכתא קי"ל דהיזק ראיה שמיה היזק: ושותפין שחלקו את החצר ולא בנו כותל בינייהו ואחר כמה שנים תבע האחד לבנות כותל ביניהם ושכנגדו טוען הנה מחלת לי על היזק ראיה שאני מזיקך ונתת לי או מכרת לי והחזקתי בו כמה שנים אין טענתו טענה. ולא שייך כאן חזקה דטעמא דחזקה היינו כיון דשתק ולא מיחה הפסיד היינו דוקא היכא שהמחזיק הוא מזיק ואינו ניזק כגון מי שיש לו חלון פתוח לחצר חבירו והחזיק בו שלש שנים. אבל הכא מצי למימר למה היה לי למחות יותר ממך והלא הייתי מזיקך כמו שהיית מזיקני והייתי מצפה אולי תפתח אתה לתבוע. ועוד דלא דמי האי היזק להיזקא דחלון דהתם לאו היזק תדיר הוא שהחלון עשוי לאורה ולא להסתכל בו לחצר חבירו ואסור לו להסתכל במעשה חבירו כדאמרינן גבי גינה אבל חצר שמשתמש בכניסה ויציאה ואי אפשר שלא יסתכל בתשמיש חבירו דמי האי היזקא לקוטרא ובית הכסא דאמרינן לקמן (בבא בתרא דף כג.) דלית להו חזקה הלכך צריך לסייעו בבנין הכותל. אבל אם יש עדים שמחלו השותפין זה לזה על היזק ראיה שוב אין יכולין לחזור בהן. אע"פ שהאומר לחבירו קרע כסותי ושבר כדי יכול לחזור בו ויתחייב חבירו בהיזקו אחר שחזר בו. שאני הכא דתביעת ממון יש ביניהן שנתחייב כל אחד לחבירו לסייעו בבנין הכותל והוי כמו שנתחייב לו מנה ומחל לו עליו שזכה במחילתו בלא קנין: וכי רצו מאי הוו ליהדרי בהו. אמר רבי יוחנן כשקנו מידן וכי קנו מידן מאי הוי קנין דברים בעלמא הוא למ"ד מחיצה גודא ניחא דכיון דקנו ושיעבדו נכסיהם לבנין הכותל לאו קנין דברים הוא אבל למ"ד מחיצה פלוגתא שלא נתרצו אלא לחלוקה אין כאן שיעבוד נכסים ולא מכר ולא מתנות ואין לו לקנין על מה שיתפיס. כשקנו מידן ברוחות פלוני לוקח לו לחלקו רוח מזרחית ופלוני רוח מערבית. רב אשי אמר כגון שהלך זה בעצמו והחזיק בחלקו וזה בעצמו והחזיק בחלקו. לא שיהו שניהם צריכין להחזיק אלא כיון שהחזיק אחד מהם נסתלק מחצי האחר ונקנה לחבירו כדרך ששנינו קדושין דף כח. במטלטלין כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין. וכן שנינו בתוספתא המחליף קרקע בקרקע או מטלטלין במטלטלין או מטלטלין בקרקע או קרקע במטלטלין כיון שזכה זה נתחייב בחליפין אלא או זה או זה קאמר תימה מאי קמ"ל רב אשי אכתי לא שמעינן דקרקע נקנית בחזקה. וי"ל דאשמעינן אע"ג דלא אמר לך חזק וקני אלא שנתרצה לחלוק והלך והחזיק שלא בפניו הויא חזקה ואף ע"ג דבעלמא לקמן (בבא בתרא דף נג.) אמר דחזקה שלא בפניו צריך לומר לך חזק וקני ה"מ בדבר שאין לו חלק בו אלא בקנין זה. אבל הכא שהקרקע היא של שניהם מועלת חזקה מדעתו שלא בפניו אפילו לא א"ל לך חזק וקני: מקום שנהגו לבנות גויל גזית וכו'. גויל אבני דלא משפיין. גזית אבני דמשפיין דכתיב כל אלה אבנים יקרות כמדות גזית מגוררות במגירה. כפיסים ארחי. לבינים ליבני. איבעיא להו הן וסידן או הן ולא סידן. ואסיקנא הן וסידן: אמר רב חסדא לא לסתור אינשי בי כנישתא אא"כ בנו בי כנישתא אחריתי. איכא דאמרי משום פשיעותא. ואיכא דאמרי משום צלויי. מאי בינייהו. איכא בינייהו דאיכא דוכתא לצלויי. מרימר ומר זוטרא סתרי ובנו בי קייטא בסיתוא ובי סיתוא בקייטא. אינהו סברי משום צלויי והוה להו דוכתא לצלויי. א"ל רבינא לרב אשי גבי זוזי ומנחי מאי וכו'. אינהו סברי משום פשיעותא להכי שקלי וטרו היכא שהכל מזומן אי איכא למיחש לפשיעותא. והלכתא כוותייהו דאפילו אי איכא דוכתא לצלויי אסור משום פשיעותא. וה"מ דלא חזא ביה תיוהא אבל היכא דחזא ביה תיוהא סתר ובני. וכן כל בנין שאי אפשר לבנותו בלא סתירה כגון להרחיב את הבנין. כי הא דרב אשי חזא תיוהא בכנישתא דמתא מחסיא סתריה ועייליה לפורייה להתם ובני ולא אפקיה לפורייה עד דתקין לה שפכי לאו דעייליה ממש לגו בי כנישתא דאמר במגילה בפרק בני העיר (מגילה דף כח.) אין אוכלין ושותין וישנים בבית הכנסת. אלא סמוך לבית הכנסת מקום שאורחים רגילים לאכול ולישן שם כדאמר בערבי פסחים דף קא. לאפוקי אורחים ידי חובתם דאכלי ושתו וגנו בבי כנישתא ולפרש"י שפי' בפ' בני העיר שם: בתי כנסיות של בבל על תנאי הן עשויין ואפילו בישובן יכולין לעשות בהן כל צורכם מצינו לפרושי הכא אף בבהכ"נ ממש מיהו לא נהירא פרש"י מדאמר התם אין נכנסין בהן בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים כי הא דרב פפא ורב אדא הוו קיימי ושיילי שמעתתא אתא זילחא דמיטרא עלו לבי כנישתא ולאו משום מיטרא אלא משום שמעתתא דבעיא צילותא ואי כפרש"י מאי איסורא איכא אלא נראה לפרש על תנאי הן עשויין לאחר חורבנן מותרין אבל בישובן אסורין והא דקאמר התם רבינא הוה ליה תילא דבי כנישתא ובעי למיזרעיה א"ל זבנה משבעה טובי העיר ואמאי והא בהכ"נ של בבל הוה וי"ל דאפי' הכי אין לעשות בו קלות ראש כל כך לזרוע בתוכו כדאמר התם דאע"ג דעל תנאי הן עשוין אין נוהגין בהן קלות ראש: הכל כמנהג המדינה הכל לאיתויי מאי לאיתויי אתרא דנהיגי בהוצא ודפנא. הקשה ר"ת מאי בעי לאיתויי לימא לאיתויי כל המקומות כפי מה שנהגו ופי' דאתא לאשמועינן דדוקא הוצא ודפנא דקצת חשוב הוא אבל אם נהגו בפחות מנהג שטות הוא ולא עבדינן ליה וכן משמע הלשון הכל לאיתויי מאי כלומר איזה דבר ראוי למחיצה חוץ מאותם המפורשים במשנה וקאמר לאיתויי באתרא דנהיגי בהוצא ודפנא דאף זה נמי קרוי מחיצה במקום שנהגו בו אבל בפחות מכאן אין ראוי למחיצה אף אם נהגו בו כגון אם נהגו לחלוק במחצלות כופהו לעשות בהוצא ודפנא. י"מ הא דכייפי אהדדי לבנות כותל של גויל וגזית והכל כמנהג המדינה היינו דוקא כשמעמידין הכותל על הקרקע של שניהם ואין אחד מהן רוצה להיות כונס בתוך שלו ולבנות משלו דמצי כל חד למימר איני רוצה לוותר קרקע ולא לבנות בבנין אם לא בבנין בר קיימא אבל אם רצה האחד לכנוס בתוך שלו ולעשות מחיצה בתוך שלו בהוצא ודפנא כיון שמסלק היזק ראיה מחבירו דיו. תדע שלא הוזכר חיוב בבנין אבנים או לבינים אלא במקום שמגיע היזק ראיה לשניהם וחיוב הבנין על שניהם ועל יסוד שניהם אבל במקום שמגיע לזה ולא לזה כגון גג הסמוך לחצר חבירו שבעל הגג לבדו חייב לעשות מעקה לא הוזכר שם בנין אבנים או לבינים אלא עושה מעקה כמו שירצה בין לבינים בין הוצא ודפנא דקאמר א"ר נחמן אמר שמואל גג הסמוך לחצר חבירו עושה לו מעקה גבוה ד' אמות והא דקאמר לקמן (בבא בתרא דף ו:) בענין שני גגין משני צידי רה"ר דלא ניחא לי דתיתרע אשיתאי דמשמע בבנין אבנים הוא מכביד על הגג לא מתורת חיוב אומר כן אלא לפי שאין רוצה לבנות בשלו בהוצא ודפנא לפי שאין מתקיימת זמן מרובה וקשה עליו לטרוח תמיד בבנין המחיצה וי"מ שאפי' אם רוצה לכנוס לתוך שלו ולגדור בהוצא ודפנא חבירו מעכב עליו לפי שאומר לו אינה מחיצה של קיימא ואצטרך לצעוק עליך תמיד כשתפול המחיצה לסלק מעלי היזק ראייתך ונראה כפירושא קמא שלא נתנו חכמים גבול וקצבה למי שיש לו לסלק היזקו מחבירו שיעשה דבר קיים לדורי דורות אלא מספיק מה שמסלק היזקו ממנו לפי שעה ואם אחר זמן יזיקנו יש שופטים בארץ דאי לא תימא הכי מחיצת הכרם אם תפרוץ תיאסר תבואת חבירו ויצטרך בעל הכרם לבנות גזית אלא ודאי לא נתנו חכמים גבול לבנין אלא במקום שיציאת הבנין על שניהן שיכול האחד לומר אי אפשי לעשות מעותי אנפרות ולהוציא הוצאות בכל יום: יכול אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם. כלומר הואיל ומתחילה חיוב הבנין מוטל על שניהן ועל יסוד שניהן מסתמא בשתוף בנאוהו ואע"ג דמתניתין איירי בשאין בו שיעור חלוקה לא מצי למימר אותו שהאבנים ברשותו לא רצית לחלוק כי ידעת שאם תחלוק אכוף אותך לבנות הכותל ולא נתרצית אלא על מנת שאבנה הכותל על חלקי ומשלי דמסתמא כיון שהיזק ראיה שמיה היזק שניהם נתרצו לסלק ההיזק מעליהם. פשיטא אפי' לא היה מתחלה מוטל על שניהם לבנותו היו חולקין בשוה שהרי ברשות שניהם מונחין ויד מי מהן תגבר. לא צריכא דנפל לרשותא דחד מינייהו מהו דתימא כיון שהוא מוחזק באבנים ניהמניה קמ"ל. אי נמי דפנינהו חד לרשותיה שלא בעדים מהו דתימא להוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה קמ"ל כיון דמסתמא מחזקינן ליה דלתרוייהו הוי אע"ג דאיתא השתא ברשותא דחד מינייהו לא נפקא מחזקה דאידך דשותפין לא קפדי אהדדי ואפי' נשתהה ברשותו ואין לו ראיה אלא בעדים: וכן בגינה מקום שנהגו לגדור מחייבין אותו אבל בבקעה מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו אבל אם רצה כונס לתוך שלו ובונה ועושה חזית מבחוץ לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים שלו ואם עשו מדעת שניהם בונין את הכותל באמצע ועושין חזית מכאן ומכאן לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם. ומסקינן פירושא דמתניתין וכן סתם גינה כמקום שנהגו לגדור דמי ומחייבין אותו אבל סתם בקעה כמקום שנהגו שלא לגדור דמי ואין מחייבין אותו ודוקא סתם גינה אבל מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו. וי"מ דה"ה בחצר במקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו דהא חזינא לעיל דנפיש היזקא דראיה בגינה טפי מבחצר דללישנא דמחיצה גודא דלית ליה היזק ראיה בחצר בגינה מודה וא"כ מתני' איירי בעיר חדשה שאין לה מנהג ידוע וי"מ דבחצר אפילו במקום שנהגו שלא לגדור מחייבין אותו משום דבחצר נפיש היזקא וכן משמע מדלא תני מתניתין מנהג בחצר אלא בגינה. והא דאמר לעיל דהיזק דגינה נפיש היינו למאן דאית ליה דהיזק ראיה לא שמיה היזק ומ"מ בגינה שעומדת בקמותיה שליט ביה עינא בישא אבל למ"ד דאית ליה היזק ראיה שמיה היזק בחצר דתדירי ביה בתשמיש צנוע וגם משמשים בה בכניסה ויציאה נפיש היזקא מהיזק גינה וכן עיקר: מאי חזית אמר רב הונא דכייף ליה קרנא מלבר ר' יוחנן אמר דשיע באמתא מלבר לכאורה נראה דלא פליגי אהדדי ור"ח כתב דפליגי ופסק כר' יוחנן ולדבריו בהא פליגי ר' יוחנן סבר גיזוזא לא ידיע ורב הונא סבר קולפא לא ידיע. הוצא אמר רב נחמן דסניף ליה דצי לבר. כתב ה"ר יוסף הלוי ז"ל דלא תקנו חכמים חזית אלא בבקעה לפי שאין יכול לכופו לבנות הכותל עמו אבל בחצר לא תקינו רבנן חזית שמתחלה יכול לכופו ולבנותו עמו ואפילו בחצר שאין בו דין חלוקה ולא נתרצה הא' לחלוק אלא ע"מ שיבנה הא' הכותל משלו לא תקנו חכמים חזית ולית ליה תקנתא אלא בשטרא דכיון דבחצר שיש בה דין חלוקה לא הוצרכו לתקן משום חצר שאין בה דין חלוקה לחוד לא עבוד תקנתא ולא מהני חזית אבל אם הא' בנה עליו בנין ולא חבירו הוי חזקה לדידיה ובמקום שנהגו שעושה בעל הכותל חלונות מבפנים לראיה שהכותל שלו אם יש עדים שעשה כן בשעת הבנין הרי זו ראיה ואם לאו יכול לטעון לאחר הבנין עשאו ולא הרגשתי בדבר וכגון שאין להבחין שנעשה בשעת הבנין כדאמר גבי חזית ליפופא מידע ידיע ולא ידענא מהיכן אית ליה דלא תקינו רבנן חזית בחצר כיון דסימן טוב הוא ולא שייך ביה רמאות אמאי לא מהני בכל דוכתא והלא אפילו חלונות שלא הוזכרו בשום מקום מהני אם יש להבחין שנעשה בשעת הבנין סימן שאמרו חכמים דלא שייך ביה רמאות לכ"ש ואם בשביל שלא שנה חזית ברישא אף בסיפא נמי לא הוי תני ליה אי לאו דתנא דינא ואגב דינא תני תקנתא ואף בהוצא דלא מיתניא במתניתין מהני חזית כיון דלא שייך בו רמאות. וכיון דבבקעה דיכול ליכנס לשדה חבירו ולעשות גם הוא חזית מבחוץ מהני כ"ש בחצר אם עשה חזית מבחוץ דמהני: מתני' המקיף את חבירו מג' רוחותיו וגדר את הראשונה ואת השניה ואת השלישית אין מחייבין אותו. ר' יוסי אומר אם עמד וגדר את הרביעית מגלגלין עליו את הכל: ,גמ' אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי דאם עמד וגדר את הרביעית מגלגלין עליו את הכל ולא שנא עמד ניקף ול"ש עמד מקיף. איתמר רב הונא אמר הכל לפי מה שגדר וחייא בר רב אמר דמי קנים בזול. רוניא אקפיה רבינא מד' רוחותיו א"ל הב לי מאי דגדרי א"ל לא א"ל הב לי דמי קניא בזול א"ל לא הב לי אגר נטירא א"ל לא אתא לקמיה דרבא א"ל זיל פייסיה ואי לא דיינינא לך כר' יוסי ואליבא דרב הונא וכן הלכה. ואע"ג דבקעה הוא מקום שנהגו שלא לגדור ה"מ גדר שבינו לבין חבירו משום היזק ראיה אבל אם הקיפו מארבע רוחות ומנע ממנו רגל אדם ורגל בהמה חייב לשלם ומיהו אם מתחלה א"ל הניקף אם תקיף לא אתן לך כלום דלדידי סגי לי בנטירא בר זוזא לא יהיב ליה אלא אגר נטירא. אבל כיון ששתק וראה שחבירו היה גודר מסתמא ניחא ליה שאם יקיפנו מארבע רוחות שיתן חלקו: מתני' כותל חצר שנפל מחייבין אותו לבנותו עד ד' אמות בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן. מד' אמות ולמעלה אין מחייבין אותו. סמך לו כותל אחר אע"פ שלא נתן עליו את התקרה מגלגלין עליו את הכל. בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן יראה האי דקתני אין מחייבין אותו אין לפרש חיובי הוא דלא מחייבינן ליה אבל יכול לבנותו בעל כרחו. דהא ליתא שהרי אויר שעל גבי הכותל חציו של חבירו ואינו יכול למעט אוירו. לפי שיכול לומר אני רוצה להשתמש על חצי הכותל. שהוא שלי. או היום או מחר אבנה ואסמוך הקורות על הכותל ואעשה מחיצה דקה של נסרים ואעמידנה על חצי הכותל שהוא שלי אלא ה"ק אם שתק ולא מיחה אין מחייבין אותו. דלא תימא כיון ששתק והניחו לבנות ולמעט אוירו ודאי ניחא ליה ודעתו לסמוך לו כותל אחר וליתן עליו תקרה. קמ"ל דאין מחייבין אותו עד שיסמוך לו כותל אחר. משום דכ"ע לאו דינא גמירי ולא היה יודע שיכול למחות בידו כיון שתחתית הכותל משועבד לשניהם: גמ' אמר ריש לקיש הקובע זמן לחבירו וא"ל פרעתיך בתוך זמנו אין נאמן ולואי שיפרע אדם בזמנו ודוקא בקובע זמן אבל בסתם הלוואה אע"ג דאמרינן בפ"ק דמכות דף ג: סתם הלואה שלשים יום לא חשבי' ליה תוך זמנו בתוך שלשים יום. דעביד איניש דפרע בתוך שלשים יום ומילתיה דר"ל איירי כשקבע לו בפני עדים. דאי לאו הכי נאמן לומר פרעתיך בתוך זמנו במגו דלא קבעת לי זמן. או תפשוט מהכא דלא אמר מגו במקום חזקה. והלכתא כר"ל ואפי' מיתמי. ואע"ג דאמר מר הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה. חזקה דלא עביד איניש דפרע בגו זימניה. ואפי' מיתומים קטנים. דכי היכי דלא פרע אינש בגו זימניה ה"נ לא מיתפיס צררי בגו זימניה. וה"ר יונה ז"ל כתב דאע"ג דלא חיישינן לפרעון בגו זימניה לצררי חיישי' אף בגו זימניה דמשכון עביד איניש דמתפיס אף בתוך הזמן ואף בשעת הלואה ולהכי לא פי' טעמא דאין נזקקין משום פרעון אלא משום צררי לאשמועי' דאף בתוך הזמן אין נפרעין ולא נהירא לי דלא שכיח כלל להתפיס צררי בתוך הזמן. ואפי' לאביי ורבא דאמרי אם יזדמנו מעות ללוה תוך הזמן זימנין דפרע לפי שירא שמא יוציא המעות וכדאתי זימניה טריד ליה. אבל מה צריך להקדים וליתן לו אחד מחפציו בתוך הזמן. אם יגשנו בזמנו עוד יש שהות ליתן לו אחד מחפציו. אבל לצררי חיישי' גבי יתמי אחר הזמן דמלתא דשכיחא היא כשהמלוה נוגש ללוה הוא מרויח לו זמן ע"מ שיתן לו משכון שיהיה בטוח ממעותיו. הלכך לא גבי מיתמי עד דגדלי שמא ימצאו עדים שהתפיס אביהן צררי ולהכי נמי אמרינן טעמא משום צררי ולא משום פרעון דחשש פרעון אינו מספיק אלא לענין שבועה ולא לדחות הפרעון עד שיגדלו. משום דאם איתא דפרע אבוהון הוה מהדר ליה שטרא. ולא חיישינן שמא יבואו עדים שפרע והניח השטר בידו דמלתא דלא שכיחא היא. וכי תימא אי מגבי מיתמי קטנים הוה ליה למימר אע"ג דאמר מר אין נזקקין לנכסי יתומים אא"כ רבית אוכלת בהן דאיירי בקטנים אבל ההיא דהבא ליפרע מנכסי יתומים איירי אפילו בגדולים. וי"ל דאי הוה נקיט דאין נזקקין הוה אמינא דגבי בשבועה כדין הנפרע מן היתומים. להכי נקט הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה לאשמועי' דהכא לא צריך שבועה. וא"ת והא אשכחן גבי אלמנה דחיישינן לצררי אפי' בתוך הזמן דתנן בפ' השולח (גיטין דף לד:) אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומין אלא בשבועה וטעמא משום דחיישי' להתפסת צררי אע"פ שלא הגיע זמן הכתובה דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים. וי"ל דשאני אלמנה כיון דבתנאי ב"ד אית לה חיישי' לצררי אפי' בתוך הזמן כדאמרי' בכתובות פרק הנושא (כתובות דף קב:) בנותיו כיון דבתנאי ב"ד קאכלי אימור צררי אתפסה. בת אשתו כיון דלאו בתנאי ב"ד קאכלה לא חיישינן לצררי. וריצב"א תירץ דבכתובה נמי לא חיישינן לצררי תוך זמנו אלא שכיב מרע סמוך למיתתו אורחיה להתפיסה צררי כדי שלא תתבזה אלמנותו בב"ד. ובזה מתורץ מה שמקשה ר"י בפרק מי שמת (בבא בתרא דף קנח.) אהך מתני' דנפל הבית עליו ועל אשתו למ"ד נכסים בחזקת יורשי האשה היכי גבו דאף אם מת הבעל תחלה לא היתה גובה כתובה בלא שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו. ולהאי שינויא ניחא דכיון דנפל הבית עליו ולא מת מתוך ישוב הדעת לא חיישינן שמא התפיס צררי כשהיה בריא לכך אינה צריכה שבועה. ושטר בתוך זמנו הבא לגבות מן הלקוחות כתב הרמב"ן בשם רב האי גאון דבעי שבועה. ואפשר הא דחיישינן לפרעון טפי מביתמי משום דאי איתא דפרע הוה פקיד בעידן דמית ואי טעין פרעתיך בתוך זמני אע"ג דאין נאמן יראה שצריך לישבע שבועת היסת כיון שטוען טענת ברי אבל ביתמי לא משבעינן ליה מספק. איבעיא להו תבעו לאחר זמנו וא"ל פרעתיך בתוך זמנו מהו מי אמרי' מה לי לשקר במקום חזקה או לא ולא איפשיטא ולא מפקינן ממונא אלא משתבע שבועת היסת ומיפטר. הא דאמר במתני' בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן פי' רש"י עד שיביא התובע עדים שתבעו ולא נתן. ותימה היא דמשום שלא נתן מיד בשעה שתבעו הוי לעולם בחזקת שלא נתן. ואפילו אם אמר בפני עדים איני רוצה ליתן לך דלמא אשתמוטי מישתמיט עד דהוו ליה זוזי ואז נתן לו. ורש"י לטעמיה שפי' בפ"ק דב"מ דף יז. גבי צא תן לו ואמר פרעתיך והעדים מעידים אותו שלא פרע כגון שאמרו עדים בפנינו תבעו פרע לי ע"פ ב"ד ולא פרעו בפנינו הואיל ובפניהם העיז לעבור ע"פ ב"ד שוב אינו נאמן לומר פרעתי שלא בעדים ושם כתבתי שאין נראין לי דבריו גם כאן נראה לי כמו שכתב ה"ר ז"ל כגון שבאו עדים ואמרו עמנו היה שמעון במקום פלוני מיום שהחל ראובן בנין כותל זה ויודעין אנו שלא פרעו. אי נמי כגון שעמד שמעון בדין וחייבוהו ב"ד לבנות עד ד' אמות וסרב על צווי ב"ד הרי הוא בחזקת שלא נתן כדין גזלן. אבל אם סרב בעדים ולא עמד בדין יכול לומר שוב נמלכתי ופרעתי: סמך לו כותל אחר אמר רב הונא סמך לפלגא סמך לכולה. ורב נחמן אמר למאי דסמך סמך ולמאי דלא סמך לא סמך והלכתא כרב נחמן ומודה רב נחמן באפריזא ובאקבועי דכשורי. א"ר נחמן בי כוי לא הוי חזקה אע"ג דמנח הימלטי דא"ל אמינא כי מפייסת לי לא תתרע אשיתאי: אמר רב נחמן אחזיק להורדי לא אחזיק לכשורי. פי' בכותל שידוע שהוא של ראובן שהוא בנאו לבדו ושמעון שכנו סמך עליו הורדי שהן קורות דקות וטוען שקנה ממנו או שנתן לו כח לסומכן עליו והחזיק ג' שנים אין לו כח לסמוך עליו קורות גדולות ולהכביד על הכותל יותר מאותו בנין שהחזיק בו כבר אחזיק לכשורי אחזיק להורדי ורב יוסף אמר אפי' אחזיק להורדי אחזיק לכשורי. ובספרי ספרד מצאתי איכא דאמרי א"ר נחמן אחזיק להורדי אחזיק לכשורי ופסקו הלכה כהאי לישנא. ואפי' לספרים דלא גרסי האי לישנא מסתברא דהלכתא כרב יוסף לפי שהקונה מחבירו ליתן לו רשות לבנות בכותלו לא שכיח שיקנה לחצאין ולפי שעה לא הוצרך אלא להורדי. וכתב ה"ר יונה ז"ל הא דאמר פרק הבית והעלייה (בבא מציעא דף קיז:) עליון שבא לשנות בשקמים שומעין לו בארזים אין שומעין לו אלמא אין לחדש ולהכביד על הכותל יותר על חזקה ראשונה התם מיירי כגון שלקחו הבית והעלייה בנויין או שירשוהו והיה סיכוך העלייה בשקמים שלא זכה מתחלת מקחו בעלייה אלא בסיכוך שקמים אבל אם לקחו שנים חורבה ובנו זה בית וזה עלייה אע"פ שלא סיכך עלייה כי אם בשקמים כיון שאם היה רוצה היה מסכך בארזים אין אומרים הפסיד דינו מפני שלא רצה לסכך בארזים פעם ראשונה אלא אם נפלה העלייה יכול לסכך בארזים כמו שהיה דינו בתחלה וכן אחזיק להורדי דשמעתין דכיון דהחזיק בכותל שלש שנים ונאמן לטעון שלקחו כדי לבנות עליו ויכול לטעון כשלקחתיו מתחלה הייתי יכול לסמוך עליו כשורי ולא הפסדתי דיני לפי שלא הייתי צריך לאותה שעה אלא להורדי ונראה שחזקה זו מועיל אף לאבני החומה אם נפלו דמסתמא כשקנה ממנו רשות לסמוך על כותלו קנה ממנו כל הכותל להיות חצי שלו ולא אמרינן שהקנה לו רשות תשמיש בעלמא ולא בנין הכותל אבל אין לו בקרקע של מקום הכותל דאותו לא אמרינן שהקנה לו כל זמן שלא פירש: אמר רב נחמן אחזיק לשפכי לא אחזיק לנטפי לנטפי אחזיק לשפכי ורב יוסף אמר אפי' אחזיק לשפכי אחזיק לנטפי אבל לצריפא דאורבני לא. ואיכא דאמרי אמר רב נחמן אחזיק לשפכי אחזיק לנטפי לנטפי אחזיק לשפכי אבל לצריפא דאורבני לא ורב יוסף אמר אפי' לצריפא דאורבני. עבד רב יוסף עובדא אפי' בצריפא דאורבני כשמעתיה וכן הלכתא והכא נמי איירי בחזקת שלש שנים וחזקה שיש עמה טענה: אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה המשכיר בית לחבירו בבירה גדולה משתמש בזיזים ובכותלים עד ד' אמות. ובעובי הכותל במקום שנהגו אבל בתורבץ אפדני לא ור"נ דידיה אמר אפי' בתורבץ אפדני אבל ברחבה שאחורי הבתים לא ורבא אמר אפילו ברחבה שאחורי הבתים והלכתא כרבא. אמר רבינא האי כשורא דמטללתא עד שלשים יום לא הוי חזקה לבתר תלתין יומין הוי חזקה. לא בחזקת קנייה איירי אלא אמתני' קאי מארבע אמות ולמעלה בחזקת שלא נתן כההיא דא"ר נחמן בי כוי לא הוי חזקה אלא דאייתי בתר הכי כל מימרי דרב נחמן והך מלתא דרב הונא קיימא אמתני' אבל בחזקה דקנייה אפי' אי חבריה בעינא בעי חזקה שלש שנים. ואי סוכה דמצוה היא עד שבעה יומי לא הוי חזקה לבתר שבעה יומי הוי חזקה ואי חבריה בטינא לאלתר הוי חזקה: אמר אביי שני בתים משני צידי רה"ר זה עושה מעקה לחצי גגו וזה עושה מעקה לחצי גגו זה שלא כנגד זה ומעדיף מאי איריא רה"ר אפילו רה"י נמי דכיון דלא סמיכי אהדדי אפי' אין מפסיק ביניהם אלא רשות היחיד איכא היזק ראיה לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא רשות היחיד דודאי עביד אלא אפי' רה"ר דסד"א א"ל סוף סוף בעינא בעית איצטנועי מבני רה"ר קמ"ל דא"ל בני רה"ר ביממא חזו לי בליליא לא חזו לי את בליליא נמי חזית לי בני רה"ר כי קאימנא חזו לי כי יתיבנא לא חזו לי את כי יתיבנא נמי חזית לי בני רה"ר כי מעיינו חזו לי כי לא מעיינו לא חזו לי את כי לא מעיינת נמי חזית לי. אמר מר שני בתים משני צידי רה"ר זה עושה מעקה לחצי גגו ומעדיף וזה עושה מעקה לחצי גגו ומעדיף פשיטא לא צריכא דקדים חד מינייהו ועביד דידיה מהו דתימא מצי א"ל אידך שקיל אוזינקא ועבדיה כוליה דאילו נמלכת בי קודם שהתחלת הייתי אומר לך אני אעשה הכל על גגי ותן חצי ההוצאה או אתה תעשה עלגגך ואתן לך חצי ההוצאה ודין הוא שהיית צריך לעשות כן שהיינו משתכרין העדפה וגם שהיתה היזק ראיה מסולקת מכל וכל השתא נמי שעשית החצי על גגך תגמור ואתן לך ההוצאה קמ"ל דא"ל אמאי אישתהית כולי האי עד שהתחלתי שאילו אמרת לי תחלה הוה יהיבנא לך אוזינקא ומה ששתקת דסברת לא תתרע אשיתך אנא נמי לא אתרע אשיתאי: אמר רב נחמן אמר שמואל גג הסמוך לחצר חבירו עושה לו מעקה גבוה ד' אמות על כותל ביתו ומשלו ואין בעל החצר מסייע לו בהוצאה אבל בין גג לגג לא ורב נחמן דידיה אמר אינו זקוק לד' אמות אבל זקוק למחיצה עשרה למאי אי להיזק ראיה ד' אמות בעי ואי למיתפס עליו כגנב בפחות מכאן סגי לעולם למיתפס עליו כגנב בעשרה לא מצי מישתמיט ליה בציר מעשרה מצי מישתמיט ליה אמר ממצורי קממצירנא: איתמר שתי חצירות זו למעלה מזו אמר רב הונא תחתון בונה מכנגדו ועולה ועליון בונה מכנגדו ועולה ורב חסדא אמר עליון מסייע מלמטה ובונה שאם אין יסוד אין בנין ואין העליון יכול לסלק היזק ראייתו אלא ע"י בנין התחתון אם לא שיבנה כל הכותל על חלקו וזה אינו רוצה הלכך צריך לסייע את התחתון ומקציע עפר חצרו כשיעור חצי עובי הכותל ובונה הכותל על קרקעות של שניהם עד שיהיה הכותל גבוה ד' אמות למעלה מחצר העליונה ואע"פ שהתחתון נמוכה הרבה מן העליונה צריך התחתון לסייע לעליון בכל הבנין שאין יכול להסתכל בכל חצר העליון מ"מ כשהעליון עומד בשפת חצירו ומשתמש אז רואהו התחתון ואפי' בכה"ג מיקרי היזק ראיה כדאמר לעיל בני רה"ר כי קאימנא חזו לי כלומר לא קמזקי לי אלא דוקא כי קאימנא ואיני יכול לכופך להרחיק היזקך שאתה רואה אותי בשעה שאני עומד דבלאו הכי בני רה"ר חזי לי וצריך אני ליזהר מהם הלכך צריך התחתון לסייע לעליון עד השלמת ארבע אמות למעלה מחצר העליונה כדי שלא יוכל להסתכל בו כלל וכן אם חצרו למעלה מגגו של חבירו אין בעל החצר זקוק למחיצת ד' אמות דאין היזק ראיה מחצר לגג אבל זקוק למחיצת עשרה שלא יהא נתפס כגנב אבל בעל הגג צריך לבנות על שלו מחיצה גבוה ד' למעלה מקרקעית החצר שלא יראוהו כשהוא עומד בשפת חצרו ומשתמש ואם הגג נמוך מן החצר עשרה טפחים אין בעל החצר מסייע לבעל הגג בבנין כלום אבל אם אין הגג נמוך מן החצר עשרה אחר שיבנה בעל הגג עד כנגד קרקעיתה של החצר אז נותן בעל החצר לבעל הגג כמו שהיה צריך לעשות מחיצה י' שלא יהא נתפס כנגב כגון אם היה הגג נמוך מן החצר ו' טפחים נמצא שעל שניהם מוטל להוסיף על אותו הבנין ד' טפחים שלא יהו נתפסין זה על זה כגנב הלכך נותן בעל החצר הוצאת שני טפחים לבעל הגג. תניא כוותיה דרב חסדא שני חצירות זו למעלה מזו לא יאמר העליון הריני בונה מכנגדי ועולה. אלא מסייע מלמטה ובונה ואם היתה חצירו למעלה מגגו של חבירו אין זקוק לו: הנהו תרי דהוו דיירי חד עילאי וחד תתאי איפחת תתאי א"ל לעילאי תא וניבני א"ל אנא שפיר דיירינא אבנייה אנא לית לי דוכתא דדיירנא ביה אוגרנא לך לא מצינא דאיטרח לא קא מיתדר לי שוף אכריסך. ועול ושוף אכריסך ופוק א"ר חמא דינא קאמר ליה וה"מ דלא כשורי למטה מעשרה אבל מטי כשורי למטה מעשרה מצי א"ל למטה מעשרה רשותא דידי ההוא ולא משתעבד לך ויסתרו כל הבנין ויבנוהו ביניהם כאשר היה בתחלה והנ"מ דלא אתנו אהדדי אבל אתנו אהדדי סתרי ובנו וכי אתנו אהדדי עד כמה א"ר הונא בריה דרב יהושע כדנקיט איסורייתא דמחוזא וליהדר: ההוא גברא דבנא אשיתא אחוריה כוותאה דחבריה א"ל קמאפלת עלי א"ל סכרנא לך הכא ועבידא לך כוי מלעיל מרעת לי לאשיתאי סתרנא לך עד הכא ובנינא לך ועבידנא לך כוי מלעיל אשיתא פלגא חדתא ופלגא עתיקא לא קאי סתרנא לכולא אשיתא ובנינא ועבידנא לך כוי מלעיל אשיתא חדתא בביתא עתיקא לא קאי סתרנא לכולה ביתא ובנינא לה ועבידנא כוי מלעיל לית לי דוכתא דדיירנא ביה אוגרנא לך לא מצינא דאיטרח א"ר חמא דינא קאמר ליה הא תו למה לי היינו הך לא צריכא אע"ג דדייר ביה בתיבנא וציבי: הנהו תרי אחי דפלגו חד מטייה איספלידא וחד מטייה תורביצא אתא ההוא דתורביצא וקא בני אשיתא אפומא דאספלידא א"ל קמאפלת עילואי א"ל בדידי קבנינא א"ר חמא דינא קאמר ליה כי לא הי לו חזקת אורה א"ל רבינא לרב אשי ומ"ש מהא דתניא שני אחין שחלקו אחד נטל שדה לבן. ואחד נטל שדה כרם יש לבעל הכרם ד' אמות בשדה לבן שעל מנת כן חלקו. א"ל התם דעלו בהדדי. אטו הכא דלא עלו אהדדי. וכי בשופטני עסקינן. דעלו באשיתא והורדי ולא עלו באוירא פי' העלוי והשומא שעשו ביניהם זה בשביל הבנין ולא בשביל האויר. אבל בשדה וכרם השומא והעלוי היה גם בשביל הארבע אמות כי אי אפשר לכרם בלא הם. ולימא ליה אידור ביה כדדרי ביה אבהתאי. א"ל דף ז ע"ב מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי נהרדעי לטעמייהו דא"ר נחמן אמר שמואל האחין שחלקו אין להן דרך זה על זה ולא חלונות זה על זה ולא סולמות זה על זה ולא אמת המים זה על זה. ר"ת ז"ל פי' הא קמאפלת עלי דקאמר לאו משום אורה אלא משום שמאותה אספלידא היה רואה בעד התורביצא שדותיו הרחוקים דאי כפרש"י שמפרש שהיה מאפיל שלא היה אור בטרקלין מאי קאמר באוירא לא עלו פשיטא דעלו באוירא דבית שאין בו אורה מה הוא שוה. וכן ההיא דאין להן חלונות זה על זה איירי כגון שהיה רואה בעד חלונות של אחיו כל שדותיו ויכול אחיו לסותמה והשתא ניחא דהוה דומיא דאין להן דרך זה על זה ולא אמת המים והאי דקרו ליה אנדרונא לפי שאין יכול להביט מרחוק. והקשה עליו ר"י דא"כ מאי פריך מהא דתניא דיש לו לבעל הכרם ד' אמות בשדה לבן שאני התם שהכרם צריך להם לעבודת הכרם אבל הכא אין האיספלידא צריכה לאותה הבטה מרחוק ופי' דעדיין היתה אורה לאיספלידא מצד אחר ולא היה לה אור גדול כמו שצריך לאכסדרא ומשום הכי קרו ליה אנדרונא דלגבי אכסדרא הוי אנדרונא והשתא נמי ניחא דלא עלו באוירא כמו שצריך לאכסדרא והשתא אפילו לפי דברי ר"י אם אין לבית אורה מצד אחר יש לו חלון על של חבירו דמסתמא כי עלו אהדדי ושמו הבתים והעליות זה כנגד זה היה דעתם גם על עלוי האורה כי מה שוה בית אפל אבל אם יש שם אורה יתירה כמו אכסדרא יכול למעט האורה ובלבד שישאר בו אורה שיהא ראוי לדירה כי אדעתא דהכי לא עלו אהדדי אלא שיהא בית ראוי לדירה. כתב הראב"ד ז"ל נהי דאין יכול לערער על סתימת החלונות אם רוצה לבנות לפניהם ומיהו כל זמן שלא בנה לפניהם אינו יכול לומר סתום חלונותיך אע"פ שיש בהן היזק ראיה ואין דבריו נראין כלל דכיון דאין לו חזקה באורה היכי מצי למיעבד ליה היזק בראייתו ועוד דאיכא למיחש דלבתר תלת שנין טעין בחזקה ועוד דאין להן דרך זה על זה משמע דאע"ג דאביהן היה עובר דרך שדה זו לשדה אחרת מוחה הוא באחיו לעבור דרך שדהו וכן בחלונות מוחה הוא בו מלראות דרך החלון ולהחזיקה וכן כתב הרמב"ם ז"ל שצריך לסתום החלון ולהסיר אמת המים מעליו: ההוא שטרא דיתמי דנפיק תברא עילויה א"ר חמא לא מיקרע קרעינן ליה ולא מיגבא מגבינן ביה לא מגבינן ביה דהא נפיק עליה תברא ולא מיקרע קרעינן ליה דלמא כי גדלי יתמי מייתי ראיה ומרעו לתברא שלחה רב אחא בר רבא לקמיה דרבינא הלכתא מאי שלח ליה בכולהו הלכה כרב חמא לבר מתברא דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן. מר זוטרא בריה דרב מרי אמר בהא נמי הלכתא כרב חמא דאם איתא דתברא מעליא הוא איבעי ליה לאפוקי בחיי אבוהון ומדלא אפקיה בחיי אבוהון ש"מ זייופי זייפיה. כתב ה"ר יוסף ז"ל לא תימא דוקא היכא דמטא זימנא דההוא שטרא בחיי אבוהון וקתבע ליה בגויה אלא אפילו בתר דמית אבוהון הוא דמטא זימנא דשטרא כיון דמידע הוה ידע דאיכא עליה האי שטרא אכתי איכא למימר אם איתא דתברא מעליא הוא איבעי ליה לאפוקי בחיי אבוהון ולאזמוני לבי דינא ולכפויי למיקרע לההוא שטרא: מתני' כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר רשב"ג אומר לא כל החצירות ראויות לבית שער. כופין אותו לבנות לעיר חומה דלתיים ובריח רשב"ג אומר לא כל עיירות ראויות לחומה כמה יהא בעיר ויהיה כאנשי העיר י"ב חודש ואם קנה שם בית דירה הרי הוא מיד כאנשי העיר: ,גמ' בעי מיניה רבי אלעזר מרבי יוחנן כשהן גובין לפי שבח ממון הן גובין או לפי נפשות הן גובין. אמר ליה לפי שבח ממון הן גובין ואלעזר בני קבע בה מסמרות דכל מילתא דלית ביה סכנת נפשות לא אזלינן אלא בתר ממון והכי נמי אמרינן בפרק הגוזל בתרא (בבא קמא דף קיז:) שיירא המהלכת במדבר ועמד עליה גייס לטורפה מחשבין לפי ממון וכן נראה כל מה שמחדשין עכומ"ז גזירות ופורענות על ישראל אפי' מענין אותן ביסורים ובמניעת מאכל ומשתה גובין הכל לפי ממון. דעיקר כוונתם על הממון. ואיכא דאמרי בעי מיניה רבי אלעזר מר' יוחנן כשהן גובין לפי שבח ממון הן גובין או לפי קירוב בתים הן גובין א"ל לפי קירוב בתים הן גובין ואלעזר בני קבע בה מסמרות. כתב ה"ר יוסף הלוי ז"ל אשתכח השתא בין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא אין גובין לפי נפשות אלא לפי שבח ממון מיהו ללישנא בתרא טפויי הוא דמטפי דהא שבח ממון גובין אותו לפי קירוב בתים תדע שהרי אם יש שני בתים שוין כאחד כלום גובין מהן אלא לפי שבח ממון. וכן אם יש בית קרוב ואין בו ממון כלום וכי עולה על הדעת שגובין ממנו כלל כיון שאין בה ממון למאי חיישי' הא למדת דשבח ממון הוא עיקר ומאי לפי קירוב בתים דקאמר אף לפי קירוב בתים ומחלקין תחלה לפי הממון ואח"כ לפי קירוב בתים. ב' בתים שיש בהן ממון בשוה אחד קרוב ואחד רחוק הקרוב נותן יותר מן הרחוק ודברים אלו בזמן שיש שלום בעולם ואיכא אימת מלכות ואין לחוש אלא לאותם שבאין דרך לסטיות ובאקראי בעלמא אבל בזמן שיש מלחמה והמלכים מתגרים זה עם זה מסתברא דבכה"ג לא איכפת לן בקירוב בתים כלל דלגבי כרכום שכובש העיר קירוב בתים וריחוק בתים חדא הוא הלכך אין גובין אלא לפי שבח ממון ואם באין על עסקי נפשות גובין אף לפי נפשות והאי שבח ממון דקאמר דוקא ממון המטלטל דאיכא למיחש עלה אבל ממון שאינו מטלטל אין גובין עליו כלל דליכא למיחש עליו מידי ואם יש לחוש לגזילות חצירות וקרקעות ולשריפת בתים ולנתיצתן גובין אף לפי כולן הואיל ועל עסקי הכל הן באין: תוספתא פי"א דב"מ מי שיש לו פתח במבוי אין בני מבוי כופין אותו לעשות דלת למבוי שיכול לומר רצוני שאכנס בחבילתי עד פתחי מי שיש לו בית בחצר אחרת בני חצר משעבדין אותו לעשות עמהן דלת ונגר ומנעול לחצר. ושאר כל הדברים אין משעבדין אותו. ואם היה שרוי עמהן באותה חצר משעבדין אותו על הכל. ומי שיש לו חצר בעיר אחרת בני אותה העיר משעבדין אותו לחפור עמהן בורות שיחין ומערות ואמת המים ושאר כל הדברים אין משעבדין אותו. ואם היה שרוי עמהם בעיר משעבדין אותו על הכל. כופין בני מבוי זה את זה לעשות לחי וקורה למבוי. וכופין בני בקעה זה את זה לעשות ביניהן חריץ ובן חריץ: כופין בני העיר זה את זה לקנות להן בהכ"נ ס"ת נביאים וכתובים: רב נחמן בר רב חסדא רמא כרגא ארבנן. א"ל רב נחמן בר יצחק עבר מר אדאורייתא ואדנביאי ואדכתובי. אדאורייתא דכתיב אף חובב עמים כל קדושיו בידך אמר משה רבינו ע"ה לפני הקב"ה אף בשעה שאתה מחבב עמים יהו כל קדושיו בידך. והם תכו לרגליך ישא מדברותיך. אמר רב יוסף אלו תלמידי חכמים שמכתתין רגליהן מעיר לעיר וממדינה למדינה לישא וליתן בדבורו של מקום. אדנביאי דכתיב גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם וגו' ואמר עולא פסוק זה בלשון ארמי נאמר אם כולם יתנו בגוים עתה אקבצם ואם מעט מהם ויחלו ממשא מלך ושרים. אדכתובי דכתיב מנדה בלו והלך לא שליט למרמא עליהם ואמר רב יהודה מנדה זו מנת המלך. בלו זו כסף גולגלתא. והלך זו ארנונא כגון תשורה או ארוחה שעושין למלך כשעובר עליהן: רב פפא רמא כרייא חדתא פי' באר מים חיים איתמי. א"ל רב שישא בריה דרב אידי לרב פפא ודלמא לא מידויל. א"ל מישקיל שקילנא מינייהו ואי מידויל מידויל ואי לא מהדרינן להו ניהלייהו. וא"ר יהודה הכל לגלא גפא ואפי' מיתמי. אבל מרבנן לא רבנן לא צריכי נטירותא. הכל לכריא דפתיא שהוא תקון רחובה של עיר ואפילו מרבנן. ואי נפקי בכלוזא פי' המון עם. רבנן לאו בני מיפק בכלוזא נינהו שאין דרכן של תלמידי חכמים להזדלזל בפני עם הארץ. ההוא דמי כלילא דשדו אטבריא אתו לקמיה דרבי אמרו ליה ליתבו רבנן בהדן. אמר להו לא. ערקינן ערוקו. ערקו פלגא דליוה לפלגא אתו לקמיה דר' א"ל ליתבו רבנן בהדן אמר להו לא. ערקינן ערוקו. ערוק כולהו פש ההוא כובס שדיוה אכובס ערק כובס פקע כלילא. א"ר ראיתם שאין פורעניות בא לעולם אלא בשביל עמי הארץ. כתב ה"ר יוסף הלוי ז"ל שמעינן מהאי עובדא ומהא דאמר רב נחמן בר יצחק לר"נ בר ר"ח קא עבר מר אדאורייתא וכו' דכל מיני מסין ותשחורת המוטלין על הצבור בין קבועין ובין שאין קבועין אין ת"ח חייבין לסייע בהן את הצבור. ודוקא ת"ח שתורתן אומנותן אבל אין תורתן אומנותן חייבין והכי קאמרי רבנן ז"ל ונראה שת"ח שיש לו אומנות או קצת משא ומתן להתפרנס כדי חייו ולא להתעשר ובכל שעה שהוא פנוי מעסקו מחזר על דברי תורה ולומד דברי תורה הוא הנקרא תורתו אומנותו: כמה יהיה בעיר ויהיה כאנשי העיר. שנים עשר חדש. ולכל מילי מי בעינן שנים עשר חדש ורמינהי שלשים יום לתמחוי שלשה חדשים לקופה ששה לכסות תשעה לקבורה שנים עשר חדש לפסי העיר. א"ר אסי א"ר יוחנן כי תנן נמי מתני' לפסי העיר. ושמעינן דכל הני מילי חיוב או מפקינן מיניה דומיא דפסי העיר: תניא המודר הנאה מבני העיר כל ששהה שם שנים עשר חדש אסור ליהנות ממנו פחות מכאן מותר ליהנות ממנו מיושבי העיר כל ששהה שם שלשים יום אסור ליהנות ממנו פחות מכאן מותר ליהנות ממנו: אמר רב אסי אמר רבי יוחנן הכל לפסי העיר ואפי' מיתמי אבל מרבנן לא רבנן לא צריכי נטירותא. אמר רב פפא לשורא ולפרשא ולטורזינא אפילו מיתמי. כללא דמלתא כל מלתא דאית להו נטירותא ליתמי רמינן עלייהו. כתב ה"ר יוסף כל מלתא דאית להו נטירותא ליתמי כגון מיני פורעניות. אבל ארנוניות לא רמינן איתמי ויראה לי דכל מיני מסים מידי דנטירותא נינהו כי הם השומרים אותנו בין העכומ"ז. כי מה תועלת יש לקצת עכומ"ז בנו לשומרנו ולהושיב אותנו ביניהם אלא בשביל הנאה שניאותין מאת ישראל לגבות מהן מסין וארנונות. רבא רמא צדקה איתמי. א"ל אביי והא אמר רב שמואל בר יהודה אין פוסקין צדקה על היתומין אפי' לפדיון שבויים. א"ל אנא לאחשובינהו קעבידנא. ת"ר קופה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה נגבית בשנים שאין עושין שררה על הצבור בממון פחות משנים. ומתחלקת בשלשה מפני שהוא כדיני ממונות תמחוי נגבית בשלשה ומתחלקת בשלשה מפני שגיבויו וחלוקו שוה והקופה דבר קצוב הוא על כל אחד ואחד ואין הגבאין לא מוסיפין ולא גורעין לכך נגבית בשנים. אבל תמחוי אין דבר קצוב אלא לפי צורך השעה הוא נגבה לעניי עולם וצריכין לקצוב על כל אחד ואחד כפי הראוי לו ונמצא שהוא כדיני ממונות לפיכך צריך שלשה. תמחוי נגבת בכל יום. קופה מערב שבת לע"ש. תמחוי לעניי עולם קופה לעניי העיר. ורשאין בני העיר לעשות תמחוי קופה וקופה תמחוי ולשנותן לכל מה שירצו ורשאין בני העיר להתנות על השערים ועל המדות ועל שכר פועלים ולהסיע על קיצתן. פי' ר"ת ולשנותן לכל מה שירצו אפי' לדבר הרשות והתיר ליתן מעות הקופה לשומרי העיר לפי שעל דעת בני העיר נותנין אותה. ויש להביא ראיה לדבריו מהא דגרסינן בערכין דף ו: ישראל שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת אסור לשנותה. סבר רב חייא בר רבין למימר ל"ש לדבר הרשות ול"ש לדבר מצוה. א"ר אמי הכי אמר ר' יוחנן לא שנו אלא לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מותר לשנותה. והני מילי עד שלא נשתקע שם בעליה ממנו אבל נשתקע שם בעליה ממנו אפי' לדבר הרשות מותר לשנותה והטעם לפי שהמתנדב להביא ליד צבור על דעת הצבור הוא מתנדבו. והא דאמרי' בערכין האומר סלע זו לצדקה עד שלא באת ליד גבאי מותר לשנותה משבאת ליד גבאי אסור לשנותה. ה"מ גבאי אבל צבור יכולין לשנות וגבאי נמי דוקא לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מותר לשנותה. כדאמר בערכין דקאמר התם. שעזרק טייעא אנדיב שרגא ושנייה חזנא איקפד רחבה משום דעכומ"ז מיפעא פעי. משמע דבישראל כי האי שרגא וכי האי שרי. אלמא אף על גב דבא ליד גבאי מותר לשנותה לדבר מצוה. ואין לומר דשאני מילי דבי כנישתא דשל צבור נינהו וצבור מותרין לשנות אפילו לדבר הרשות דהכא חזנא הוא דשנייה דהיינו גבאי ולא צבור. ותימה כיון שמפרש משבאת ליד גבאי אסור לשנותה היינו דבר הרשות א"כ היכי מצי למימר עד שלא באת ליד גבאי מותר לשנותה לדבר הרשות הא אמרי' ר"ה דף ו' בפיך זו צדקה ואי אפשר לחזור בו. וי"ל דה"ק עד שלא באת ליד גבאי מותר לשנותה פירוש ללוות ע"מ לפרוע. משבאת ליד גבאי אסור ללוותה לדבר הרשות אפילו לחזור ולפרוע. אבל לשנותה לדבר מצוה מותר אפי' לא יפרענה עוד. וכן מוכח בערכין דקאמר התם יזיף ופרע. וה"ר יוסף הלוי ז"ל כתב דהא דקאמר ולשנותן לכל מה שירצו דוקא לדבר שהוא צורך עניים כגון כסות ובית לינה וקבורה אע"פ דקופה ותמחוי מזון הן יכולין לשנותן לדברים אחרים ובלבד שהוא לצורך עניים אבל לדברים שאין צורך עניים אין להם רשות לשנותן דהוה ליה כגוזל עניים והביא ראיה מהא דתנן במס' שקלים פ"ב מ"ה מותר עניים לעניים מותר שבוים לשבויים מותר עני לאותו עני מותר שבוי לאותו שבוי. וההיא דישראל שהתנדב מנורה או נר שאני התם דכל המתנדב לצורך בהכ"נ על דעת הצבור מתנדב דבהכ"נ עצמו יכולין למוכרו ואפי' למישתי ביה שכרא וציפי דבי כנישתא שינו אותן מבהכ"נ לבית המדרש. ונ"ל דאין ראיה ממה שהביא מההיא דשקלים דהתם לא איירי במעות של קופה אלא ע"י מקרה שהוצרכו לגבות מעות לצורך עניים כגון מלבושים או שבאו שם עניים הרבה דומיא דשבויים ובהא הוא דאמר דמה שהגבו לשמם לא ישנוה ליתנו לעניים אחרים. אבל בני העיר שעשו קופה בסתם לדעתם עשאוה. ולשנותן לכל מה שירצו ולכשיצטרכו מעות לעניי עירם יגבו פעם אחרת. וכן משמע לישנא דלכל מה שירצו. דאי לאשמועי' דלצורך עניים דוקא יכולין לשנותה כיון דאשמועי' כבר דיכולין לשנות תמחוי שהוא לעניי עולם ליתנן לעניי העיר וקופה שהיא לעניי העיר ליתנו לעניי עולם ואין בו משום גזל שנותן מה שנגבה לעני זה לעני אחר כ"ש מה שנגבה לאותן עניים שיכול לשנותן ממעשה למעשה. וגרסינן בירושלמי דשקלים מותר עניים לעניים מותר שבויים לשבויים ואין ממחין ביד הפרנסים כלומר אם ראו שיש צורך בדבר ובאו לשנות אין ממחין בידן על כן נראה דברי ר"ת אמר מר אין עושין שררה על הצבור פחות משנים מה"מ א"ר נחמן בר נתן דאמר קרא והם יקחו את הזהב שררה הוא דלא עבדינן הא הימוני מהימן מסייע ליה לרבי חנינא דא"ר חנינא מעשה ומינה רבי שני אחין לקופה מאי שררותא דא"ר נחמן אמר רבה בר אבוה ממשכנין על הצדקה ואפילו בע"ש איני והכתיב ופקדתי על כל לוחציו ואמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא אלו גבאי צדקה לא קשיא הא דאמיד והא דלא אמיד כי הא דרבא אכפייה לרב נתן בר אמי ואפיק מיניה ד' מאה זוזי לצדקה. ת"ר גבאי צדקה אינן רשאין לפרוש זה מזה בשוק אבל זה פורש לשער וזה פורש לחנות וגובין: מצא מעות בשוק לא יתנם לתוך כיסו אלא יתנם לתוך ארנקי של צדקה ולכשיגיע לביתו יטלם כיוצא בו היה נושה בחבירו מנה ופרעו בשוק לא יתנם לתוך כיסו אלא יתנם לתוך ארנקי של צדקה ולכשיגיע לביתו יטלם. ת"ר גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק פורטין לאחרים ואין פורטין לעצמן כיוצא בו גבאי תמחוי בזמן שאין להם עניים לחלק מוכרין לאחרים ואין מוכרין לעצמן. ת"ר מעות של צדקה אין מונין אותם שנים שנים אלא אחד אחד אמר אביי מריש לא הוה יתיב מר אציפי דבי כנישתא שנקנו מן הקופה כיון ששמע להא דתניא ורשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה ולשנותן לכל מה שירצה הוה יתיב: אמר אביי מריש הוה עביד מר תרי כיסי. חד לעניי מתא וחד לעניי עולם כיון דשמעה להא דאמר בשמואל לרב תחליפא בר אבדימי עביד חד ואתני איהו נמי עביד חד ומתני. א"ר אנא אתנויי נמי לא צריכנא דכל דאתו אדעתא דידי אתו מאי דבעינא עבידנא ביה: הנהו טבחי דאתנו בהדי הדדי כל דעביד ביומא דחבריה ליקרעיה למשכיה. אזל חד מינייהו עבד ביומא דחבריה קרעוה למשכיה אתא לקמיה דרבא וחייביה איתיביה רב יימר בר שלמיא לרבא והתניא ולהסיע על קיצתן ולא אהדר ליה א"ר פפא שפיר עבד דלא אהדר ליה ה"מ היכא דליכא אדם חשוב אבל היכא דאיכא אדם חשוב לאו כל כמינייהו. מכאן דכל בעלי אומנות יכולין להתנות ביניהם והם הנקראין בני העיר בענין מלאכה ואדם חשוב היינו דוקא כגון רבא שהיה ראש ומנהיג בעיר ואפילו כל בני העיר לאו כל כמינייהו להתנות אם לא מדעת אדם חשוב: ת"ר אין מחשבין בצדקה עם גבאי צדקה ולא בהקדש עם גזברין ואע"ג שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר אך לא יחשב הכסף אשר ניתן על ידם כי באמונה הם עושים. א"ר הונא בודקין למזונות ואין בודקין לכסות איבעית אימא סברא ואב"א קרא סברא דהאי מיבזי והאי לא מיבזי וקרא דהכא כתיב הלא פרוש לרעב לחמך פרוש והדר הב ליה כתיב כי תראה ערום וכסיתו לאלתר ורב יהודה אומר בודקין לכסות ואין בודקין למזונות איבעית אימא סברא ואיבעית אימא קרא סברא האי מצטער והאי לא קמצטער קרא דכתיב הלא פרוש לרעב לחמך פרוש והב ליה לאלתר והתם כי תראה ערום וכסיתו לכשיראה לך בעדים. תניא כוותיה דרב יהודה אמר כסוני בודקין אחריו פרנסוני אין בודקין אחריו: תנן התם אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון מד' סאין בסלע לן נותנין לו פרנסת לינה מאי פרנסת לינה. א"ר פפא פוריא ובי סדיא. מחזר על הפתחים אין נזקקין ליתן לו מן הקופה מתנה מרובה אבל נזקקין לו לו מתנה מועטת: רב אסי לעולם אל ימנע אדם עצמו משלישית השקל לשנה שנאמר והעמדנו עלינו מצות לתת שלישית השקל לשנה. ואמר רב אסי שקולה צדקה כנגד כל המצות שנאמר והעמדנו עלינו מצות מצוה אין כתיב כאן אלא מצות. אמר רבי אלעזר גדול המעשה יותר מן העושה שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום. ר"א יהיב פרוטה לעני ומצלי אמר דכתיב אני בצדק אחזה פניך מאי אשבעה בהקיץ תמונתך. א"ר נחמן בר יצחק אלו ת"ח שמנדדין שינה מעיניהן בעוה"ז והקב"ה משביען מזיו שכינתו בעוה"ב איפרא הורמיז אימיה דשבור מלכא שדרה ד' מאה דינרין לקמיה דר' אמי ולא קבלינהו שדרתה לקמיה דרבא וקבלינהו משום שלום מלכות עבד ור' אמי אומר אי משום שלום מלכות איבעי ליה למיתבינהו לעניי עובדי כוכבים ורבא נמי לעניי עובדי כוכבים יהבינהו ורבי אמי דאיקפד לא סיימוה קמיה : מתני' אין חולקין את החצר עד שיהא בה ד' אמות לזה וד' אמות לזה ולא את השדה עד שיהו בה תשעה קבין לזה ותשעה קבין לזה ר' יהודה אומר תשעה חצאי קבין לזה ותשעה חצאי קבין לזה ולא את הגינה עד שיהא בה חצי קב לזה וחצי קב לזה ר"ע אומר בית רובע ולא את הטרקלין ולא את המורן ולא את השובך ולא את הטלית ולא את המרחץ ולא את בית הבד עד שיהא בהן כדי לזה וכדי לזה אימתי בזמן שאין שניהם רוצים אבל בזמן ששניהם רוצים אפילו פחות מכאן יחלוקו ובכתבי הקודש אע"פ ששניהם רוצים לא יחלוקו: ,גמ' א"ר אסי א"ר יוחנן ארבע אמות שאמרו חוץ משל פתחים תנ"ה אין חולקין את החצר עד שיהא ח' אמות לזה וח' אמות לזה והא אנן תנן ד' אמות אלא לאו ש"מ כדרב אסי אמר ר' יוחנן ש"מ וטעמא דלא פלגי בכל הני עד שיהא בו כשיעור המפורש במשנתנו לפי שאין ראוי לכל אחד להשתמש בחלקו המגיעו לפיכך כל אחד יכול לומר אני רוצה להשתמש בכולו. אבל אם כל אחד מכיר חלקו ואין לו רשות להשתמש בשל חבירו חולקין ואפילו בפחות משיעור המפורש במשנתנו ומלתא דפשיטא היא: אמר רב הונא חצר לפי פתחיה מתחלקת ורב חסדא אמר נותן לכל פתח ופתח אמות והשאר חולקין בשוה פרש"י דמיירי בראובן שהיתה לו חצר ובה שני בתים אחד מהן פתוחים לו שני פתחים לחצר ולשני פתח אחד וחלק נכסיו על פיו ונתן האחד לשמעון בנו והאחד ללוי בנו אם באו לחלוק את החצר זה שיש לו שני פתחים נוטל שני חלקים בחצר והשני חלק אחד וכו'. וכן כתב ריב"א בשם הגאונים דבהכי איירי אבל שנים שירשו חצר אחת או קנו בשותפות חולקין החצר והבתים הכל בשוה ולא יטול אחד מהן בחצר יותר מחבירו ואם קדמו וחלקו הבתים קודם שחלקו החצר והגיע לחלק ראובן בית שיש לו שני פתחים ולחלק שמעון בית שאין לו אלא פתח אחד אין אומרים שזכה ראובן בארבע אמות בחצר לכל אחד מפתחיו אלא חולקין את החצר בשוה דהא קי"ל אחין שחלקו אין להן דרך וחלונות וסולמות זה על זה וכמו שאין החלון זוכה לו בהרחקת ד' אמות מכנגדו כך אין פתחו זוכה לו בד' אמות בחלק המשותף לחבירו וכדאסיקנן נמי בשני אחין שחלקו אחד נטל כרם ואחד נטל שדה לבן דאין לו לבעל הכרם ד' אמות בשדה לבן אלא היכא דעלו אהדדי אע"פ שצריכות לו לבעל הכרם ד' אמות כמו שצריכות לו לכל פתח ארבע אמות והקשה עליו ה"ר יונה ז"ל מהא דאמרינן בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף ס.) גבי הא דתנן קטן לא יעשנו גדול אחד לא יעשנו שנים סבר רמי בר חמא למימר בר ארבעי לא לשוויא תרי בר תרתי דקשקיל שמנה אמות בחצר אע"ג דהנך שני פתחים איהו פתח להו ולא אבוה זכי ליה בד' אמות בחצר הכא נמי היכא דפלוג ומטא לחד מינייהו בית שיש לו שני פתחים אית לן למימר שזכה בכל פתח בד' אמות ותירץ דהכי פירושו לקמן דשקיל שמנה אמות בחצר כלומר שמא יחזיק זה בפתח שלש שנים ויטעון ויאמר ברשותך פתחתי ומכרת או נתת לי ד' אמות לאותו פתח לפרק משא והחזקתי בו שלש שנים ויראה לי שמה שפרש"י דאיירי בנותן מתנה לבניו דוקא בשביל רב הונא פי' כן דאחין שירשו או שותפין שחלקו פשיטא שאין חולקין את החצר לפי הפתחים אבל דברי רב חסדא מתוקמא שפיר אף באחין ושותפין שחלקו שני בתים שבחצר בשומא שאותו שהגיע לחלקו בית שיש לו שני פתחים נוטל שמנה אמות לשני פתחיו והאחד ד' אמות לפתחו מידי דהוה אשני אחין שחלקו אחד נטל שדה לבן ואחד נטל כרם וחלקו בשומא ובעילוי דכרם עדיף משדה לבן וצריך בעל הכרם ליתן דמים לבעל השדה או להוסיף לו בשטח הקרקע ואז יש לו ד' אמות בשדה לעבודת הכרם משום דצריכי לכרם ומסתמא גם בשבילו עלו אהדדי וכן נמי כשחלקו הבתים מסתמא לא היו לגמרי שוין בדמים זה כזה וחלקו בשומא ובעילוי ואז אמרינן דארבע אמות שלפני פתחו היתרים על של חבירו היו בכלל העילוי שהם צריכין לו לפרק משאו כמו שצריך הכרם לד' אמות ולא דמי לחלון שאינו זוכה לו בהרחקת ארבע אמות מכנגדו דהנהו ארבע אמות של הרחקה אינם כל כך מעיקר תשמיש הבית כמו ד' אמות שלפני הפתח שצריכות לפרק משאו וד' אמות הצריכות לכרם לעבודתו. ועוד התם יש לבית אורה הראויה להשתמש מצד אחר כדפרישית לעיל. אמנם מטעם אחר היה נראה שאין נוטל ד' אמות לכל פתח דגרסינן בירושלמי. א"ר יוחנן ד' אמות לא שהן לו לקנין אלא כדי שיהא מעמיד בהמתו לשעה ופורק חבילתו לשעה ובתוספתא נותנין לו מכניס ומוציא ארבע אמות בחצר אלמא אינם שלו לגמרי וחבירו משתמש שם כשהוא אינו פורק שם משאו ואין בהמתו עומדת שם וא"כ למה יהיו שלו אחר חלוקה לגמרי נמצא מפסיד האחד מה שהיה משתמש בהן מתחלה וכיון שהחצר חציה שלו ומשתמש בכולה למה יפסיד כשיחלוקו ומיהו י"ל דאין הכי נמי שיפסיד דכיון דעלו בדמים כל צרכי הבית הם בכלל העלוי וקודם שחלקו אין מקפיד אם חבירו משתמש בהו בשעה שאין צריך להם: תניא כוותיה דרב חסדא פתחים שבחצר יש להן ד' אמות לכל אחד ואחד היה לזה פתח אחד ולזה שני פתחים זה שיש לו פתח אחד נוטל ד' אמות וזה שיש לו שני פתחים נוטל שמנה אמות היה לו פתח אחד ברוחב שמנה אמות נוטל שמנה אמות כנגדו באורך הפתח וד' אמות בחצר ואם לא היה הפתח רחב כי אם שתי אמות מ"מ נוטל ארבע אמות על ארבע אמות דלא הוה לפרק משאו בבציר מהכי מדאמרינן לקמן לא לישוי תרי בר תרתי דקא שקיל תמני בחצר: ואע"ג דאמרינן דכשנותן הבתים לבניו יפה כחו של אותו שיש לו שני פתחים מיהו אם נתן הבתים לשמעון והחצר ללוי אין לשמעון חלונות על לוי דלשניהם נתן בעין יפה ומהאי טעמא קי"ל דהאחין שחלקו אין להן דרך וחלונות וסולמות זה על זה משום דמוכר בעין יפה מוכר ולא דמי להא דאמרינן הכא דמי שיש לו שני פתחים נוטל לכל פתח ד' אמות דהכא לאו בחלק לוי הוא זוכה אלא מחלק אביו שהורישו שהרי לא פירש שיחלוקו החצר מחצה על מחצה אלא חלוקת הבתים ובאותה חלוקה נתפרשה גם חלוקת החצר ה"ר יונה ז"ל ולפי הגאונים אם יש בחצר של שותפין שמנה על שמונה ולאחד יש לו שני פתחים אינו יכול לומר איני רוצה לחלוק עד שיהא לי לכל פתח ד' אמות לפרק משא ועוד ד' אמות לשיעור חצר נמצא שיצטרך שיהיה בחצר ששה פעמים ארבע אמות על ארבע אמות אלא כיון שיש לו לפתח אחד שיעור פירוק משאו ארבע אמות ועוד ארבע אמות לחצר צריך לחלוק. וכתב הר"ר יוסף הלוי ז"ל דהני ארבע אמות על שמונה אמות דקאמרינן דוקא ארבע על שמנה דלא סגי לכל חד בבציר מד' אמות ואע"ג דאיכא עשר אמות באורכה אי ליכא בפותיא ד' אמות לית בה דין חלוקה כיון דליכא בפותיא ד' אמות לא חזי לתשמישתא. אמר אמימר פירא דסופלי יש לה ד' אמות לכל רוח ולא אמרן אלא דלא יחד לה פיתחא אבל יחד לה פיתחא אין לה אלא ד' אמות לפני פיתחא כיון שאין משתמש בה אלא דרך אותו פתח אותו צד שהוא כנגד הפתח הוא פתחו של הפירא ויש לה ד' אמות כנגד אותו הפתח: אמר רב הונא אכסדרה אין לה ד' אמות פי' בית שיש לפניו אכסדרה אין לבית ארבע אמות לפי שאכסדרה כולה פרוצה מרוח אחת ואפשר דעייל לגוה ומפרק ואם אין לה ארבע אמות משלים עליה מן החצר ד' אמות מתיב רב ששת אחד שערי בתים ואחד שערי אכסדראות יש להן ד' אמות כי תניא ההיא באכסדרה רומיתא דלא אפשר למיעל לגוה ומפרק: ת"ר בית שער אכסדרה ומרפסת יש להן ד' אמות היו חמשה בתים פתוחין למרפסת אין להן אלא ד' אמות ולול של תרנגולים אין לו ארבע אמות דמטפסין ועולין ומטפסין ויורדין ובית שחציו מקורה וחציו אינו מקורה אפילו קרויו כלפי חוץ אין לו ד' אמות דאפשר דעייל לגיו ומפרק. גרסינן בסוכה דף ג. בית שאין לו ארבע אמות על ד' אמות פטור מן המזוזה ומן המעקה ואין האחין והשותפין חולקין בו עד שיהא לכל אחד ארבע אמות על ארבע אמות דלא חזי לדירה בפחות מהכי. בעא מיניה רב הונא מרב אמי אחד מבני מבוי שבקש להחזיר פתחו למבוי אחר בני מבוי מעכבין עליו או לא. פי' רבינו מאיר דלא מיבעיא ליה בני מבוי אחר. אם יכולין לעכב עליו דהא מלתא דפשיטא היא כיון שאין לו דריסת הרגל במבוי שאין מפולש היאך יחזיר פתחו לשם ועוד דהוה ליה למימר בני אותו מבוי כדאמרינן לקמן בשמעתין בני אותה העיר אלא אבני מבוי דידיה קאי אם יכולין לעכב עליו בטענת שמרגיל דריסת הרגל של בני מבוי אחר ליכנס למבוי זה דרך ביתו. אכסניא לפי בני אדם מתחלקת או לפי פתחים א"ל לפי בני אדם מתחלקת ובני מבוי מעכבין עליו: תניא נמי הכי זבל שבחצר מתחלקת לפי פתחיה ואכסניא מתחלקת לפי בני אדם יש מפרשים זבל של בני אכסניא שדרך האכסנאים להניח גולפא ושדריא חולקין אותן בעלי האכסניא לפני בני אדם וי"מ אכסניא של מלך או של עבדים כשגובין אותן לפי בני אדם גובין ולא לפי פתחים: אמר רבינא אחד מבני מבוי שבקש לסתום כנגד פתחו בני מבוי מעכבין עליו מפני שמרבה עליהן הדרך. פירש רבינו חננאל הפנימי שהוא עומד באותו צד שהמבוי סתום ובקש לעשות מחיצה לרוחב המבוי ולסתום עד החצר הסמוכה לו ומעכבין עליו מפני שמרבה עליהן הדרך פירוש דריסת הרגל כיעד הנה כשהיו רבים נכנסין במבוי היו מתפשטין עד סוף המבוי ועתה היצר להם המקום מיתיבי חמש חצירות הפתוחות למבוי כולן משתמשות עם החיצונה והחיצונה משתמשת לעצמה והשאר משתמשות עם השניה והשניה משתמשת לעצמה ומשתמשת עם החיצונה נמצאת הפנימית משתמשת עם כולן ומשתמשת לעצמה תנאי היא דתניא אחד מבני מבוי שבקש להחזיר פתחו למבוי אחר בני מבוי מעכבין עליו היה סתום ובקש לפתחו אין בני מבוי מעכבין עליו חמש חצירות הפתוחות למבוי כולן משתמשות עם החיצונה והחיצונה משתמשת לעצמה והשאר משתמשות עם השניה והשניה משתמשת עם החיצונה ומשתמשת לעצמה נמצאת פנימית משתמשת עם כולן ומשתמשת לעצמה דברי רבי רבי שמעון בן אלעזר אומר חמש חצירות הפתוחות למבוי כולן משתמשות במבוי. וקם ליה רב הונא כרשב"א וליתא לדרב הונא דהא רבי פליג על ר"ש בן אלעזר וקי"ל הלכה כר' מחבירו ואע"ג דאמורא יכול לפסוק אפי' כיחיד במקום רבים ואפי' דלא כסתם משנה היינו היכא דידע האמורא פלוגתייהו. אבל הכא רב הונא דלא ידע פלוגתייהו ואדעתא דנפשיה. קאמר ואפשר אי הוה ידע פלוגתייהו לא הוה פליג אכללא דקי"ל הלכה כרבי מחבירו הלכך סמכינן אכללא. היה סתום ובקש לפתחו אין בני מבוי מעכבין עליו. אמר רבא לא שנו אלא שלא פרץ פצימיו אבל פרץ פצימיו בני מבוי מעכבין עליו: אמר אביי תניא דמסייע לך בית סתום יש לו ד' אמות פירץ פצימיו אין לו ד' אמות משום דהנך ארבע אמות אין קנויים לו להיות לגמרי שלו כשאר ממונו שאין יוצא מתחת ידו עד שימכרנו או יתננו לאחר אלא לתשמיש בעלמא הם קנויות לו כשהוא צריך להן וכיון שגילה בדעתו שאין צריך להם פקע זכותיה מינייהו. בית סתום אינו מטמא כל סביביו פירץ פצימיו מטמא כל סביביו דהוה ליה כקבר סתום דמטמא במגע: אמר רבה בר רב הונא מבואות המפולשות לעיר אחרת ובקשו בני מבוי לסותמן בני אותה העיר מעכבין עליהן ולא מיבעיא היכא דלית להו דירכא אחריתי אלא אפי' אית להו דירכא אחריתי מעכבי כדרב יהודה דאמר רב יהודה מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו כיון שהחזיקו בו ברשותו: אמר רב ענן מבואות המפולשין לרה"ר ובקשו בני מבוי להעמיד להן דלתות בני רה"ר מעכבין עליהן סבור מינה הני מילי בארבע אמות דא"ר זירא אמר רב נחמן ארבע אמות הסמוכות לרה"ר הרי הן כרה"ר ולא היא התם לענין טומאה אבל הכא זימנין דדחקו בני רה"ר ועיילי להתם והא דקי"ל כרבי דפנימית יכולה לסתום כנגד פתחה והוא הדין כולן אם נתרצו שלמעלה מהם התם במבוי הפתוח לכרמלית והכא במבוי הפתוח לרה"ר והא דתניא נמי בתוספתא אין כופין בני מבוי זה את זה לעשות דלת למבוי מפני שיכול לומר רצוני שאכנס וחבילתי על כתיפי הא אם רצו כולן עושין לו דלת התם נמי דפתוח לסימטא או לכרמלית ונראה לי דאין חילוק בין כרמלית וסימטא לרה"ר לענין דין זה כיון שעוברים רבים לפני פתח המבוי דלענין שבת שייך לחלוק לפי שתלוי בבקיעת רבים כגון דגלי מדבר ונראה דההיא מיירי במבואות קטנים המפולשין למבוי המפולש לרשות הרבים דאפי' כי דחקי רבים ומתפשטין למבוי הסמוך לרשות הרבים כולי האי לא דחקי למבוי הפתוח לאותו מבוי: ולא את השדה עד שיהא בה כו' ולא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה בבבל מאי אמר רב יוסף בי רדו יומא באתריה דתנא דמתני' היו הקרקעות חשובין והיו ראוי ליטפל אפי' בפחות מכדי עבודת יום אחד אבל בבבל שאין הקרקעות חשובים כל כך אין חולקין עד שיהא לכל אחד כדי מלאכת הפועלים ליום אחד. פשיטא חלק בכור וחלק פשוט יהבינן ליה אחד מיצרא ולא מצי למימר פשוט נחלוק השדה לשלשה חלקים ונטיל גורל ואם יפול לי חלקי באמצע ולך משני צדדים תטול אלא חולקין את השדה לשלשה חלקים ומטילין גורל על שני חלקים החיצונות והאמצעי הוא של הבכור ממה נפשך דשני חלקים של בכור כחלק אחד שווינהו רחמנא כדדריש פרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קכד.) מדכתיב פי שנים ודוקא שהוא עדית או בינונית או זיבורית אבל יש להן שלש שדות בינונית ועדית וזיבורית לא אמרינן שיטול הבכור מן העדית בשומא כנגד הבינונית שתפול לו מצד אחד כדי שיטול חלקו במקום אחד אלא יטול חלקו בכל שדה ושדה דלא עדיף כחו מפשוט דשני פשוטין חולקים בעדית ובינונית. יבם מאי אמר אביי היא היא ורבא אמר אמר קרא והיה הבכור הווייתו כבכור ואין חלוקתו כבכור כלומר דעל החלק שנתחדש לו נקרא בכור. אבל חלק שהיה לו כבר לא יתעלה בשביל חלק בכורה שניתן לו חלק הראשון אצל חלק בכורה. ההוא דזבן ארעא אמיצרא דבי נשא כי קא מפלגי אמר הבו לי אמיצראי אמר רבה כגון זו כופין על מדת סדום מתקיף לה רב יוסף מצי אמרי מעלינן לך כנכסי דבי בר מריון. פרש"י לנו היא חשובה כקרקעותיו של בר מריון שהם חשובות. ופירש דמיירי בשדה הבעל ופעמים שזו מתברכת וזו אינה מתברכת משום דקשיא ליה אמאי איצטריך רב יוסף לקמן לומר האי מידויל והאי לא מידויל לימא משום דמעלינא לך כנכסי בר מריון אלא בשדה הבעל שייך למימר האי טעמא שפעמים שזו מתברכת וזו אינה מתברכת כי פעמים שהגשמים יורדין על זו יותר מעל זו מה שאין כן בבית השלחין וקשה דבבית השלחין נמי פעמים שזה לוקה בשדפון ובירקון וזו אינה לוקה. ופירש רבינו תם דמעלינן ליה אנכסי דבר מריון כלומר בני מריון היו עשירים ולא היו מוכרין קרקעותיהן אלא בדמים יקרים כך לא ניתן זכות שיש לנו באותה שדה אם לא בדמים יקרים ואין בזה משום מדת סדום שהרי יש לנו זכות בגורל זה שאם יפול לנו הגורל בין שתי שדות הרשות בידינו שלא נחליף עמך אם לא בדמים יקרים גם עתה נמי אין כאן מדת סדום אם אין אנו מבטלין חלקינו בשבילך ורבה סבר ליה דכופין על מדת סדום ואינן יכולים לעלות אותה שדה לפי שהיום או למחר אם נבא למכרה תקחנה ביוקר או תחליף בשלנו בעלוי דמים דכיון שאין חלק זה שוה יותר משאר חלקים אלא מחמת מצרנותו של זה אין להם להעלותה מטעם זה דמדת סדום היא והלכתא כרב יוסף דמעלינן ליה אנכסי דבר מריון. כתב ה"ר יונה ז"ל אם פקח הוא כשבאין לעלות לו השדה יותר מדאי יפחות מכדי עלוייה ויאמר או אני אתן בה שומא זו או אתם תקנוה וכיון שהם לא ירצו בה יטלנה הוא בלא גורל באותו עלוי לפי שהעילוי בכל מקום מבטל הגורל וכשחולקין האחין ושמין החלקים ובאו לחלוק בגורל יכול אחד מהן לעלות אחד מן החלקים ולומר אתן בה כך וכך יותר מן השומא או אתם תתנו בה כסך הזה ואם אינם רוצים בה באותו עילוי נוטלה בלא גורל. וכן כתב הראב"ד ז"ל ומסתבר הכי שכולן מרויחין בעילוי הנכסים ויש מפרשים בסגנון זה הא דקאמר מעלינן ליה כנכסי דבר מריון שמעלין אותה ואומר תן כך וכך יותר על שומתה או אני נותן כשיעור הזה ונוטל בלא גורל ולא שדעתו ליתן כך אלא שדעתו לעלותה עליו ואין לשון עילוי מתפרש בסיגנון זה אלא שמעלין אותו בשביל שחביב עליו בלא טעם וטענה: חדא אהאי נגרא וחדא אהאי נגרא אמר רבה כופין על מדת סדום מתקיף ליה רב יוסף זימנין דהאי מידויל והאי לא מידויל לפי' ר"ת לא קאי אההוא דזבן ארעא אמיצרא אלא מלתא באפי נפשה היא ומיירי באחין שבאו לחלוק שתי שדות שיש לכל אחד נגר ורוצה האחד ליטול חצי שדה זו וחצי שדה זו והאחד אומר לחלוק שדה כנגד שדה שומעין לו דמדת סדום היא לחלוק כל שדה ושדה ובלבד שיהא שתיהן שוות עדית או בינונית או זיבורית ורב יוסף אומר אין שומעין לו דזימנין דהאי מידויל והאי לא מידויל ולא שייך הכא טעמא דמעלינן כנכסי דבר מריון כיון שאין לאחד מהן שדה במצר האחת והלכתא כרב יוסף. תרוייהו אחד נגרא א"ר יוסף כגון זו כופין על מדת סדום מתקיף לה אביי ולימא בעינא לאפושי אריסי והלכתא כוותיה דרב יוסף דאפושי אריסי לאו מלתא היא דקדק ה"ר יונה ז"ל מדקאמר רב יוסף טעמא משום כופין על מדת סדום ולא קאמר משום עיקר דין חלוקה אלמא שאין עיקר דין חלוקה לחלוק שתי שדות שדה כנגד שדה אלא לחלוק לכל אחד בכל שדה ושדה והיינו דקאמר אביי והא בעינא לאפושי אריסי כלומר כיון דאין עיקרי חלוקה כך ליטול כל אחד שדה שלימה אלא משום דכופין על מדת סדום אין כאן מדת סדום כיון דאפשר דקא מטיא ליה הנאה במה שיחלוק כל אחד ויפלו חבליו באמצע וישתמר שדהו יפה מתוך שיזקק חברו לשני אריסין מזה אחד ומזה אחד ואילו היה עיקר דין חלוקה לחלוק שדה כנגד שדה היאך היה אומר אביי שנשמע לזה לבטל דין חלוקה כדי שיקר מקריהו חלקת השדה באמצע לאפושי אריסי: והא דדרשינן מדכתיב בבכור פי שנים דיהבינן שני חלקים אחד מצרא וכל שכן פשוט דשקיל אחד מצרא ה"מ בשדה אחת. אבל בשתי שדות אי לאו דכופין על מדת סדום הוו פלגי בכל חדא וחדא הלכך אם האחד מצרן לאחת מן השדות יכול לומר או תתן חלקי על המצר שלי בלא גורל או אחלוק בכל שדה ושדה כדי שיהא חלקי סמוך יותר למצר שלי ואין זו מדת סדום כיון שיש לו הנאה במה שיחלוק בכל אחת ואם יש שם שתי שדות ואחת גדולה שתי ידות והפשוט מצרן לגדולה יכול לומר אחלוק בה אע"פ שלא יטול הבכור חלקו כאחת: ונקטינן מהך שמעתתא דשנים שקנו שדה בשותפות האחד שליש והשני שני שלישין כשחולקין נוטל שני שלישין במקום אחד כיון שקנה שני שלישין כאחד מידי דהוה אבכור ופשוט. אבל שלשה שקנו שדה בשותפות ושוב קנה אחד מהם השליש מחבירו כשבאין לחלוק אינו יכול לכופו ליתן לו שני חלקים כאחד כיון ששני השלישין לא היו מתחלה שלו והוא בא מכח אותו שקנה ממנו השליש ודומה ליבם הבא מכחו ומכח אחיו. חד גיסא אנגרא וחד גיסא אנהרא פלגי בקרנזול: ולא את הטרקלין ולא את המורן כו' אין בה כדי לזה וכדי לזה מאי. א"ר יהודה אית דינא דגוד או איגוד. פרש"י קוץ דמים וקנה לך חלקי או אקוץ דמים ואקנה חלקך משמע אפי' שוה מנה במאתים וי"מ שמין את הנכסים בב"ד ומי שרוצה ליתן דמיו נוטל כאותה ששנינו כתובות דף צא. אבל אם אמרו יתומים הרי אנו מעלין על נכסי אבינו יפה דינר אין שומעין להן אלא שמין את הנכסים בב"ד ולא היא התם אית להו פסידא ליתמי אבל הכא לית ליה פסידא דהא א"ל או תן לי או קח ממני. וכך כתבו מקצת הגאונים ז"ל ולשון מעלין אותו בדמים מוכיח כדברי רש"י וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ"א מהלכות שכנים וכן עיקר ודינא דגוד או איגוד קאי אכולה מתני' זולתי אחצר לפי שאינו דבר העומד לעצמו אלא משתמש הוא לבית ואין בית בלא חצר וכיון שהבתים מספיקין לשניהם צריכין הן להשתמש בשותפות בחצר. ורב נחמן אמר לית דינא דגוד או איגוד אמר אמימר הלכתא אית דינא דגוד או איגוד ותניא נמי הכי כל שאילו יחלק ושמו עליו חולקין ואם לאו מעלין אותו בדמים. תניא טול אתה שיעור ואני פחות שומעין לו רבן שמעון בן גמליאל אומר אין שומעין לו מאי טעמא דרבן שמעון בן גמליאל משום דאמר ליה אי בדמי לית לי למיתב לך ואי מתנה לא ניחא לי דכתיב שונא מתנות יחיה וקפסקי רבנן הלכה כרבן שמעון בן גמליאל משום דמסתבר טעמיה. כך כתב רב אלפס ז"ל ורבינו חננאל כתב דאיכא מאן דאמר הלכה כתנא קמא והכי מסתבר טפי דכיון דקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים לית לן לאכרועי טעמא דיחידאה מסברא דנפשין ואדרבה שיטת גמרא כתנא קמא דקמתמיה גמרא בטעמא דרבן שמעון בן גמליאל ודחיק למימר חסורי מחסרא משום דלא מסתברא כלל דפליג רבן שמעון בן גמליאל כלל אטול אתה שיעור ואני פחות. ונהי דדחיק לפרוקי טעמא מיהו לא מסתבר כלל דהלכתא כוותיה ומיהו אם אמר טול אתה שיעור בדמים אין שומעין לו ודמיא להא דאמרינן גוד איכא איגוד ליכא ואי נמי קאמר טול אתה שיעור בדמים ואני פחות או אתה פחות ואני שיעור אין שומעין לו ולא דמיא לגוד או איגוד דהתם שתי הטענות נכוחות הן ושוה לשניהן. אבל מה שטוען זה טול אתה פחות אין זו טענה משום דפחות לא חזי. כתב ה"ר יונה ז"ל אם אמר טול אתה שיעור בדמים ואני פחות או אטול את הכל בדמים אע"ג דלא שביק ליה לחבריה למיגד הכל שומעין לו דכיון דאילו אמר טול אתה את הכל בדמים או אטול אני שומעין לו השתא נמי דקאמר ליה טול אתה שיעור בדמים שומעין לו משום דקאמר ליה אם יש את נפשך לקנות מחלקי קנה עד השיעור ודייך כי מה לך לקנות את כל חלקי ואם אין דעתך לקנות הרי אני קונה הכל או עד השיעור אם חפצך לעכב את הפחות וי"א דלא אמרי' גוד או איגוד אלא היכא דיד שניהם משגת לקנות אבל אם אחד מהן אין ידו משגת לא. ודייק מדפריך גמרא לרב יהודה ממתניתין דשני אחין ומשני שאני התם דגוד איכא ואיגוד ליכא אלמא ליתא לדינא דגוד או איגוד אלא היכא דיד שניהם משגת. ורב אלפס ז"ל כתב שהכל תלוי בתובע ולא חיישינן אי לית ליה לנתבע וההיא דשני אחין לא מצי תובע דהיינו העני למימר איגוד הלכך לא מצי דחיק לעשיר לקנות. אבל עשיר מצי למימר לעני גוד או איגוד אע"ג דלית ליה לעני למיגד. רבין בר חיננא ורב דימי בר חיננא שבק להו אבוהון תרתי אמהתא חדא ידעא מיפא ובשולי וחדא ידעא פילכא ונוולא אתו לקמיה דרבא אמר להו לית דינא דגוד או איגוד משום דלמר מיבעי ליה האי והאי ולמר מיבעי ליה האי והאי. ואפי' אם דמיהן שוין אין יכול האחד לומר טול אתה זו ואני זו או להפך כיון שאין מלאכתיהם שוות וכל אחד צריך לשתיהן ולא שייך גוד או איגוד אלא בדבר שתשמישן שוה ואין בו כדי לזה ולזה אבל בכל אחת מן השפחות יאמר האחד לחבירו גוד או איגוד וכן הדין אם נפל להן שדה וכרם ואין בכל אחד כדי חלוקה ואפי' דמיהן שוין לא יחלוקו שדה כנגד כרם בגוד או איגוד אלא על כל א' יאמרו גוד או איגוד אבל אם נפלו להן שתי שדות עידית וזיבורית או שדה גדולה וקטנה ואין בכל אחת לזה ולזה מאחר שתשמישן שוה יכול האחד לומר לחבירו טול אתה בשומא מן העידית כשווייה של הזיבורית ואני נוטל מן העידית מקצת בשווייה כפי מה שדמיה עודפין על הזיבורית אע"פ שאין מקצת ההוא ראוי אעשה כן: כתב ה"ר יוסף הלוי ז"ל דגוד או איגוד לא שייך אלא ביורשין או מקבלי מתנה. אבל אם לקחו שנים בית שאין בו כדי לזה ולזה אין אחד מהן יכול לומר גוד או איגוד שהרי לדעת שיהו שותפין בו לקחוהו שניהם ולא למכרו איש אל אחיו ונראין דבריו אם לא היה להם בית דירה ולקחוהו לדור בו או אם היה להם בית דירה ולקחוהו להשכירו לאחר. אבל אם היה להם בית דירה ונפל או נשרף דירתו של אחד מהן או הוצרך למכור מחמת דוחקו יכול לומר לחבירו גוד או איגוד כיון שצריך לדור בו ואינו רוצה לדור עם אחר וכן נמי אם הוצרכו שניהם ליכנס לדור בו. וכן כתב דדינא דגוד או איגוד אין בשדה. וזו היא סברתו דדוקא בדבר שמשתמשין בו בשותפות כגון בית דירה ומרחץ ובית הבד וטלית ושובך ואין נוח לאדם להשתמש בשותפות עם חבירו יכול לומר גוד או איגוד אבל בשדה אפשר לעובדה בשותפות או למוסרה לאריס. ואין דבריו נראין לי בזה: ת"ר הרוצה לדבק תורה נביאים וכתובים מדבק יחד ועושה לו כדי לגול היקף מתחלתו וכדי לגול עמוד בסופו. תניא כל הספרים נגללין לתחילתן וס"ת לאמצעיתו נגלל ועושה עמוד אילך ואילך. ת"ר אין עושין ס"ת לא ארכו יותר על היקפו ולא היקפו יותר על ארכו. שאלו את רבי שיעור ס"ת בכמה אמר להו בגויל ששה טפחים. בקלף בכמה אמר להם איני יודע לקמן בשמעתין מוכח דהיקפו ששה בהדי עמודין קאמר גבי ס"ת שמונחת בארון דמסתמא היו העמודים בתוכה כשמונחת בארון והיה עוביה שני טפחים. וצ"ל שיש שיעור לעובי העמוד דאל"כ מאי האי דקאמר רב כהנא כתב שבעים ספרי תורות ולא איתרמי ליה אלא אחת אמאי ירבה או ימעט עובי העמוד עד דמתרמי ואי אמרת דעמודים המונחים בארון הן הן העמודים של ספר וכשהיו מוציאין הספר לקרות בו היו גוללין הספר סביב לעמודים וכשהיו מחזירין אותו לארון מסירין אותן העמודין כדי שיכנס באותן שני טפחים שבצד הלוחות אז ניחא דעוביין שני טפחים היו בלא עמודים: ת"ר סדרן של נביאים יהושע שופטים שמואל מלכים ירמיה יחזקאל ישעיה תרי עשר. סדרן של כתובים רות ספר תהלים איוב משלי קהלת שיר השירים קינות דניאל מגלת אסתר עזרא דברי הימים: הדרן עלך השותפין
ב׳
לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חבירו ולא שיח ולא מערה ולא אמת המים ולא נברכת הכובסין אא"כ הרחיק מכותלי של חבירו שלשה טפחים וסד בסיד. מרחיקין את הגפת ואת הזבל ואת המלח ואת הסלעים מכותלו של חבירו שלשה טפחים וסד בסיד מרחיקין את הזרעים ואת המחרישה ואת מי רגלים מן הכותל שלשה טפחים. מרחיקין את הרחים שלשה טפחים מן השכב שהן ארבעה מן הרכב ואת התנור שלשה מן הכליא שהן ארבע מן השפה: ,גמ' פתח בבור וסיים בכותל ליתני אא"כ הרחיק מבורו ג' טפחים. אמר אביי ואיתימא רב יהודה מכותל בורו שנינו ונמצא מרחיק מחלל הבור ששה טפחים והא קמ"ל דכותל בור ג' טפחים ונפקא מינה למקח וממכר כדתניא האומר לחבירו בור וכותליה אני מוכר לך צריך שיהא הכותל שלשה טפחים. ומתני' איירי בין בשדה שעשויה לבורות בין בשדה שאינה עשויה לבורות בשדה העשויה לבורות קמ"ל אליבא דרבא שהראשון הוצרך להרחיק שלשה טפחים והשני מרחיק מכותלו שלשה טפחים ובשדה שאין עשויה לבורות והראשון סמך למיצר קמ"ל דכותל בור שלשה טפחים והשני מרחיק מכותלו שלשה טפחים נמצא כונס לתוך שלו ששה טפחים דכיון דסמך הראשון ברשות מוטל על השני לעשות כל ההרחקה. וא"ת הא דפריך גמ' תנן לא יחפור אדם בור סמוך לבורו כו' בשלמא לאביי ניחא ולפי מאי דסלקא דעתך דמחלל בורו קאמר לאביי נמי תקשה כיון שהראשון סמך ברשות א"כ השני צריך להרחיק ששה טפחים מחלל בורו. ותירץ ה"ר משה מאיבר"א דלפי מאי דסלקא דעתך דמחלל בורו שנינו הוה סלקא דעתך נמי דשיעור הרחקת שתי בורות שלשה טפחים זה טפח ומחצה וזה טפח ומחצה אבל בתר דשנינן דמכותל בורו שנינו ולמדנו דשיעור הרחקת שתי בורות ששה טפחים מעתה אם סמך הראשון למיצר צריך השני להרחיק ששה טפחים. איתמר הבא לסמוך בצד המיצר אביי אמר סומך ורבא אמר אינו סומך בשדה שאין עשויה לבורות דברי הכל סומך והשני אם בא לחפור בור ירחיק ששה טפחים. כי פליגי בשדה העשויה לבורות אביי אמר סומך ואפילו לרבנן דאמרי מרחיקין האילן מן הבור עשרים וחמש אמה התם בעידנא דקנטע איתיה לבור אבל הכא בעידנא דקחפר ליתנהו לבור. רבא אמר אין סומך ואפי' לרבי יוסי דאמר זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו התם בעידנא דקא נטע ליתנהו לשרשיו דקא מזקי ליה. אבל הכא מצי א"ל כל מרא ומרא דקמחית מרפית לארעאי וקי"ל כרבא ואע"ג דקי"ל כר' יוסי דאמר זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו. הא קי"ל דמודה רבי יוסי בגירי דיליה והא גירי דיליה הוא. ת"ש מרחיקין את הגפת ואת המלח וכו' טעמא דאיכא כותל הא ליכא כותל סומך. תימה מאי פריך הכא ודאי מותר לסמוך כשאין שם כותל שאין מזיק לו כלום עתה וכשירצה זה לעשות כותל יסיר את הגפת. ותירצו התוס' דהנך מקלקלין נמי את הקרקע וכשירצה זה לעשות הכותל כבר הקרקע מקולקלת אי נמי יש טורח בסילוקם ויש לחוש שמא יתעצל מלסלקם כשיבנה הכותל. וה"ר יונה ז"ל תירץ דחייש שמא יחזיק בסמיכת דברים הללו שלש שנים ויטעון חזקה והיינו נמי טעמא דרבא דאמר אין סומך בשדה העשויה לבורות ולא אמרי' יסמוך עתה וכשיבא חבירו לחפור בורו סמוך לו יסלק בורו וירחיק שלשה דחיישי' שמא אחר שלש שנים יטעון חזקה ויאמר שברשות סמך ואין לומר משום דכל מרא ומרא כו' דהאי טעמא לא צריך לרבא אלא לר' יוסי אבל לרבנן בלא האי טעמא מרחיק ומתוך זה דקדק דאין אדם רשאי לפתוח חלון לחורבתו של חבירו לפי שיכול לומר לו שמא תחזיק עלי וכשאמלך לבנות חורבתי נמצא חלונך פתוחה לחצירי ותחזיק בהיזק ראיה וגם תזקיקני להרחיק ארבע אמות מכנגד חלונך. ואין דבריו נראין לי דאם איתא דמותר לסמוך גפת כשאין שם כותל ובור סמוך למיצר לא יוכל לטעון חזקה לעולם כיון דאין מזיק לו עתה ואין יכול למחות דכל מקום שאין יכול למחות אין חזקה כדמוכח לקמן בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף נט.) דתנן הזיז עד טפח יש לו חזקה ויכול למחות פחות מטפח אין לו חזקה ואין יכול למחות: הלכך אם נמצא חלון פתוח לחורבה אין לו חזקה אם לא שיביא עדים שהחזיק בו שלשה שנים קודם שנעשה החורבה. ואדם שיש לו חלון פתוח לרשות חבירו ונחרב המקום טוב הוא שיעמיד עדים שהחזיק בחלון שלש שנים ויכתוב עדותו להיות בידו לזכות ולראיה שמא לאחר זמן יבנה זה חורבתו בפני חלונו ויאמר פתחת חלונך אחר שנעשה חורבה ולא הייתי יכול למחות כי לא הזקתני וגם אין לך חזקה. וכן בגגין שלנו שהן מכוסים ברעפים ואין עליהן תשמיש יכול לפתוח עליו חלון ואם אחר זמן יסתור זה גגו ויכול לראות מאותו חלון לחצר כופהו לסותמו ואין לו חזקה. הלכך חלון הפתוח לחצר חבירו והוא במקום גבוה ובא חבירו לבנות תחתיו ולעשות על הבנין גג שלי רעפים ואותו הבנין מונעו מלהסתכל בחצר יכול למחות בידו מלעשות הבנין והגג. כ? יאמר לו היום או למחר תסתור הבנין שלך ותכפיני לסתום חלוני כי תאמר אין לך חזקה כי היה פתוח על גג ואני לא אוכל למצוא עדים שהחזקתי בו שלש שנים בעוד שהייתי יכול להסתכל בחצירך: ת"ש מרחיקין את המשרה מן הירק ואת הכרישים מן הבצלים וכו' אמר רב פפא בלוקח. פרש"י שזרע חרדל ומכר חצי שדהו והלוקח בא להעמיד דבורים אי בלוקח כי איכא ירק אמאי ירחיק ועוד מאי טעמא דרבי יוסי אפילו משרה וירק נמי. אמר רבינא קסברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו ואע"פ שקדם החרדל בהיתר גמור צריך להרחיקו כיון שהוא מזיק הדבורים והדבורים אינם מזיקים לחרדל ואע"ג דבאילן הנסמך בהיתר הלוקח לא יקוץ שאני אילן דהפסד מרובה הוא וזו היא גירסת רש"י ופירושו. ורב אלפס נמי העמיד מתני' דחרדל בלוקח וקשה לגירסא זו ולפי' דלא מסתבר כלל שירחיק בעל החרדל מאחר שקדם בהיתר גמור בלוקח דמאי שנא מאילן. ועוד קשה למה המתין להקשות ממשנה השנויה השנויה ראשונה במשנה עד סוף הסוגיא. ועוד קשה דקתני בתוספתא ר' יוסי מתיר בחרדל מפני שאומר לו כדרך שאתה עושה בתוך שלך כך אני עושה בתוך שלי אלמא שהדבורים קדמו. על כן נראה כגירסת ר"ח ור"ת ז"ל. אלא אמר רבינא לעולם לאו בלוקח וקא סברי רבנן על המזיק להרחיק עצמו כלומר כשישנו שם דבר הניזק דבענין אחר לא מיקרי מזיק וחזר בו עכשיו מכל הני שינויי דלעיל דשני כי ליכא נמי לא סמיך. ורבא מודה לאביי דמותר לסמוך היכא דליתיה לדבר הניזוק. ולא מיקרי מזיק אלא כדאיתא לדבר הניזוק בשעה שסומך ולא אסר לסמוך אפילו לרבנן אלא בור דוקא משום דא"ל כל מרא ומרא מרפית ליה לארעאי ומיקרי מזיק אע"ג דלית ליה לבור. והא דקאמר רבא טעמא דכל מרא ומרא אליבא דר' יוסי לאו דוקא ר' יוסי קאמר אלא הכי קאמר אפי' ר' יוסי דלא אסר אלא בגירי דיליה הכא מודה משום דכל מרא ומרא. והוא הדין לרבנן נמי מהאי טעמא אסרי בבור ולא בשאר היזקות והשתא ניחא דנטר לאקשויי מהך משנה עד לבסוף דעד הנה דחה לו כל המשניות ומזו המשנה הוצרך לחזור בו והודה רבא דמותר לסמוך כל כמה דלא הוי דבר הניזוק חוץ מבור ובהא פליגי רבנן סברי בעל החרדל ירחיק שהוא מזיק ודבורים קדמו בהיתר. ורבי יוסי סבר תרוייהו מזקו אהדדי הלכך מתיר בחרדל ולא ירחיק לא זה ולא זה דמצי אמר ליה בעל החרדל לבעל דבורים לא דייך שסמכת אצל מצר שלי אלא שתכופיני להרחיק. נהי דבהיתר סמכת ולא הייתי יכול לעכב עליך. מ"מ שלא כהוגן עשית לקרב היזקך אצל מצר שלי. דאיבעי לך לאסוקי אדעתך שמא היום או מחר אזרע חרדל ויזיקו לי דבוריך. ומחמת שסמכת שלא כהוגן גם אני לא ארחיק. אסבול הזיקך וגם אתה תסבול הזיקי. ואע"ג דגבי בור כשהראשון סומך ברשות השני עושה כל ההרחקה. שאני בור שאם לא הרחיק מקלקל בורו של ראשון ומזיקו בידים אבל הכא לא מזיקו בידים: ולא את נברכת הכובסין. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לא שנו אלא מן המחמצן אבל מן הניידן ד' אמות איכא דרמו אמירמא דתניא עד שירחיק ארבע אמות והא אנן תנן שלשה טפחים אלא לאו ש"מ כדרב נחמן שמע מינה. איבעיא להו וסד בסיד תנן או דלמא או סד בסיד תנן ולא איפשיטא הלכך אם עשה אחד מהן איו כופין אותו לעשות יותר ואת מי רגלים מן הכותל וכו' תניא לא ישתין אדם מים בצד כותלו של חבירו אא"כ הרחיק ממנו שלשה טפחים במה דברים אמורים בכותל לבינים אבל בכותל אבנים מותר ומרחיקין את הרחים וכו' מ"ט משום טריא והא דתניא ושל חמור שלשה מן האצטרובל שהן ארבע מן הקלת התם מאי טריא איכא. משום קלא: מתני' לא יעמיד אדם תנור בתוך שלו אא"כ יש לו על גביו גובה ארבע אמות היה מעמידו בעלייה עד שיהא תחתיו מעזיבה שלשה טפחים ובכירה טפח ואם הזיק משלם מה שהזיק רבי שמעון אומר לא נאמרו כל השיעורין הללו אלא שאם הזיק פטור מלשלם וליתא לדרבי שמעון דהא אוקמה אביי בשיטה בפרק הבית והעלייה (בבא מציעא דף קיח:) ולא הוצרך לראיה זו דבלאו הכי הלכתא כרבים: לא יפתח אדם חנות של נחתומין ושל צבעין תחת אוצרו של חבירו ולא רפת בקר באמת ביין התירו אבל לא רפת בקר: ,גמ' תניא אם רפת בקר קודם לאוצר מותר אע"פ דהוו גירי דיליה משום דדירה שאני. בעי אביי כיבד וריבץ מהו. ריבה בחלונות מהו בנה עליה על גבי ביתו מהו תיקו. בעי רב הונא בריה דרב יהושע תמרי ורמוני מהו תיקו. וכיון דלא אפשיטו לא מזקיקנא ליה להרחיק. תנא ביין התירו מפני שמשביחו ולא רפת בקר מפני שמסריחו. אמר רב יוסף חמרא דידן אפילו קוטרא דשרגא קשי ליה: ,מתני' חנות שבחצר יכול למחות בידו ולומר איני יכול לישן מקול הנכנסים ומקול היוצאים ומקול התינוקות אבל עושה כלים ויוצא ומוכרן בשוק ואינו יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן לא מקול הפטיש ולא מקול הריחים ולא מקול התינוקות: ,גמ' מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא א"ר פפא סיפא אתאן לתינוקות של בית רבן ומתקנת יהושע בן גמלא ואילך שתיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר ומכניסין אותן כבן שש וכבן שבע כי הא דא"ל רב לרב שמואל בר שילת עד בר שית לא תקבל מכאן ואילך תקבל וספי ליה כי תורא ואמר ליה רב לרב שמואל בר שילת כי מחית לינוקי לא תמחי אלא בערקתא דמסאנא דקרי קרי ודלא קרי ליהוי צוותא לחבריה: אמר רבא מתקנת יהושע בן גמלא ואילך לא ממטינן ינוקא ממתא למתא והוא שיש בעיר עשרים וחמשה נערים ואז כופין זה את זה להושיב ביניהם מלמד ואין אחד מהן יכול לומר להוליכן לעיר הסמוכה להן שיש בה חמשים נערים ויש בה שני מלמדים ויחלוקו אלו העשרים וחמשה לשניהם אבל מבי כנישתא לבי כנישתא ממטינן ואי פסיק נהרא לא ממטינן איכא תיתורא ממטינן ואי איכא גמלא לא ממטינן. אמר רבא סך מקרי דרדקי עשרים וחמשא ינוקי אי איכא חמשין מותבינן תרי ואי איכא מ' מותבינן ריש דוכנא ומסייעין ליה ממתא. אבל עד מ' א"צ ריש דוכנא ומארבעים עד נ' יספיק בריש דוכנא: אמר רב דימי מנהרדעא האי מקרי דרדקי דגריס ואיכא אחרינא דגריס טפי מיניה מסלקינן ליה דמזדהר בנפשיה למיגרס טפי משום קנאת סופרים: אמר רבא הני תרי מקרי דרדקי חד דייק ולא גריס וחד גריס ולא דייק מותבינן ההוא דגריס ולא דייק דשבשתא ממילא נפקא רב דימי מנהרדעא אמר מותבינן ההוא דדייק ולא גריס דשבשתא כיון דעל על. והלכתא כרב דימי דבתראה הוא. ועוד דמייתי גמרא סייעתא למילתיה ממילתא דיואב: אמר רב מקרי דרדקי שתלא טבחא ואומנא וספר מתא כולן כמותרין ועומדין הן. כללא דמלתא כל פסידא דלא הדר כמותרה ועומד הוא: תניא אחד מבני חצר שביקש ליעשות רופא אומן גרדי מלמד תינוקות בני חצר מעכבין עליו ודוקא תינוקות של עובדי כוכבים וכן שנים השרויין בחצר אחד היחיד מעכב על היחיד וכן היחיד מעכב על הרבים וכן מי שיש לו בית בחצר השותפין לא לרופא ולא לאומן ולא לגרדי ולא לסופר יהודי ולא לסופר ארמאי והאי דקאמר ולא לסופר ארמאי דמשמע לארמאי שאינו סופר יכול להשכירו היינו כשאינו מוצא להשכירו ליהודי בדמים הראוין אבל אם היה מוצא יהודי אין יכול להשכירו לעובד כוכבים כדאיתא בהגוזל בתרא דף קיד. האי מאן דזבין ארעא לעובד כוכבים אמצרא דישראל היו משמתינן ליה עד דמקבל עליה כל אונסא דאתייליד ואין חילוק בין שכירות למכר: אמר רב הונא האי בר מבואה דאוקי ריחיא ואתא בר מבואה חבריה ואוקי גביה דינא הוא דמעכב עליו דאמר ליה קפסקת לחיותאי מיתיבי עושה אדם חנות בצד חנותו של חבירו ומרחץ בצד מרחצו של חבירו ואינו יכול למחות בידו מפני שיכול לומר לו אתה עושה בתוך שלך ואני עושה בתוך שלי. תנאי היא דתניא כופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב ביניהן חייט בורסי ולא אחד מבעלי אומנות ולשכינו אין כופיהו רשב"ג אומר אף לשכינו כופיהו וליתא לדרב הונא חדא דקם ליה כיחידאה והוא לא ידע מחלקותם דיפסוק הלכתא כרשב"ג. ועוד דר"ה בריה דרב יהושע דהוא בתראה סבר כרבנן דאמר רב הונא בריה דרב יהושע פשיטא לי בר מתא אבר מתא אחריתי מצי מעכב ואי שייך בכרגא דהכא לא מצי מעכב בר מבואה אבר מבואה דנפשיה לא מצי מעכב: בעי רב הונא בריה דרב יהושע בר מבואה אבר מבואה אחרינא מאי מספקא ליה אי מיקרי שכינו כיון שדר בעיר או דלמא לא מיקרי שכינו אלא הדר עמו במבוי תיקו וכיון דלא איפשיטא לא מצי מעכב עליה. אמר רב יוסף מודה רב הונא במקרי דרדקי דלא מצי מעכב דאמר מר קנאת סופרים תרבה חכמה. אמר רב יוסף ומודה רב הונא בריה דרב יהושע ברוכלין המחזירין בעיירות דלא מצי מעכבי דאמר מר עזרא תיקן להן לבנות ישראל שיהו רוכלין מחזירין בעיירות שיהו תכשיטין מצויין לבנות ישראל. וה"מ לאהדורי אבל לאקבועי לא ואי צורבא מרבנן הוא אפילו לאקבועי כי הא דרבא שרא להו לרב יאשיה ולרב עובדיה לאקבועי דלא כהלכתא מ"ט כיון דרבנן נינהו לא ליטרדו מגירסייהו. הנהו דקולאי דאייתו דקולא לבבל אתו בני מתא וקמעכבי עלייהו אתו לקמיה דרבינא. אמר להו מעלמא אתו ולעלמא ליזדבנו וה"מ ביומא דשוקא אבל בלא יומא דשוקא לא וביומא דשוקא נמי לא אמרן אלא לזבוני בשוקא אבל לאהדורי במתא לא וכן בני עיר אחת דלא שייכי בכרגא בעיר אחרת שבאין שם ביום השוק יכולין להלוות ברבית לבני העיירות המתקבצין שם. הנהו עמראי דאייתו עמרא לפום נהרא אתו בני מתא וקמעכבי עלייהו אתו לקמיה דרב כהנא ואמר להו דינא הוא דמעכבי עלייכו פירוש אם רוצים למכור על יד על יד כדרך חנוונים אבל למכור סחורה בבת אחת אין יכולין לעכב עליהן. וה"ר יוסף הלוי ז"ל כתב ובלבד שמוכר כשער שאר חנוונים אבל אם מוכר יותר בזול אין מעכבין עליו כיון שהוא טוב לבני העיר. אמרו ליה אית לן אשראי במתא אמר להן זילו זבינו שיעור חיותייכו עד דעקריתו אשראי דידכו ואזליתו פירוש תמכרו כדי שתרויחו שיעור פרנסתכם עד שתגבו וכן היוצא מעירו לדור בעיר אחרת דלא שייך בכרגא של הראשונה וצריך לחזור כדי לגבות שטרי חובותיו יכול להלוות ברבית כדי פרנסתו כל ימי היותו בעיר לגבות חובותיו: ותלמיד חכם המביא סחורתו לעיר מונעין כל בעלי סחורה שלא ימכרו עד שימכור את סחורתו כדי שלא יתבטל מלימודו כעובדא דרב דימי מנהרדעא דאייתי גרוגרות בספינה אמר ליה ריש גלותא לרבא פוק חזי אי צורבא מרבנן הוא לינקטו ליה שוקא: מתני' מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו לא יסמוך לו כותל אחר אלא אם כן הרחיק ממנו ד' אמות החלונות בין מלמעלן בין מלמטן בין מכנגדן ארבע אמות: ,גמ' וקמא היכי סמיך ומפרש לה רבא מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו ברחוק ד' אמות אם נפל הכותל לא יסמוך כותל אחר אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות כאשר היה מרוחק הראשון שנפל מאי טעמא דוושא דהכא מעלי להתם פי' ההילוך שדשים הקרקע ברגליהן אצל הכותל הנסמך עד ארבע אמות מהני להתם לכותל האחר ורבותא קא משמע לן אע"פ שזה ימים רבים היה מקום צר בין אלו שני הכתלים ונתקרבו העוברים אצל הכותלים ונדוש הרבה אפילו הכי צריך להרחיק כשנפל ובא לסמוך אחר: אמר רב לא שנו אלא כותל גינה אבל כותל חצר אם בא לסמוך סומך ורב אושעיא אמר אחד כותל גינה ואחד כותל חצר אם בא לסמוך אינו סומך אמר רבי יוסי בר חנינא ולא פליגי הא בעיר חדשה והא בעיר ישנה רבינו תם ז"ל כתב דדוקא בחצר הוא דמפלגינן בין עיר חדשה לעיר ישנה משום דבעיר ישנה רבו ההולכין אצל הכותל ונדוש הרבה אבל בבית דרך להעמיד תיבות וספסלים אצל הכותלים ואין דשין אצל הכותלים וצריך להרחיק אף בעיר ישנה. תנן החלונות מלמעלן ומלמטן ומכנגדן ארבע אמות ותני עלה מלמטן שלא יעמוד ויראה מלמעלן שלא יציץ ויראה מכנגדן שלא יאפיל טעמא משום לא יאפיל אבל משום דוושא לא הכא במאי עסקינן מן הצד וכמה כמלא רוחב החלון וכמה טפח והלא מציץ דכיון דבא מן הצד אפילו גבוה ארבע אמות יכול לעמוד מרחוק עליו ולהציץ אמר רב זביד במרדד כותלו והא אנן תנן ד' אמות ועל כרחך מתניתין נמי צריך לאוקמי מן הצד דאיכא לאקשויי ממתניתין כי היכי דפריך מברייתא טעמא דאיכא חלונות אבל משום דוושא לא וצריך לאוקמא מן הצד לא קשיא כאן מצד אחד כאן משתי רוחות ברייתא מצד אחד וסגי בטפח ומתני' בשתי רוחות החלון יש שתי כתלים וצריך שיהיה בין שני הכתלים ד' אמות מלבד רחב החלון טפח מצד אחד וארבע אמות פחות טפח מצד אחר וכל היתר על טפח מצד אחד ימעט מצד אחר ואף על גב דאוקמא למתניתין מן הצד ולא איירי בכנגדן מ"מ נראה דה"ה מכנגדן צריך להרחיק ד' אמות דפשטא דמתני' הכי משמע אלא משום קושיא דדוושא צריך לאוקמא בבא מן הצד ועוד דמעיקרא דפריך טעמא דשלא יאפיל הוה פשיטא דכשכנגדו צריך ארבע אמות ומסברא זו לא חזר בו הגמרא: מתני' מרחיקין את הסולם מן השובך ארבע אמות כדי שלא תקפוץ הנמיה ואת הכותל מן המזחילה ארבע אמות כדי שיהא זוקף את הסולם פירוש אם קנה ממנו להעמיד סולם בחצירו כדי לעלות למזחילה שלו שיערו חכמים דשיעור זקיפת סולם ארבע אמות: גמ' לימא מתניתין דלא כרבי יוסי דאי כרבי יוסי האמר זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו פירש רש"י טובא מילי איכא במתניתין דלא כרבי יוסי אלא לימא דאף זו בשובך וסולם דלא כרבי יוסי וקשיא לן לפירושו דכל כמה דלא ידע טעמא דזימנין דמנח ליה וכו' מלתא דפשיטא היא דבכל הרחקות דמתני' יש שייכות נזק יותר מבהרחקת סולם מן השובך ואמאי מספקא ליה לגמרא אי איכא לאוקומא כרבי יוסי טפי מבכל אינך. הילכך נראה לרבינו חננאל ורב אלפס ז"ל דבכל הרחקות דמתני' פשיטא ליה לגמרא דרבי יוסי מודה בהו דהוו גירי דיליה לפי שבאותו דבר שהוא סומך מזיק לחבירו אבל בסולם אין מזיק אם לא שתבא הנמיה וכן אילן לא יזיק עד שיגדלו השרשים וסמיכת כותל לכותל נמי חשיב גירי דיליה דמיד כשסומך מונע דוושא. אפילו תימא רבי יוסי כי הא דאמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא אמר לן מודה רבי יוסי בגירי דיליה והכא נמי זימנין דבהדי דמנח ליה קפצא: והא גרמא הוא אמר רב טובי בר מתנה זאת אומרת גרמא בניזקין אסור אע"ג דאם הזיק בגרמא פטור מ"מ לכתחילה יכול למונעו שלא יגרום לו היזק ומיהו קיימא לן דדינא דגרמי חייב כר"מ דמחייב במסכך גפנו על גבי תבואת חבירו ובנפרצה אומר לו גדור ובדן את הדין וזיכה את החייב דמחייב רבי מאיר אפילו לא נשא ונתן ביד ומראה דינר לשולחני ושורף שטרות של חבירו ומוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו ואחוי אחוויי בהגוזל בתרא דף קטז: וצריך ליתן חלוק בין כל הני דמחייבין ובין דבר הנקרא גרמא בנזקין דפטור כגון ההוא דכיצד הרגל דף כו: זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות אפילו קדם הוא וסילקן פטור וכן ההיא דשור שנגח את הפרה דף מז: דתנן הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות ואכלתן בהמה של בעל הבית פטור ואם הוזקה בהן בעל הפירות חייב ואמר רב עלה בגמרא ל"ש אלא שהוחלקה בהן אבל אכלה והוזקה פטור והנותן סם המות לפני בהמת חברו פטור מדיני אדם ובפרק הכונס (בבא קמא דף נט:) תנן השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן פטור מדיני אדם וכל הני דחשיב בריש הכונס פורץ גדר בפני בהמת חבירו כופף קמת חבירו בפני הדליקה עושה מלאכה במי חטאת והמבעית את חבירו. ובפרק החובל (בבא קמא דף צא.) תקע באזנו וחרשו פטור מדיני אדם דאיהו הוא דאבעית אנפשיה ושיסה בו את הכלב שיסה בו את הנחש ובפ' הכונס (בבא קמא דף ס.) ליבה ולבתו הרוח ויש לחלק דכל היכא דהוא בעצמו עושה ההיזק לממון חבירו וברי היזיקא מיקרי דינא דגרמי וחייב. שורף שטר או מוחל הוא בעצמו מזיק לממון חבירו וכן מראה דינר לשולחני כי במה שיאמר לו שהוא טוב הוא פוטר את הנותנו לו וכן אחוי אחויי ברי היזיקא דכיון דמראה ממון ישראל לעובד כוכבים אנס ברור הוא שיטלנו העובד כוכבים דאקשי' רחמנא לתוא מכמר ואין לך מעשה גדול מזה וכן נתייאש ממנה ולא גדרה דכיון דמעורב ממונו בממון חבירו ואוסרו ונתייאש מלגדור ברי היזיקא וחשיב ממנה וכן דן את הדין ומחייב את הזכאי ליתן לו או פטר את החייב או האכיל את הטריפה לכלבים על ידו הוי כעושה מעשה אבל כל הני הוו גרמא בעלמא דההיא דשיסה בו כלב ונחש לא ברי הזיקא כולי האי כמו מסור דשמא לא ישוך הכלב והנחש וההיא דזרק את הכלי מראש הגג כשזרק לא עשה מעשה הראוי להזיק שהרי היו תחתיו כרים וכסתות וכשסלקו נמי לא עשה מעשה בגוף הממון אף על גב דברי היזיקא ולא דמי למסור שמראה על גוף הממון וכמאן דקלייה דמי ושולח את הבעירה אין עושה מעשה בגוף הממון אלא החרש הוא שעשה את המעשה וכן פורץ גדר ממילא היא יוצאה ונותן סם המות לפני בהמת חבירו אין מאכילה ומבעית חבירו איהו הוא דמבעית אנפשיה ועוד יש לחלק דכל היכא דההיזק נעשה מיד בשעת מעשה נקרא דיני דגרמי כמו שורף שטר ומוחל וכן מראה דינר לשולחני כי מיד הוא פוטר אותו שנותנו לו ומסור בעידנא דאחוי כמאן דקלייה דמי וכן נתייאש מיד בשעת יאוש נעשה כלאים אלא שאין אוסר עד שיוסיף מאתים וכן דין והוראה ההיזק בא מיד אבל המסלק את הכרים בשעת סילוקו עדיין לא נשבר הכלי עד שיגיע לארץ וכן שיסה עד אחר שיסוי לא ישוך וכן השולח את הבעירה בשעה שנותנה לחרש אין מזיק וכן פורץ גדר עד שתאבד הבהמה והמבעית אחר שהבעיתו הוא מתפחד והולך וההיא דהעושה מלאכה במי חטאת חייב לרבי מאיר: רב יוסף הוו ליה הנך תאלי דהוו אתו אומני ויתבי תותייהו אתו עורבי ואכלי דמא וסלקי אבי תאלי ומפסדי להו אמר להו רב יוסף אפיקו לי קורקור מהכא. אמר ליה אביי והא גרמא בניזקין הוא אמר ליה הכי אמר רב טובי בר מתנא זאת אומרת גרמא בניזקין אסור אמר ליה והא אחזיקו להו כלומר הם יטענו עליך חזקה אמר ליה הכי אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אין חזקה לנזקין. רבינו תם ז"ל היה אומר אפילו הקנה בעדים יכול לחזור בו דקנין בטעות הוא דסבור היה שיכול לסבול ועתה אינו יכול לסבול ואין נראה לר"י מדקאמר אין חזקה לנזקין איכא למידק הא ראיה יש כדדייקינן לקמן (בבא בתרא דף מט:) גבי ולא לאיש חזקה בנכסי אשתו אלא ודאי ראיה מהניא אבל חזקה לא מהניא ולא אמרינן חזקה במקום שטר עומדת משום דאיבעי ליה למחויי דסבר לא בעינן למחויי דכולי עלמא ידעי דאין אדם מוחל על היזק כזה ולאו איתמר עלה רב מרי אמר בקוטרא ורב זביד אמר בבית הכסא רבינו תם אומר דוקא קוטרא דכבשן שהוא רב ומזיק ביותר כדאמר במרובה דף פב: אין עושין כבשונות בירושלים משום קוטרא וכן מצאתי בירושלמי שמזיק אין לו חזקה. אמר רבי יהושע בן לוי בחיי דרבנין בעשן תדיר כהדא איתתא הוה מדלקא קלא תחות רבי אלעזר בעא למחויי בידה אתא עובדא קמיה דרבי נשא אמר לא אמרו אלא בעשן תדיר וכן פירש רש"י בבית הכסא דוקא שלהן שהיו על גבי קרקע אבל שלנו שהן מכוסין לא ורב זביד אמר בבית הכסא א"ל הני לדידי כקוטרא ובית הכסא דמו רב יוסף איסטניס הוה כדאיתא בערבי פסחים דף קיג: שלשה חייהם אינם חיים הרחמנים והרתחנים ואניני הדעת אמר רב יוסף וכולהו איתנהו בי מכאן משמע דכל נזק שידוע שאין המערער יכול לסובלו אף על פי שסובלין אותו שאר בני אדם אין לו חזקה נגד מערער זה: מתני' מרחיקין את השובך מן העיר חמשים אמה ולא יעשה אדם שובך בתוך שלו אלא אם כן יש לו חמשים אמה לכל רוח רבי יהודה אומר בית ארבע כורין כמלא שגר היונה ואם לקחו אפילו בית רובע הרי הוא בחזקתו: ,גמ' אמר רב פפא ואיתימא רב זביד זאת אומרת טוענין ליורש וטוענין ללוקח יורש תנינא. הבא מחמת ירושה אינו צריך טענה לוקח איצטריכא ליה לוקח נמי תנינא לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות הרי זו בחזקתה צריכא דאי אשמועינן גבי רשות הרבים אימור כונס לתוך שלו הוא אבל גבי שובך אימא לא ואי אשמועינן גבי שובך כיון דיחיד הוא אימור פיוסי פייסיה אי נמי אחולי אחיל גביה אבל גבי רשות הרבים מאן פייס ומאן מחיל צריכא: הרי זו בחזקתה והא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אין חזקה לנזקין רב מרי אמר בקוטרא רב זביד אמר בבית הכסא: נפול הנמצא בתוך חמשים אמה הרי הוא של בעל השובך חוץ לחמשים אמה הרי הוא של מוצאו נמצא בין שני שובכות קרוב לזה שלו וקרוב לזה שלו מחצה על מחצה שניהם יחלוקו: א"ר חנינא רוב וקרוב הלך אחר הרוב ואף על גב דרובא דאורייתא וקורבא דאורייתא אפילו הכי רובא עדיף וכן הילכתא ומילתא דפשיטא הוא דתניא ובנמצא הלך אחר הרוב אפילו נמצא קרוב לנבילה אלא רבי חנינא אפילו קורבא דמוכח אתא לאשמועינן דאזלינן בתר רובא ואף על גב דאותביה רבי זירא לאו משום דפליג עליה אלא לישא וליתן כדי לברר דבריו תדע דהא מברייתא דתני רבי חייא קאמר ש"מ תלת ש"מ רוב וקרוב הלך אחר הרוב כו' וש"מ איתא לדר' זירא: איתמר חבית שצפה על פני הנהר אמר רב נמצא כנגד עיר שרובה עובדי כוכבים אסורה כנגד עיר שרובה ישראל מותרת ושמואל אמר אפילו בעיר שרובה ישראל אסורה אימור מההיא דקירא אתאי לימא בדרבי חנינא קא מיפלגי לא דכולי עלמא אית להו לדרבי חנינא והכא בהא קא מיפלגי מר סבר אם איתא דמההיא דקירא אתא עקולי ופשורי הוו טבעי לה ומר סבר חריפותא דנהרא נקט ואתאי והילכתא כרב באיסורי. ואם נמצאת כנגד עיר שרובה ישראל מותרת אפילו נמצאת קרוב לבית העובד כוכבים דאזלינן בתר רוב העיר. ההוא חצבא דחמרא דאשכח בפרדיסא דערלה שרייה רבינא דאזלינן בתר רובא אע"ג דהוי קורבא דמוכח והוא הדין אפילו ענבי נמי שרי והא דלא אזלינן בתר רובא דעלמא לאוסרו משום יין נסך משום דרובא דגנבי ישראל נינהו כדאיתא פרק בתרא דמסכת ע"ז דף ע.: הנהו זיקי דחמרא דאשתכח בי קופאי שרא ליה רבא אע"ג דרובא דעלמא עובדי כוכבים נינהו רובא דשפוכאי ישראל נינהו וה"מ רברבי אבל זוטרי אימור מעוברי דרכים נפול ואי איכא רברבי בהדייהו אימור באברורי הוה מנחי: מתני' מרחיקין את האילן מן העיר כ"ה אמה ובחרוב ובשקמה חמשים אמה אבא שאול אומר כל אילן סרק חמשים אמה אם העיר קדמה קוצץ ואינו נותן דמים. ואם האילן קדם קוצץ ונותן דמים ספק זה קדם ספק זה קדם קוצץ ואינו נותן דמים. מרחיקין גורן קבוע מן העיר חמשים אמה ולא יעשה אדם גורן קבוע בתוך שלו אא"כ יש לו חמשים אמה לכל רוח ומרחיק מנטיעותיו של חבירו ומניח בכדי שלא יזיק מרחיקין את הנבילות ואת הקברות ואת הבורסקי מן העיר נ' אמה אין עושין בורסקי אלא למזרח העיר ר"ע אומר לכל רוח הוא עושה חוץ מן המערב ומרחיק חמשים אמה: ומרחיקין את המשרה מן הירק ואת הכרישים מן הבצלים ואת החרדל מן הדבורים רבי יוסי מתיר בחרדל: ,גמ' תניא רבי יוסי מתיר בחרדל מפני שיכול לומר לו עד שאתה אומר לי הרחק חרדלך מדבוריי הרחק דבורך מחרדליי שבאות ואוכלות לגלוגי חרדליי תוספתא תניא רבי יוסי מתיר בחרדל מפני שיכול לומר לו כדרך שאתה עושה בתוך שלך כך אני עושה בתוך שלי וכן היה רבי יוסי אומר מרחיקין את הדבורים מן העיר חמשים אמה כדי שלא ינשכו את האדם רבי אליעזר אומר מגדל דבורים כמגדל כלבים רבי נתן אומר מרחיקין את הכבשונות מן העיר חמשים אמה לעיל (בבא בתרא דף יח:) אסיקנא דהא דקאמר רבי יוסי מתיר בחרדל לאו דוקא חרדל דהוא הדין במשרה וירק נמי שרי דקסבר רבי יוסי על הניזק להרחיק עצמו כדתנן רבי יוסי אומר אע"פ שהבור קדם לא יקיץ שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו אלא לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי אפילו משרה וירק נמי אלא לדידכו דאמריתו על המזיק להרחיק עצמו תינח משרה וירק דהני מזקי הני והני לא מזקי הני אלא חרדל ודבורים תרוייהו מזקי אהדדי ורבנן דבורים לחרדל לא מזקי אי בבינתא לא משכחת ליה אי בטרפא הדר פארי וקי"ל כרבי יוסי והני לאו גירי דיליה נינהו דבשעה שזורע הכרישים אכתי לא מזקי לבצלים עד שיגדלו וכן כשזורע את החרדל ומכסם בעפר לא משכחי ליה דבורים עד אשר יצמח ויגדל וכן כשסומך את המשרה ומרחיק כדין הרחקת בור שיח ומערה אין מזיק לירק עד שישהו זמן מרובה ויסריחו וכולהו דמו לבור ואילן: ,מתני' מרחיקין את האילן מן הבור עשרים וחמש אמה והחרוב והשקמה חמשים אמה בין מלמעלן בין מלמטן בין מן הצד אם הבור קדם לאילן קוצץ ונותן דמים ואם האילן קדם לא יקוץ ספק זה קדם ספק זה קדם לא יקוץ רבי יוסי אומר אף על פי שהבור קדם לא יקוץ שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו: ,גמ' אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא הוה אמר מודה רבי יוסי בגירי דיליה: פאפי יונאה עני והעשיר הוה בנה אפדנא הוו הנך עצרי בשיבבותיה כי הוו דייקי שומשמי הוה ניידא אפדנא אתו לקמיה דרב אשי אמר להו כי הוינן בי רב כהנא הוינן אמרי' מודי ר' יוסי בגירי דיליה וכמה כדנייד נכתמא אפומא דחצבא ואם הוחזקו בתשמיש זה שלש שנים לא הוי חזקה דאם החזיק קודם שבנה האפדנא לא הוי חזקה לפי שלא היה בידו למחות כל זמן שאין מזיק לו כדפרישנא לעיל דחזר בו רבא והודה לו שמותר לסמוך כל זמן שאין הניזק לשם חוץ מבור משום דכל מרא ומרא דקא מחית מרפית לארעאי וכיון שלא היה יכול למחות לא הוי חזקה כדפרי' לעיל ואם החזיק אחר שבנה נמי לא הויא חזקה דדמי לקוטרא ובית הכסא דאין הדעת סובלת היזק כזה שיפול כותלו ואם הזיקו בנדנוד והפילו את הכותל ושברו את הכלים חייבין לשלם דחשיבי כמזיק בידים. הרמב"ם ז"ל: דבי בר מריון בריה דרבי אבין כי הוו נפצי כיתנא אזלא רקתא ומזקא לאינשי אתו לקמיה דרבינא אמר להו כי אמרינן מודה רבי יוסי בגירי דיליה הני מילי היכא דאזלא מכחו אבל הכא זיקא הוא דקממטי ליה מתקיף לה מר בר רב אשי מ"ש מזורה ורוח מסייעתו אמרוה רבנן קמיה דאמימר אמר היינו זורה ורוח מסייעתו וכן הילכתא והני מילי לענין איסורא דאסור למיגרס הזיקא לאינשי כדאמר גרמא בנזקין אסור אבל לענין תשלומין פטור דגרסינן בפרק הכונס (בבא קמא דף ס.) אמר רב אשי כי אמר זורה ורוח מסייעתו הני מילי לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הכא גרמא בעלמא הוא וגרמא בנזקין פטור: מתני' לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אא"כ הרחיק ממנו ארבע אמות אחד גפנים ואחד כל אילן היה גדר בינתים זה סומך לגדר מכאן וזה סומך לגדר מכאן היו שרשים יוצאים לתוך שדה חבירו מעמיק להן שלשה טפחים היה חופר בור שיח ומערה קוצץ ויורד והעצים שלו: ,גמ' תניא ארבע אמות שאמרו כדי עבודת הכרם. אמר שמואל ל"ש אלא בארץ ישראל אבל בבבל שתי אמות תניא נמי הכי לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אא"כ הרחיק ממנו שתי אמות והא אנן תנן ד' אמות אלא שמע מינה כדשמואל שמע מינה רבה בר רב חנן הוו ליה הנך תאלי אמיצרא דפרדיסא דרב יוסף הוו אתו צפורי ויתבי בתאלי ונחתי בפרדיסא ומפסדי ליה אמר ליה זיל קוץ אמר ליה והא ארחיקו ליה אמר ליה ה"מ לאילנות אבל לגפנים בעי טפי וכל שכן בשדה לבן והא אנן תנן אחד גפנים ואחד כל אילן ומשמע ליה דהכי קאמר אחד מקום גפנים ואחד מקום כל האילן צריך להרחיק ממנו נטיעת האילן ארבע אמות דאי אאילן הנסמך קאמר פשיטא דאחד נוטע גפנים ואחד נוטע כל אילן צריך להרחיק ארבע אמות. ה"מ אילנות לאילנות וגפנים לגפנים אבל אילנות לגפנים בעי טפי ואף על גב דקיימא לן הלכה כרבי יוסי הא אמרי' מודה רבי יוסי בגירי דיליה והאי נמי גירי דיליה היא דכשרואה בעל האילן עופות יושבין על האילן מפריחן והולכין ויושבין בגפן וצריך להרחיק לפי האומד כאשר יפריחו העופות מן האילן כדי שייטתם קודם שינוחו וכן אמר רב יוסף אפיקו לי קורקור מהכא משום דמפסדי בפירות אמר ליה אנא לא קייצנא דאמר רב האי דיקלא דטעון קבא אסור למיקצייה ואמר רבי חנינא לא שכיב שכחת ברי אלא דקץ תאינתא בלא זימניה מר אי ניחא ליה ליקוץ ולדחייה בעלמא קא מיכוין דהא תנן במתניתין אם הבור קדם קוצץ אי נמי לא מסתבר ליה האי סברא דרב יוסף והיה לו שום טעם לחלק בין הך דהכא ובין ההוא דלעיל דאפיקו לי קורקור מהכא ונראה דהילכתא כרב יוסף מדאמר ליה זיל קוץ וכיון דבשלו אמר לעשות מעשה כ"ש בשל אחר ותימה לי למה לא הביאה רב אלפס ומסקינן הא דתנן במתני' קוצץ ויורד והעצים שלו ה"מ חוץ לשש עשרה אבל תוך שש עשרה לבעל האילן: ,מתני' אילן שהוא נוטה לשדה חבירו קוצץ מלוא המרדע מעל גבי המחרישה ובחרוב ובשקמה כנגד המשקולת בית השלחין כל האילן כנגד המשקולת אבא שאול אומר כל אילן סרק כנגד המשקולת אינן שהוא נוטה לרשות הרבים קוצץ כדי שיעבור גמל ורוכבו רבי יהודה אומר טעון פשתן או זמורות רבי שמעון אומר כל האילנות לפי המשקולת מפני הטומאה: הדרן עלך לא יחפור
ג׳
חזקת הבתים בורות שיחין ומערות ומרחצאות ושובכות ובית הבדים ובית השלחין והעבדים וכל דבר שהוא עושה פירות תדיר חזקתן שלש שנים מיום ליום. שדה הבעל חזקתה שלש שנים ואינה מיום ליום. והא דבעינן חזקה היינו היכא דאיכא עדים למערער שהקרקע היה שלו. אבל אי לית ליה עדים לא בעי חזקה. דנאמן לומר שלך היתה ולקחתיה ממך במיגו שלא היתה שלך מעולם. דתנן בפרק שני דכתובות דף טו: ומודה רבי יהושע באומר לחבירו שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. ואמרי' עלה שם דף יז: וליתני ומודה ר' יהושע באומר לחבירו שדה זו שלך היתה ולקחתיה ממך שנאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. וקאמר משום דקבעי למיתני עלה ואם יש עדים שהיא שלו ואמר לקחתיה ממנו אינו נאמן היכי דמי אי דאכלה שני חזקה אמאי לא מהימן ואי דלא אכלה שני חזקה פשיטא דלא מהימן אלמא אי לית ליה עדים אפילו לא אכלה שני חזקה מהימן: ,גמ' חזקתן שלש שנים מאי טעמא אמר רבא שתא קמייתא מזדהר איניש בשטריה תרתי מיזדהר תלת מיזדהר טפי לא מיזדהר ותקנו חכמים שאם יביא עדים שאכלה שלש שנים בשופי שאין צריך להראות שטרו יותר אמר ליה אביי אלא מעתה מחאה שלא בפניו לא תיהוי מחאה דאמר ליה אי מחית באפאי מזדהרנא בשטרי דא"ל חברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה ואם עדי המחאה מעידים שלא אמרו המחאה לשום אדם אפילו הכי הויא מחאה דכיון דאמרו חכמים מחאה שלא בפניו הויא מחאה וסמכו על זה דמסתמא יאמרו לאחרים שמיחה פלוני על קרקע שפלוני מחזיק בו דמילתא דתמיה הוא דאדם מחזיק בקרקע של חבירו ורגילות לפרסם הדבר אפילו אם אירע שלא אמרוהו לשום אדם הויא מחאה כיון שמיחה כמאמר חכמים ולא הזקיקוהו לילך אצל המחזיק למחות לפניו: אמר רב הונא שלש שנים שאמרו והוא שאכלן רצופין אמר רב חמא ומודי רב הונא באתרא דמוברי באגי ואף על גב דאיכא דמוברי ואיכא דזרעי מצי למימר הכי ניחא לי דעבדא טפי תנן חזקת הבתים והא בתים דביממא ידעי ובליליא לא ידעי נמצא שצריך להביא בעל שש שנים ומעידים העדים על דירת הימים כי על הלילות אינם יכולים להעיד אלמא מהניא חזקה בפיזור. אמר אביי מאן קמסהיד אבתים שיבבי שיבבי מידע ידעי ומעידין שלא הרגישו שהיה יוצא משם ומוציא כלי תשמישו בלילות אלא כפי נהוג העולם ראוהו נכנס בערב לביתו ויוצא ממנו לבקר ולא שיהו צריכין להעיד שידעו בודאי שדר בביתו כל הלילה אטו צריכים שיהו נעורים כל הלילה אם כן לא משכחת חזקת הבתים בדרך זה ומאי האי דקאמר אביי שיבבי מידע ידעי דמשמע דסתם שיבבי יכולין להעיד לפי מנהג דירת השכנים רבא אמר כגון דאתו בי תרי ואמרו אנן אגירנא מיניה ודרנא ביה תלת שנין ביממא ובליליא. לפי שהזכיר המקשה בדבריו ביממא ידעי ובליליא לא ידעי הזכיר גם רבא בדבריו ביממא ובליליא כלומר על ידי השוכרים שדרו בו תוכל למצוא עדות על יממא וליליא מיהו אם העידו שדרו בו שלש שנים בסתם ולא הזכירו ימים ולילות והלכו להן מהני עדותן. דסתם שלש שנים הוי ימים ולילות. דאם היה להן בלילה דירה אחרת לא היו מעידין שלש שנים בסתם ורבא אית ליה נמי שינויא דאביי דעדות השכנים מועיל כפי נהוג העולם. אלא שהשיב על דברי המקשה ואמר דאף בלא עדות שכנים משכחת עדות יומם ולילה על פי השוכרים אמר ליה רב יימר לרב אשי הני נוגעין בעדותן הן דאי לאו אמרי הכי אמרינן להו הבו ליה אגר ביתא להאי כדאמרינן פרק כיצד הרגל דף כא. השוכר בית מראובן ונמצא של שמעון מעלה שכר לשמעון ואע"ג דאי זכה המערער בדינא יוציאו מיד המשכיר מה שנתנו לו אפילו הכי לא בעי למיקם בדינא בהדיה או שמא יכפור שלא קבל מהן כלום אמר ליה דייני דשפילי דיינו הכי מי לא עסקינן דנקיטי אגרא בהדייהו ואמרי למאן ניתביה אמר מר זוטרא אי טעין ואמר לייתי סהדי דדר ביה תלת שנין ביממא ובליליא כלומר ודאי אי לא טען המערער להעיד על ימים ולילות והעידו העדים בסתם שדר בו שלש שנים מסתמא העידו על ימים ולילות ואין אנו זקוקין לדרוש ולחקור העדים אם העידו על ימים ולילות דמסתמא הוי כאילו חקרנום כל זמן שאין המערער טוען אבל אי טעין המערער טענת ברי אני ראיתיו שלא היה דר בו בלילות טענתו טענה וצריך להביא עדות על ימים ולילות על פי עדות שכנים כדאביי או ע"פ שוכרים כדרבא ואי טעין ראיתיו יוצא זמן גדול בלילה אחר שהלכו השכנים לישן אז אין מועיל אלא השוכרים. ומודה מר זוטרא ברוכלין המחזירים בעיירות פירוש אם המערער הוא רוכל אף על גב דלא טעין איהו טענת ברי שלא דר בו בלילות צריך להביא עדים גם על הלילות. כי מחמת שלא היה תדיר מצוי בעיר אין יכול לטעון טענת ברי הלכך טענינן ליה אנן דחיישינן דשמא כשנכנס הרוכל היה נטמן ויוצא ורבינו חננאל ז"ל גורס ומודה רבא פירוש רבא דקאמר בעינן עדות יומם ולילה אי הנך עדים רוכלין המחזירין בעיירות אף על גב דלא אמרי דיירנא ביה. תלת שנין ימים ולילות אלא בידינו היה זה הבית שלש שנים רצופות אע"פ שימים רבים היו מחזירין בעיירות ולא היו באין ולנים בבית עדותן עדות פירוש ואע"ג דלא טעין איהו יש לי עדים על ימים ולילות כיון שעדיו הם רוכלים אנן טענינן ליה שהם מעידים על ימים ולילות ויביאם אע"פ שהוא היה סבור שלא יועילו לו אם יביאם אנן טענינן ליה שיביאם ויועילו לו ומדבריו למדנו שאם המחזיק יוצא מן העיר לעיסקא ושוהה מקצת ימים וכשהוא חוזר לעיר תמיד נכנס לאותו בית הויא חזקה שכן מנהגו של עולם ולא מצי אידך למימר לא החזקת כדמחזקי אינשי וגם אין צריך להשלים מה ששהה חוץ לעיר אלא בתלת שני הוי חזקה ולא דמי לאתרא דמוברי באגי דבעינן שש שנים וכן בחנותא דמחוזא דליממא עבידן ולליליא לא עבידן ובעינן שש שנים דהתם זמן הביטול ידוע וצריך להשלימו אבל הכא אין קבע לבטול דירתו פעמים הרבה ופעמים מעט ואם לא יזדמן לו עסק לא יצא הלכך אין צריך להשלים. וכן נמי מקומות של בית הכנסת אם מעידים העדים שישב שם שלש שנים בכל עת שנכנס לבית הכנסת ולא ישב במקום אחר זולתי אם שינה מקומו מחמת אבילות שלו או של אחרים ששינו מקומם וישבו על מקום שלו אף אם היה טרוד בעסקיו ולא נכנס בכל עת לבהכ"נ הויא חזקה שכן מנהג העולם שלפעמים אין נכנסין לבית הכנסת מחמת טירוד עסקיהם ור"ת פירש דמר זוטרא קאי אמילתייהו דאביי ורבא ולפרש דבריהם ולומר דלא בעו שיעידו העדים ממש על דירת יומם ולילה דמילתא דלא אפשר הוא דאטו בכפא תלו ליה ולא ניימי נמי פורתא ביממא ובליליא ולא יצאו העדים מן העיר לפעמים יום או יומים אלא די בעדות מקצת ימים ומקצת לילות. דומיא דחזקת קרקעות שראוהו מכניס פירות ומוציא פירות מכניס פועלים ומוציא פועלים והיינו דקאמר אביי שיבבי מידע ידעי ביממא ובליליא כמנהג שרגילין השכנים לידע אע"ג שלפעמים יוצאין מן העיר לעסקיהם אלא שהן מעידים כשיצאו מן העיר הניחוהו דר בבית וכשנכנסו מצאו דר בו ורבא החמיר בתירוצו ואמר דאפילו כל שעה ושעה יכול למצוא רצופין יותר מבחזקת שדות ולא קאמר הכי אלא לאפוקי מסברת המקשה ולאו לפלוגי אאביי וקאמר מר זוטרא אם אומר המחזיק העידו בסתם שדרתי בו שלש שנים בחזקת ימים ולילות אע"פ שאינם יודעים שדר בו כל השנה ימים ולילות אלא שראו שדר בו מקצת ימים ומקצת לילות טענתיה טענה ומספיק עדותן אם העידו כדבריו ומודה רבא והוא הדין מר זוטרא ואביי אלא נקט רבא משום דאיהו אחמיר טפי בעדות רצופין ברוכלין המחזירין בעיירות אף על גב דלא טעין אנן טענינן ליה דחזקתן אינה יכולה להיות בראייתם ימים ולילות שהרי הן מחזירין בעיירות לפיכך אין צריכים אלא שיעידו שבחזקת דירתו היה הבית שלש שנים. ומודה רב הונא בחנותא דמחוזא דליממא עבידי ולליליא לא עבידי דמהני בהו חזקה בפיזור אם החזיקו בהן שש שנים כמו באתרא דמוברי באגי ואיצטריך לאשמועינן דלא תיסק אדעתין למימר כיון שאם היו דרין בהן בני אדם שאין חנונים היו דרים בהם ביום ובלילה ולא מהניא להו חזקה מפוזרת לחנונים נמי לא מהניא להו חזקה מפוזרת ולא דמי לאתרא דמוברי באגי דהנך שדות רגילין רוב העולם להובירן קמ"ל דמהני חזקה המפוזרת לחנונים: רמי בר חמא ורב עוקבא בר חמא זבון ההיא אמתא מר אישתמיש בה ראשונה שלישית חמישית ומר אישתמיש בה שנה רביעית וששית לסוף נפק עלה ערער והוה להו סהדי דההוא דזבנוה מיניה אישתמיש בה חד יומא אתו לקמיה דרבא אמר להו מאי טעמא עבדיתו הכי כי היכי דלא תיחזקו אהדדי ואף על גב דתנן לקמן (בבא בתרא דף מב.) השותפין אין להן חזקה זה על זה היו יראין שמא ישתכח השותפות אחר שלש שנים לעלמא נמי לא הוי חזקה וכיון דלא אחזיקו בה לא טענינן להו דההוא דזבנא להון קנאה מן המערער וה"מ דלא כתבי עיטרא אבל כתבי עיטרא קלא אית ליה והוי חזקה בתלת שני קמייתא. אמר רבא אכלה כולה חוץ מבית רובע קנאה כולה חוץ מבית רובע אמר רב הונא בריה דרב יהושע לא אמרן אלא דבר זריעה היא אבל לאו בר זריעה היא קני ליה אגב ארעא מתקיף לה רב ביבי בר אביי אלא מניה צונמא במאי קני ליה באוקמי בה חיותא ומישטח בה פירי ה"נ איבעי ליה לאוקומי בה חיותא ומישטח בה פירי וכן הלכתא ויראה דבית רובע דוקא קאמר אבל פחות מכאן קני לה אגב ארעא כיון דלא הוי דבר חשוב: ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ביתא אמר ליה מינך זבנת ואכלת שני חזקה. אמר ליה אנא בשכוני גואי הואי פירש רשב"ם שהיה דר בבתים פנימים והיה עובר דרך עליו וכיון שהיה משתמש עמו בדריסת הרגל לא היה חושש למחות אתא לקמיה דרב נחמן אמר ליה זיל ברור אכילתך שלא היה עובר דרך עליך ומיירי שהיה שרוי בשכוני גואי אבל לא היה ידוע איזה דרך היה יוצא דאילו לא היה ידוע כלל שהיה בשכוני גואי אמאי קאמר ליה רב נחמן זיל ברור אכילתך אטו צריכין העדים להעיד שלא היה המערער באותו בית כל שלש שנים ואם אמר המערער אני הייתי עמך שבוע או שבועיים ואין לך עדיין שלש שנים שלימים והעדים אינם יודעים תבטל חזקתו. אמר ליה רבא דינא הכי המוציא מחבירו עליו הראיה. ורמי דרבא אדרבא ורמי דרב נחמן אדרב נחמן. דההוא דאמר ליה לחבריה נכסי דבי בר סיסון מזבנינא לך הואי ההיא ארעא דמתקריא דבי בר סיסין אמר ליה האי לאו דבר סיסין ומיקריא הוא דמיקריא לה דבי בר סיסין אתא לקמיה דרב נחמן אוקמא בידא דלוקח אמר ליה רבא דינא הכי המע"ה קשיא דרבא אדרבא קשיא דרב נחמן אדרב נחמן דרבא אדרבא לא קשיא התם מוכר קאי בנכסי והכא לוקח קאי בניכסי דרב נחמן אדר"נ לא קשיא התם כיון דכולי עלמא קרו לה דבי בר סיסין והוא אומר דלאו דבי בר סיסין היא עליה דידיה רמיא לגלויי דלאו דבי בר סיסין היא אבל הכא לא יהא אלא דנקיט שטרא מי לא אמרינן ליה קיים שטרך וחות בניכסך והלכתא כרב נחמן בהני תרי עובדי דרבא בהני עניני תלמיד הוה ויתיב קמיה דרב נחמן ואין הלכה כתלמיד במקום הרב כתב רב אלפס ז"ל דאמר ליה היאך זבנת מינאי ואנא בשכוני גואי הוי ולא הוינא בהדך במתא בההוא עידן דאת טעין זבנת מינאי וא"ל רב נחמן לאיתויי סהדי דקיימת והמוכר במתא ואפילו חד יומא דאמר אפשר דזבנת מיניה בההוא יומא ואי לא הויא חזקה דידך כחזקה שאין עמה טענה ומילתא דתמיה היא כיון דחזקה במקום שטר עומדת היכי מהימן המערער לומר בדיבורו לא הייתי בעיר באותו זמן שאתה אומר שמכרתיו לך ולפי זה לא היה מהניא חזקה לעולם דהיאך ימצא עדים שראוהו בעיר באותו היום ועוד עיקר כח משא ומתן של המעשה חסר מן הספר דהוה ליה למימר מינך זבנת בההוא יומא כדי שתהא התשובה על דבריו באותו יום שאתה אומר שלקחת ממני בשכוני גואי הוינא ואפשר דמיירי כגון שהדבר ידוע שזה המערער כבר הרחיק נדוד זמן גדול זה ימים רבים ולכך אמר ליה רב נחמן זיל ברור אכילתך ומיהו גם זה אין מתיישב על לבי דמעשים בכל יום שאדם מוכר נכסיו על ידי שליח הבא בהרשאתו ואם היה במקום שהשיירות מצויות אמאי לא הוי חזקה ועוד לישנא דשכוני גואי אינו מורה על שום פירוש אלא על פירוש רשב"ם: ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ביתא אמר ליה מינך זבנתיה ודרי ביה שני חזקה אמר ליה בשוקי בראי הואי אמר ליה והא אית לי סהדי דכל שנה תלתין יומין קא אתית לשוקא אמר ליה כל תלתין יומין אשוקא הוה טרידנא ולא הייתי יודע שהיית דר בביתי וכשהייתי בחוץ הייתי בארץ מרחקים שלא היו שיירות מצויות אמר רבא עביד איניש דכל תלתין יומין טריד בשוקיה ולא הוי חזקה ויש מביאין ראיה מכאן שאם המערער אמר לא הייתי במדינה כל אותן שלש שנים שהחזקת בו נאמן וצריך המחזיק להביא ראיה שהיה במדינה ונראה לי שאין ראיה מכאן דאפשר שהיה הדבר ידוע שהיה בשוקי בראי ויותר נראה שאין צריך להביא ראיה כיון שזה החזיק בשופי שלש שנים והחזקה נשמעת אפילו במדינה אחרת כדמוכח לקמן עליו לברר שהיה במקום שלא היתה מחאתו נשמעת אם היה מוחה ולכך נמנע מלמחות: ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא שהיא שלי ועדים לא היו לו שהיתה שלו מדקאמר ליה לאו קא מודית לי דהאי ארעא דידי הוא אלמא היה צריך להודאתו. אמר ליה מפלניא זבנתא דאמר לי דזבנא מינך ואי הוה טעין מינך זבנתא או קמאי דידי זבנה מינך ההוא דזבינתא מיניה מהימן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר כיון דליכא עדים למערער שהיתה שלו אבל עכשיו שטען דאמר לי דזבנה מינך אמר ליה מי לא קא מודית דהאי ארעא דידי הוא ואת מינאי לא זבנת אם כן לאו בעל דברים דידי את אמר רבא דינא קאמר ליה שהרי אינו ידוע שהיתה של אותו שמכרה לו אם לאו והוה ליה כהכיר בה שאין שלו של מוכר ויחזירנה למערער יגבה מעותיו מן המוכרה לו כדאיתא פרק קמא דב"מ דף טו: ואף על גב דליכא עדים למערער שהיתה שלו לא מהימנינן ליה במיגו דאי בעי אמר מינך זבנתא ואכלת שני חזקה דלא שייך מיגו אלא בשתי טענות שבכל אחת מהן יכול לזכות אלא שהאחת יותר טובה מן האחרת אבל הכא אפילו אי מהימנת ליה במאי דקאמר מפלניא זבנית דאמר לי דזבנה מינך אין לו בקרקע כלום שהרי הודה שהיתה של המערער וגם הודה שאין יודע שלקחה ממנו אותו שמכרה לו דהא לא טעין דזבנה מינך קמאי דידי הלכך יחזיר קרקע למערער דלא אתי ספק ומוציא מידי ודאי. כך פירש רשב"ם ותמיה לי דלא מוכח לישנא כלל שהודה המחזיק שהקרקע היתה של המערער אלא שאמר מפי המוכרה לו שהוא אמר לו שקנאה ממנו ואילו היה עומד בפנינו אותו שמכרה לו היה נאמן לומר שלך היתה ולקחתיה ממך במיגו שלא היתה שלך מעולם ואם כן זה הבא מכחו אמאי לא מהימן נמי בטענה זו ומצאתי שכתב ה"ר יונה ז"ל דמיירי כשהודה המחזיק שידע שהיה הקרקע של המערער אף בלא דברי המוכרה לו הלכך אמר ליה כיון דידעת בודאי שהקרקע שלי היתה ואינך יודע שהיתה של אותו שמכרה לך אלא על פיו אין לך לסמוך על דבריו ולהניח הודאי מפני הספק. ולי נראה דאע"ג דאותו שמכרה לו היה נאמן במיגו דלא היתה שלך מעולם אין מיגו זה טוב לגבי אותו שלקחה כי ניחא ליה טפי למימר שלקחה מאותו שמכרה לו כי הוא סבור שימצא עדים שהמערער מכרה לו אבל לא בעי למיטען לא היתה שלך מעולם כי הוא ירא שהוא ימצא עדים שהיה שלו. ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא אמר ליה מפלניא זבינתא ואכלתיה שני חזקה והוה ליה סהדי דדר ביה המוכר חד יומא אמר לו פלניא גזלנא הוא כלומר שהוחזק בגזלנות על שדה זו וגזלן אין לו חזקה אמר ליה והא אית לי סהדי דאתאי ואימלכי בך ואמרת זיל זבנה ואילו היתה גזולה ממך היה לך לומר לי ואע"ג דאמרינן לקמן (בבא בתרא דף מז.) אפילו אי אודי ליה לגזלן אינו מועיל דאמר ליה אי לאו דאודי ליה הוה ממטי ליה ולחמרא לשחוור מ"מ ביני לבינך היית רשאי לומר שגזלה ממך ולא היה לך להשיאני עצה לקנותה. אמר ליה דאמר השני נוח לי והראשון קשה ממנו אמר רבא דינא קאמר ליה כמאן כאדמון דתנן העורר על השדה וחתום עליה בעד אדמון אומר יכול הוא שיאמר הראשון קשה לי והשני נוח לי וחכמים אומרים איבד את זכותו אפילו תימא רבנן עד כאן לא קאמרי רבנן אלא בחותם דקא עביד מעשה אבל דיבורא עביד איניש דמיקרי ואמר. ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא שהיתה שלי ויש לי עדים א"ל מפלניא זבינתיה ואכלתיה שני חזקה והוה ליה סהדי דההוא דזבנא ליה דר ביה חד יומא אמר ליה פלניא גזלנא הוא אמר ליה והא אית לי סהדי דאתית באורתא לגבאי ואמרת לי זבנה ניהלי ואם קנית כבר מפלניא כמו שאתה טוען למה רצית לקנותה ממני אמר ליה דאמינא אזבין דינאי לפי שיש לך תרעומות עלי רציתי לפייסך כי לפעמים שאדם קונה מה שמן הדין הוא שלו לפי שאין אדם יודע אם יזכה בדין וגם לסלק מעליו מריבות אמר רבא עביד איניש דזבין דיניה וטענתו טענה: ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית ליה בהאי ארעא אמר ליה מפלניא זבינת' ואכלתיה שני חזקה א"ל והא אנקיטי שטרא דזבנא לי מארבע שנין א"ל מי סברת שני חזקה תלת שנין קאמינא שני חזקה טובא קאמינא אמר רבא עביד איניש דקרי לשני טובא שני חזקה ואי מייתי סהדי שהחזיק בה שבע שנין מחזקינן ליה בגוה ולא מיקרי טוען וחוזר וטוען וה"מ דאכלה ז' שנין דקדמה חזקה דהאי לשטרא דהאי אבל אכלה שית שנין אין לך מחאה גדולה מזו מה שמכרה לאחר קודם שנגמרה חזקתו והיה לו ליזהר בשערו והוא שהמכר היה בשטר דאית ליה קלא אבל בעדים בלא שטר לית ליה קלא כמו מחאה ואע"ג דאמר לקמן (בבא בתרא דף לט:) צריך למחות בסוף כל שלש ושלש התם היינו טעמא שאם ישתוק שלש שנים נראה כחוזר בו מן המחאה אבל הכא כיון שמכרה לאחר אי אפשר לחזור מן המחאה שאפילו אם יודה שהיתה מחאתו שלא כדין והשדה של המחזיק אין בדבריו כלום לחוב ללוקח כדתניא בתוספתא הלוקח מן הלוקח אע"פ שהלוקח הראשון אומר גזולה היתה בידי לאו כל הימנו לאבד זכותו של זה ועוד ה"ט שצריך למחות בסוף כל שלש דעיקר המחאה מאי היא למחר תבענא ליה בדינא וכיון דעברו שלש שנים אחרי המחאה ולא תבעיה בדינא ומימחא נמי לא מחי מתייאש מתביעתו ולא מזדהר בשטרא ותולה מחאתו בדברי הבאי אבל כשעושה מעשה ומכרו לאחר אין להתיאש ולתלות המכירה בדברי הבאי ויש לו ליזהר בשערו ואם תאמר ואפילו לא הביא עדים אלא על שלש שנים יהא נאמן לומר לקחתיה קודם ממך במיגו דאי בעי אמר ממך זבינתא ויש לומר דאין זה מיגו טוב דבשעה שטען מפלניא זבינתא לא ידע שהיה ביד זה שטר קנייה והיה ירא שאם יאמר שלקחו ממנו יתבענו המוכר לדין: זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתיה היא והאי אייתי סהדי דאכלה שני מזקה אמר רבה מה לי לשקר אי בעי אמר מינך זבנת ואכלת' שני חזקה. אמר ליה אביי מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן ואיפסיק דינא כוותיה וכשראה שהפסיד בטענה זו חזר ותיקן דבריו ואמר אין דאבהתך היא ומינך זבנתה ואכלת' שני חזקה והא דקאמרי דאבהתי דאסמכינן עלה כדאבהתי טוען וחוזר וטוען טענה כזאת שאינה סותרת לגמרי טענה הראשונה אלא מתקן ומיישב טענה ראשונה או אפילו בזה אין חוזר וטוען עולא אמר טוען וחוזר וטוען נהרדעי אמרי אינו טוען וחוזר וטוען ומודה עולא היכא דאמר של אבותי ולא של אבותיך דאינו טוען וחוזר וטוען והיכא דהוה קאי בב"ד ולא טעין ונפק לברא והדר אתא לבי דינא וטוען דאינו טוען וחוזר וטוען מ"ט טענתא אגמרוהו ומודו נהרדעי היכא דאמר ליה של אבותי שלקחוה מאבותיך דטוען וחוזר וטוען: והיכא דאשתעי מילי אבראי ולא טעין ואתא לבי דינא וטעין דטוען וחוזר וטוען אפילו סותר כל דבריו הראשונים מ"ט עביד אינש דלא מגלי טענתיה אלא בבי דינא כדי שלא יחשוב שכנגדו תשובה על דבריו ובמזיד טוען טענות אחרות להטעותו אבל אם הודה בפני עדים ואמר הלה אתם עדי ושתק לאו כל כמיניה לסתור הודאתו שלא היה לו לשתוק בשאמר אתם עדי אלא היה לו להשיב לא נתכוונתי אלא להשטות בך. אמר אמימר אנא נהרדעא אנא וס"ל דטוען וחוזר וטוען והלכה דטוען וחוזר וטוען והיינו כדפרישית: זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתיה הא ואכלה שני חזקה והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה. אמר רב נחמן אוקי אכילתא בהדי אכילתא ואוקי ארעא בחזקת אבהתא אמר ליה רבא והא עדות מוכחשת היא אמר ליה נהי דאתכחש באכילה באבהתא מי אתכחש ואפסיק דינא כדרב נחמן. הדר אתא אייתי סהדי דאבהתי' היא. אמר רב נחמן אנן אחתינ' ליה ואנן אסקינן ליה ולזילותא דבי דינא לא חיישינן ושבקינן לה וכל דאלים גבר והלכתא כרב נחמן: ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעי' באהי ארעה אמר ליה מינך זבנתה והא שטרא א"ל האי שטרא זייפא הוא רב האי גאון ז"ל פירש וכן ר"ח וכן כתב רב אלפס דלא שטרא זייפא ממש קאמר אלא שטר אמנה הוא דאי בעי אמר שטר מעליא הוא מצי אמר ומצי לקיומיה בבי דינא ומש"ה מוקמינן ליה לארעא בידיה אבל שטרא זייפא ממש מודה רבה דחספא בעלמא הוא ולא אמר ביה מה לי לשקר ורשב"ם פירש דה"ה נמי שטרא זייפא ממש ומצי לקיומיה ע"י העדים שחתמו לו שקר וגם הם יקיימוהו או הוא בעצמו זייף אותו עד שהעדים סבורים שהוא חתימת ידם ומסתבר טעמא דשטר אמנה פסול כמו שטר מזויף וכשאמר שטר אמנה הוא אומר רבה אם יקיימנו נאמן לומר שטר מעליא הוה לי ואירכס במיגו דאי בעי אומר שטר מעליא. דבלא קיום לא מזכי ליה רבה כיון דקאמר אידך שטרא זייפא הוא ואע"ג דמודה שכתבו נאמן לומר שטר אמנה הוא במיגו דמזויף כל כמה דלא קיימיה וכיון דקיימיה אפילו מזויף ממש נמי. גחין ולחיש לרבה ואמר אין שטרא זייפא הוא אבל שטר מעליא הוה לי ואירכס ואמינא אינקט מיהת בידי שטרא כל דהו אמר רבה מה לו לשקר אי בעי אמר שטר מעליא הוא. א"ל רב יוסף אמאי קסמכת אהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא. פירש רשב"ם ולא דמי לשאר מיגו שבגמרא ששתי הטענות יכולות להיות אמת אותה שטוען ואותה שיכול לטעון אבל הכא הוי כמיגו במקום עדים דכל כחו וחזקתו בקרקע זו ע"י שטר זה והרי הודה שהוא פסול ואילו היו מעידים עדים שהוא פסול לא אמרינן מיגו וה"ה נמי כיון שהודה. ודעת רשב"ם דמחשב ממך זבנתה והא שטרא חד טענה כיון דאין לו כח בקרקע כי אם ע"י השטר ואותה טענה נתבטלה בהודאתו כאילו עדים מבטלין אותה. ודמי לעובדא דלעיל זה אומר של אבותיו דלא מהימן למימר של אבותיו במיגו דאי בעי אמר מינך זבינתא ואכלית שני חזקה כיון דאיכא לאידך עדים שהיתה של אבותיו. וליתא להאי טעמא דעיקר טענתו היינו הא דקאמר מינך זבינתא והשטר אינו כי אם לראיה בעלמא וטענתו יכול לקיים במאי דקאמר שטרא מעליא הוא או בטענה אחרת ע"י מיגו ואין הודאתו מכחשת טענתו כלל דהוה ליה למימר מיגו: ותירץ הריב"ם דלא אמרינן מיגו לאפוקי ממונא ואע"ג שהוא מוחזק בקרקע אין זו חזקה דקרקע בחזקת בעליה עומדת ואין לו ראיה עליה לא שטר ולא חזקה אלא שטר מזויף זה הלכך אין להוציא הקרקע מיד הבעלים ע"י מיגו. דלא אמרינן מיגו אלא לאוקמי ממונא כגון שבא חבירו להוציא ממנו בשטר והוא יכול לפטור עצמו על ידי מיגו וכן אם יש לו ראיה בשטר או חזקה ושכנגדו בא לפוסלו והוא יכול לקיימו על ידי מיגו כגון אם אמר קמאי דידי זבנה מינך במיגו דאי בעי אמר מינך זבנתה ואכלתיה שני חזקה. וכגון זה אומר של אבותיו וזה אומר של אבותיו ואייתי חד מינייהו סהדי דאכלה שני חזקה מהימנינן ליה להאי דאית ליה שני חזקה במיגו דאי בעי אמר מינך זבנתיה ואכלתיה שני חזקה מהימן נמי למימר דשל אבותיו היא. ומיהו אע"פ שדברי הריב"ם אמת אין לשון הגמרא מורה על פירוש זה. הלכך נראה לפרש דהיינו טעמא דרב יוסף דסבר דלא אמרינן מיגו כי האי כיון דליכא מיגו אם לא שישקר תחלה כי הכא שהוצרך לשקר תחלה ולומר שטרא מעליא הוא. והיינו דקאמר רב יוסף אמאי קסמכת אהאי שטרא כלומר במה אתה רוצה לזכותו בשטר זה האי שטרא זייפא הוא והואיל וכן הוא אין לנו להאמינו במה שהיה יכול לשקר יותר ממה שהוא משקר שהוציא שטר מזויף בב"ד. ונראה לי ליישב לישנא דגמרא לפי תירוץ הריב"ם והכי קאמר אמאי קסמכת אהאי שטרא כלומר אמאי סמכת להיות יותר מוחזק בזו הקרקע להאמינך במיגו להעמיד הקרקע בידך אהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא ונמצא שאינך מוחזק וקרקע בחזקת בעליה עומדת ואתה בא להוציא מידם ע"י מיגו ולא אמרינן מיגו להוציא: ההוא דא"ל לחבריה הב לי מאה זוזי דאוזפיתך והא שטרא. אמר ליה שטרא זייפא הוא גחין ולחיש ליה לרבה אין שטרא זייפא הוא ומיהו שטרא מעליא הוה לי ואירכס ואמינא אנקוט מיהת בידי כל דהו. אמר רבה מה לו לשקר אי בעי אמר שטרא מעליא הוא. אמר ליה רב יוסף אמאי סמכת אהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא. א"ר אידי הלכתא כוותיה דרבה בארעא והלכתא כוותיה דרב יוסף בזוזי הלכתא כוותיה דרבה בארעא דהיכא דקיימא ארעא תיקום. דכיון דקאמר שטרא מעליא הוא זכה בקרקע שהוא מחזיק בו ואע"ג דבתר הכי קאמר שטרא זייפא הוא אמרינן מיגו להעמיד הקרקע בידו והלכתא כוותיה דרב יוסף בזוזי היכא דקיימי זוזי לוקמי ואע"ג דזכה בתביעתו כי אמר שטרא מעליא מ"מ אכתי מיחסר גוביינא הלכך כי קאמר בתר הכי שטרא זייפא הוא לא אמרינן מיגו לאפוקי ממונא: ערבא דאמר ליה ללוה הב לי ק' זוזי דפרעתי למלוה עילווך והא שטרא. פירוש שטר שהיה לו למלוה עילווך ונתנו לי כשפרעתיו כדי שאגבה ממך וערב קבלן הוה דממי שירצה המלוה יפרע. פרשב"ם והרי אתה משועבד לי בשטר זה כמו שהיית משועבד לו וצ"ל שנזכר הערבות בשטר דאל"כ מהיכן אנו יודעין שהוא ערב או שמא מיירי שמודה לו ששם אותו ערב או שיש לו שטר ערבות עליו ושטר מלוה שבידו מוכיח שפרע למלוה. וה"ר יונה ז"ל פירש דמיירי שכתב לו המלוה התקבלתי דאי לאו הכי היה יכול הלוה לטעון שמא לא פרעת למלוה כלום ושטר זה אצלך בפקדון או שמא הוא מסר לך שטר זה ואין אותיות נקנות במסירה: אמר ליה ולאו פרעתיך אמר ליה הדרת ושקלתינהו מינאי. שלחה רב אידי בר אבין לקמיה דאביי אמר כה"ג מאי. אמר מאי תיבעי ליה הא איהו אמר הלכתא כוותיה דרבה בארעא והלכתא כוותיה דרב יוסף בזוזי וה"מ היכא דא"ל הדר אוזפתינהו מינאי אבל אי א"ל אהדרתינהו ניהלך מחמת שופי וסומקי אכתי איתא לשיעבודא דשטרא: רבה בר שרשום נפיק עליה קלא דקאכיל ארעא דיתמי קול היה יוצא שאביהן משכנה לו וכלו שני המשכנתא והיה מחזיק בה שלא כדין. אתא לקמיה דאביי א"ל אימא לי איזי גופא דעובדא היכי הוה א"ל האי ארעא משכנתא הות גבאי מאבוהון דיתמי והוה לי זוזי אחריני גביה ויש לי בהן שטר. ואמינא אי מהדרנא ארעא ליתמי ואמינא הבו לי זוזי אמרו רבנן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ואע"ג דאלו יתומים קטנים היו מדקא א"ל אביי לכי גדלי יתמי וא"כ אפילו בשבועה אין נפרעין דאין נזקקין לנכסי יתומים אא"כ רבית אוכלת בהן רבה בר שרשום לא היה חושש על המתנת פרעון אלא על השבועה אלא אמינא אכבשיה לשטר משכנתא שאם היה ידוע שבתורת משכנתא באתה לידו לא הוה מצי למימר לקוחה היא בידו לעולם מידי דהוה אאומן שאין לו חזקה בדבר שהוא אומן ואריס דאין לו חזקה בשדה שידוע שירד לתוכה בתורת אריסות וכן דברים העשויין להשאיל ולהשכיר וגודרות וגזלן כיון דידעינן שבתורת גזלנות באתה לידו. ואוכלה שיעור זוזאי: וצ"ל דרבה בר שרשום סבירא ליה כרב הונא בריה דרב יהושע דמפרש בשילהי מכילתין טעמא דאין נזקקין לנכסי יתומים משום צררי ואיהו קים ליה בגויה דלית ליה צררי הלכך מצי למיפרע מהם דאי סבר כרב פפא דאמר משום פריעת בעל חוב מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו. היאך היה רוצה לעכב הקרקע בידו אפילו יהא אמת כדבריו כיון שאין מחויבין לפרוע חובת אביהן נמצא גוזל היתומים וכדרב הונא נמי פסקינן לקמן. מיגו דאי בעינא אמרי לקוחה היא בידי פירש רשב"ם דמהימנינא בלא שבועה דאין נשבעין על הקרקעות. וקשה נהי דאין נשבעין שבועה דאורייתא מדרבנן מיהא נשבעין. כמו שמדקדק רב האי גאון מההיא דכתובות דף פז: אהא דפוגמת כתובתה ועד אחד מעידה שהיא פרועה דאין נפרעת אלא בשבועה סבר רמי בר חמא שבועה דאורייתא אמר רבא שתי תשובות בדבר. חדא דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין. ועוד דאין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות הלכך ליתא להך שבועה אלא מדרבנן. ועוד דמסתמא על חזקת קרקעות נשבעין כמו שנשבעין על חזקת מטלטלין כדאמר בשבועות דף מ: אהא דאמר מנה לי בידך וכו' ואמר רב נחמן עלה דמשביעין אותו שבועת היסת וכמו שתקנו שבועה על כפירת מטלטלין ה"ה על כפירת קרקעות דלא מסתבר לחלק שאני מטלטלין דשייך בהן שבועה דאורייתא במודה מקצת הלכך הבא מחמת חזקה צריך שבועה נהי דחזקה במקום שטר עומדת היינו לענין זה שאין מוציאין הקרקע מתחת ידו משום דלא מצי לאיזדהורי בשטרו לעולם ושבועה מיהא בעי. וא"ת א"כ מאי אהני לרבה בר שרשום טענה זו מה לי שבועה זו מה לי שבועה דהבא ליפרע מן היתומים. וי"ל דלא מצרכינן שבועת היסת אלא היכא דטעין טענת ברי והכא ליכא טענת ברי שאין ודאי ליתומים שקרקע זו אינה לקוחה בידו א"נ רבה בר שרשום ה"ק אי מהדרנא ליתמי ואמתין מליפרע עד שיהו גדולים ואפרע מהן בשטר שיש לי על אביהן הא אמור רבנן הבא ליפרע וכו' ולא ארויח בהמתנה זו ליפטר מן השבועה הלכך טוב לי לכבוש שטר המשכנתא ואגבה ממוני מהן לאלתר ובשבועה ממה שאמתין עד שיגדלו וגם אז לא אוכל לגבות מהן אלא בשבועה. אבל אי לאו דאמור רבנן הבא ליפרע וכו' היה מחזיר להן הקרקע והיה גובה מהן בשערו בלא שבועה לכשיגדלו ותירוץ זה נוח לי מן הראשון דכל דמצי אבוהון למיטען ולהשביע טענינן ליתמי ומשבעינן אפילו בשמא. כי קא אמינא נמי אית ליה זוזי יתירא בהדייהו מהימנינא משמע אפילו לפי תירוץ הראשון שגם לאחר שיאכל הפירות צריך לפטור עצמו במיגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידי ואלמלא מטעם המיגו היה נשבע גם לאחר שאכל הפירות ואע"פ ששטר בידו: ושמעינן מהא הא דאמר הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה אם נטל שלא בשבועה מחייבינן ליה לישבע ומשמתינן ליה עד דמשתבע. ומיהו אי לא בעי אשתבועי לא נחתינן לנכסיה אלא משמתינן ליה עד דמשתבע כדין מי שחייב לישבע שבועת היסת. וכן כתב רב אלפס בהלכות שבועות: אמר ליה לקוחה היא בידי לא מצית אמרת דהא נפיק עליה קלא דארעא דיתמי היא. פירשו התוספות ודאי אי הוה טעין לקוחה היא בידי מהימן כיון דאכלה תלת שנין בחיי אבוהון. גם אין ידוע דבתורת משכנתא אתא לידיה. משום קלא בעלמא לא יפסיד חזקתו אלא הכי קאמר לא מצית אמרת כלומר לא היית ברצון אומר כך ולא היית יכול להעיז פניך ולומר כן מפני הקול ואין זה מיגו והכי אמר בפרק האיש מקדש (קידושין דף נ.) גבי דברים שבלב דקאמר היה לך הוה ליה למימר מזיד הייתי ומשום דאין אדם משים עצמו רשע אין כאן מיגו אע"פ שאם היה אומר מזיד הייתי היה נאמן מכ"מ אין זה מיגו ורב האי גאון ז"ל כתב דאי הוה טעין לקוחה היא בידי לא היה נאמן כיון דנפק עליה קלא דארעא דיתמי היא ופירש ה"ר יונה ז"ל דבריו דמיירי שיצא הקול בחיי האב בתוך שני חזקה שהיתה אצלו במשכנתא לשנים ידועות וכלו השנים ההם אחר מיתת אביהן ומתוך כך יצא הקול דאכיל ארעא דיתמי כי כלו שני המשכנתא ולא החזיר להם הקרקע הלכך לא היתה החזקה שהחזיק בחיי אבוהון חזקה דאין לך מחאה גדולה מזו דהוה ליה לאזדהורי בשטריה כיון דנפיק קלא דבמשכנתא איתיה גביה ומחמת הקול לא נזקק אביהם למחות או שמא מיחה בפני עדים ואינן מצויין והוא הקול כי נשמעת מחמת מחאת האב ועדות הוא על המחאה דכל מחאה אינה אלא הוצאת קול דאמרינן חברך חברא אית ליה וכו' ומפני הקול היה לו ליזהר בשטרו כי כל מחאה אינה באה מיד למחזיק אלא הקול נשמע אליו ואם תאמר והיאך היה יכול לומר לקוחה היא בידי והלא היתומים קטנים וידוע היה שהקרקע היה מתחלה של אביהם והיאך יביא עדי חזקה שאכלה שלש שנים בחיי אביהן והא אין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין ובפני היתומים קטנים היינו כמו שלא בפני בעל דין והכי אמר בריש הגוזל בתרא (בבא קמא דף קיב.) בר חמוה דרבי ירמיה טרק גלי באפיה דרבי ירמיה אתו לקמיה דרבי אבא אמר ליה שלו הוא תובע והא אית ליה סהדי דאבוה יהבה ניהליה אמר ליה וכי מקבלין עדות שלא בפני בעל דין דבר חמוה קטן הוה והכא נמי היאך יביא עדי חזקה להוציא הקרקע מחזקת היתומים וי"ל דשאני הכא שכבר אכלה שלש שנים בחיי אביהן וגם אין ידוע שבתורת משכנתא באתה לידו וכבר היה מוחזק בחיי אביהם ולהחזיק מה שבידו מקבלין עדות בפני יתומים קטנים דאם לא כן לא שבקת חיי ללוקח קרקע ומת המוכר ויבואו הקטנים ויחזיקו ולא יוציאו מידן עד שיגדלו ודמיא להא דאמרינן התם תינוק שתקף בעבדיו וירד לתוך שדה חבירו אין אומרין נמתין עד שיגדיל אלא מוציאין אותה מידו וכו'. אלא זיל אהדר ניהלייהו וכי גדלי יתמי אישתעי דינא בהדייהו: קריביה דרב אידי בר אבין שכיב ושביק דיקלא רב אידי בר אבין אמר אנא קריביה טפי וההוא גברא אמר אנא קריביה טפי והחזיק בו ההוא גברא בדינא כל דאלים גבר אייתי רב אידי בר אבין סהדי דאיהו קריב טפי א"ד לסוף אודי ליה דאיהו קריב טפי אוקמיה רב חסדא בידיה אמר ליה ליהדר לי פירי דאכיל מההיא שעתא עד האידנא אמר ליה זהו שאומרים עליו אדם גדול הוא אמאי קא סמכת אהאי הא איהו אמר דאנא קריבנא טפי אביי ורבא לא סבירא להו הא דרב חסדא דכיון דאודי אודי והלכתא כוותייהו: זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתיה היא והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה אמר רב חסדא מה לו לשקר אי בעי אמר מינך זבנתה ואכלתיה שני חזקה אביי ורבא לא סבירא להו הא דרב חסדא מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן ומהדרינן ארעא למאן דאית ליה סהדי דאבהתיה ופירי דאכל נמי מהדר ואע"ג דליכא סהדי דאכל פירי אלא שהודה שאכלה ולא מהימן לומר דידי אכלי במיגו דלא אכלי דהוי מיגו במקום עדים דהא איכא סהדי דאבהתא לאידך והוא לא קאמר דזבנה מיניה ואי אפשר שיאמר דידי אכלי אם לא בהכחשת העדים דכיון שהעידו שהיתה של אבותיו גם הפירות הם שלו: ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא אמר ליה מינך זבינת' ואכלתיה שני חזקה אייתי סהדי דאכלה תרתין שנין אמר רב נחמן הדרא ארעא והדרי פירי אמר רב זביד אי טעין ואמר לפירות ירדתי נאמן אבל כי טעין מינך זבנתיה אין נאמן על הפירות במיגו דאי בעי טעין לפירות ירדתי לפי שחפץ יותר לומר מינך זבנתי ולזכות בגוף הקרקע. מי לא אמר רב יהודה האי מאן דנקט מגלא ותובילא ואמר איזיל ואגדור לדיקלא דפלניא דזבינתה מיניה מהימן מ"ט לא חציף איניש דגדר דיקלא דלאו דידיה הכא נמי לא חציף איניש למיכל פירי דלאו דיליה אי הכי ארעא נמי פירוש אי טעין זבינתה מינך לא נוציא ממנו הפירות מהאי טעמא. ארעא אמר ליה אחוי שטרך. אי הכי פירי נמי. שטרא לפירי לא עבדי אינשי: ההוא דא"ל לחבריה מאי בעית בהאי ארעא אמר ליה מינך זבינתה ואכלתיה שני חזקה אייתי חד סהדא דאכלה תלת שנין סברוה רבנן קמיה דאביי למימר היינו נסכא דרבי אבא דההוא גברא דחטיף נסכא מחבריה אתא לקמיה דרבי אמי הוה יתיב רבי אבא קמיה אייתי חד סהדא דמיחטף חטפה מיניה אמר ליה היאך אין חטפי ודידי חטפי אמר רבי אמי היכי לידיינו דייני להאי דינא לשלם ליכא תרי סהדי ליפטריה איכא חד סהדא ליתבע כיון דאמר חטפי הוה ליה כגזלן אמר ליה רבי אבא הוה ליה מחויב שבועה ואין יכול לישבע וכל המחויב שבועה ואין יכול לישבע משלם אמר ליה אביי מי דמי התם חד סהדא לאורועי קאתי אי איכא סהדא אחרינא בהדיה מפקינן לה מיניה הכי חד סהדא לסיועי קאתי אי איכא סהדא אחרינא בהדיה מוקמינן לה בידיה הלכך ליכא לחיוביה אפומא דהאי סהדא דאי מהימנינן ליה מוקמינן לארעא בידיה אלא אי איכא לדמויי לדרבי אבא לחד סהדא ולתרי שני ולפירי והלכתא כרבי אבא דמחויב שבועה ואין יכול לישבע משלם ובפרק כל הנשבעין הארכתי: ההוא ארבא דהוו מנצו עליה בי תרי האי אמר דידי הוא והאי אמר דידי הוא אתו לבי דינא אמר חד מינייהו תפסוה עד דאזלנא ומייתינא סהדי דדידי הוא תפסינן או לא תפסינן רב הונא אמר תפסינן רב יהודה אמר לא תפסינן אזל לא אשכח סהדי אמר אפקוה וכל דאלים גבר מפקינן או לא מפקינן רב יהודה אמר לא מפקינן ר"פ אמר מפקינן והלכתא לא תפסינן ואי תפסינן לא מפקינן והא דלא אמרינן יחלוקו כמו גבי טלית פירשתי בריש בבא מציעא: זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי אמר רב נחמן כל דאלים גבר. האי כל דאלים גבר דינא הוא דכל מי שגבר ידו בפעם ראשונה הוא שלו עד שיביא חבירו ראיה וכל זמן שלא יביא ראיה אף אם תגבר ידו לא שבקינן ליה לאפוקי מיניה דלא מיסתבר שיתקנו חכמים שיהיו כל ימיהם במריבה ומחלוקת היום יגבר זה ומחר חבירו אלא חכמים פסקו כל דאלים בפעם הזאת גבר וסמכו על זה דכל מי שהדין עמו קרוב להביא ראיות ועוד מי שהדין עמו ימסור נפשו להעמיד שלו בידו ממה שימסור האחר לגזול ועוד יאמר מה בצע שאמסור נפשי והיום או למחר יביא ראיה ויוציאנה מידי: ומ"ש משני שטרות היוצאין ביום אחד דרב אמר יחלוקו ושמואל אמר שודא דדייני פירש רשב"ם רואין למי דעתו קרובה יותר ור"ת מפרש דבלא טעם ובלא ראיה יתנהו הדיין למי שירצה ובלבד שלא יהנה הדיין דאי שקיל אגרא לאו דיינא הוא והביא ראיה מהא דאמרינן שילהי פ"ק דגיטין דף יד: גבי הולך מנה לפלוני ומת משלח מה שירצה שליש יעשה וקרי ליה התם שודא דדייני ועוד ראיה מפ' בתרא דקידושין דף עד. נאמן הדיין לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי וכו' אבל אם אין בעלי דינין עומדין לפניו אין נאמן ופריך וליהדר ולידייניה ומשני בשודא דדייני ואם הדבר תלוי בסברות ובראיות ניהדר ונידייניה אלא ודאי תלוי ברצון הדיין בלא טעם ושמא מתחלה היה בדעתו ליתנה לזה ושוב יעלה בדעתו ליתנה לאחר ועוד ראיה מדאמרינן שילהי מי שהיה נשוי דף צד. גבי אימיה דרמי בר חמא בצפרא כתבה לנכסי לרמי בר חמא לאורתא כתבה לרב עוקבא בר חמא אתא רמי בר חמא לקמיה דרב ששת אוקמיה בנכסי וכו' עד קאמר ליה רב ששת ומר מ"ט עבד הכי שודא דדייני אמר ליה אנא נמי שודא דדייני א"ל חדא דאנא דיינא ומר לאו דיינא ואם הדבר תלוי בראיות וסברות וכי רב ששת לא היה יכול לדון דין התלוי בראיות אבל אם הדבר תלוי ברצון הדיין ניחא שרב נחמן שהיה דיין מומחה מפי ריש גלותא היה כח בידו לתתן לכל מי שירצה והכי איתא בירושל' שודא לאיזה מהן שירצו בית דין מחלטין ורבינו חננאל פירש במי שהיה נשוי קבלה היא בידינו דשודא דדייני דוקא במקרקע ודוקא דיין מומחה כגון רב נחמן בדורו דהא רב ששת גברא רבה הוה ואמר ליה רב נחמן אינך דיין לעשות שודא דדייני ומיהו נראה דשייך שודא אמטלטלין דגבי מטלטלין קאמר ליה בסוף פ"ק דגיטין דף יד: גבי הולך מנה לפלוני. התם ליכא למיקם עלה דמלתא הכא איכא למיקם עלה דמלתא ומאי שנא מהא דתנן המחליף פרה בחמור וילדה וכן המוכר שפחתו וילדה זה אומר עד שלא מכרתי ילדה וזה אומר משלקחתי ילדה יחלוקו התם להאי אית ליה דררא דממונא ולהאי אית ליה דררא דממונא הכא אי דמר לאו דמר ואי דמר לאו דמר אמרי נהרדעי אם בא אחד מן השוק והחזיק בה אין מוציאין אותה מידו דתני רבי חייא גזלן דרבים לא שמיה גזלן רב אחי אמר לעולם שמיה גזלן ומאי לא שמיה גזלן שלא נתן להשבון אינו יוצא ידי הישבון עד שישיב לכל אחד ואחד: חזקתן שלש שנים מיום ליום אמר רבה אי דלי ליה צנא דפירי לאלתר הויא חזקה אמר רבא אי טעין ואמר הורדתיו לפירות נאמן והני מילי תוך שלש אבל לאחר שלש לא דאי לפירות אחתיה איבעי ליה למחויי ואי לא מחה איהו דאפסיד אנפשיה: אמר רב יהודה אמר רב ישראל הבא מחמת העובד כוכבים הרי הוא כעובד כוכבים מה עובד כוכבים אין לו חזקה אלא בשטר אף ישראל הבא מחמת העובד כוכבים אין לו חזקה אלא בשטר אמר רבא ואי אמר ישראל קמי דידי זבנה העובד כוכבים מינך וזבנה ניהלי מהימן מיגו דאי בעי אמר אנא זבינת' מינך וכן נמי אם אמר הישראל הראני העובד כוכבים השטר שקנאה ממך נאמן במגו: אמר רב יהודה האי מאן דאחזיק אגודא דערודי ולבר לא הוי חזקה מימר אמר כל מאי דזרע ערודי אכלי ליה אמר רב יהודה אכלה ערלה הרי זו חזקה והוא שנהנה בחבילי זמורות אבל אם אכל הפירות לא הוי חזקה דלא אחזיק כדמחזקי אינשי כיון שאכל דבר איסור: תניא נמי הכי אכלה ערלה ושביעית וכלאים הרי זו חזקה אמר רב יוסף אכלה שחת לא הוי חזקה ובצואר מחוזא הרי זו חזקה אמר רב נחמן תפתיחא לא הוי חזקה אפיק כורא ועייל כורא לא הוי חזקה דבי ריש גלותא לא מחזקי בן ולא מחזקינן בהו: העבדים וכו' ועבדים יש להן חזקה והאמר ריש לקיש הגודרות אין להן חזקה אמר רבא אין להן חזקה לאלתר אבל יש להן חזקה לאחר שלש שנים אמר רבא קטן המוטל בעריסה יש לו חזקה לאלתר פשיטא לא צריכא דאית ליה אימא מהו דתימא אימיה עייליתיה להתם קא משמע לן אימא לא מנשיא את ברא. הנהו עיזי דאכלי חושלא בנהרדעא אתא מרי דחושלא ותפיס בהו הוה קטעין טובא אמר אבוה דשמואל יכול לטעון עד כדי דמיהן והא אמר ריש לקיש הגודרות אין להן חזקה שאני עיזי דמסירן לרועה והא איכא צפרא ופניא בנהרדעא טייעי דמידא דמידא לידא משלמי: ,מתני' רבי ישמעאל אומר שלשה חדשים בראשונה ושלשה חדשים באחרונה ושנים עשר חדש באמצע הרי אלו שמונה עשר חדש ר"ע אומר חדש אחד בראשונה וחדש אחד באחרונה ושנים עשר חדש באמצע הרי אלו י"ד חדש אמר רבי ישמעאל במה דברים אמורים בשדה הלבן אבל בשדה האילן כנס את תבואתו ומסק את זיתיו וכנס את קייצו הרי אלו שלש שנים: ,גמ' אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי רבי ישמעאל ור"ע אבל חכמים אומרים עד שיבצור שלש בצירות ויגדור שלש גדירות וימסוק שלש מסיקות אמר רב יהודה אמר רב זו דברי רבי ישמעאל ור"ע אבל חכמים אומרים שלש שנים מיום ליום מאי בינייהו אמר אביי דקל נער איכא בינייהו פירש רב האי גאון דקל המשיר פירותיו דלשמואל לא הוי חזקה עד שיגדור בידים. והלכתא כשמואל בדיני. ולשמואל נמי בעינן שלש שנים שלימות מדלא קאמר איכא בינייהו מקוטעות ואע"ג דאיכא נמי חרפי ואפלי וזימנין דאיכא שלש בצירות בפחות משלש שנים שמואל אמר שלש שנים שלימות בעי ולא הזכיר שלש בצירות אלא לאפוקי דקל. ת"ר ניר אינה חזקה וי"א הרי זו חזקה והלכתא לא הוי חזקה מ"ט מימר אמר כל שיבי דכרבי ליעול בה. אמר אביי מדרבי ישמעאל נשמע לרבנן. הי' שלשים אילנות ממטע י' לבית סאה ואכל עשרה בשנה זו וי' בשנה זו וי' בשנה זו הרי זו חזקה לאו מי אמר רבי ישמעאל חדא פירא הוי חזקה לכולהו ה"נ הני הוי חזקה להני והני הוי חזקה להני והני מילי דלא אפיקו כגון בנות שוח שעושין פירות לשלש שנים אבל אפיק ולא אכיל לא הוי חזקה והוא דבזייה בזויי שאכל בכל שנה שלשה מפוזרים בכל בית סאה. ולהכי לא קאמר אביי תשע אילנות ממטע שלשה לבית סאה דבכה"ג אוכל בכל שנה בכל בית סאה אחת ואין נקרא פיזור הלכך לא הוי חזקה וחזקת בנות שוח נראה אם התחילו שני חזקה בשנה ראשונה שחנטו ונעל וגדר השדה כל שלש שנים ותיקן צרכי האילנות ואכל הפירות בשנה השלישית הויא דאחזיק כדאחזקי אינשי: זה החזיק באילנות וזה החזיק בקרקע אמר רב זביד זה קנה אילנות וזה קנה קרקע מתקיף לה רב פפא וכי מאחר שאין לו לבעל האילנות בקרקע כלום לימא ליה עקור אילנך שקול וזיל אלא אמר רב פפא זה קנה אילנות וחצי קרקע וזה קנה חצי קרקע והלכתא כרב פפא: אמרי נהרדעי אכלה רצופין אינה חזקה מתקיף לה רבא אלא מעתה מישרא דאספסתא במאי קנה לה אלא אמר רבא מכרן רצופין אין לו קרקע. אמר רבי זירא כתנאי כרם שהוא נטוע על פחות מארבע אמות ר"ש אומר אינו כרם. וחכמים אומרים כרם ורואין את האמצעיים כאילו אינן. ופסק רב אלפס הלכתא כרבא ואע"ג דרבי זירא מוקי מלתא דרבא כר"ש רבא הוא דאמר אנא דאמרי אפילו לרבנן דעד כאן לא קאמרי רבנן אלא לענין כלאים דעבידי אינשי דנטעי הכי דמימר אמר הי מינייהו דשפר לי שפר ודלא שפר ליהוי לציבי אבל לענין קניית קרקע כיון דאין עומדים להתקיים אין לו קרקע וה"נ מפליג לקמן בשילהי המוכר פירות דף קב.. אמרי נהרדעי האי מאן דזבין דיקלא לחבריה קני ליה משיפולא עד תהומא ומוקי לה בבא מחמת חזקה: ,מתני' ג' ארצות לחזקה יהודה ועבר הירדן וגליל היה ביהודה והחזיק בגליל בגליל והחזיק ביהודה אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה אחת אמר ר' יהודה לא אמרו שלש שנים אלא כדי שיהא באספמיא ויחזיק שנה וילכו ויודיעוהו שנה ויבא לשנה אחרת: ,גמ' מאי קסבר אי קסבר מחאה שלא בפניו הויא מחאה אפילו יהודה וגליל נמי ואי קסבר מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה אפילו יהודה ויהודה נמי לא אמר רבי אבא בר ממל אמר רב לעולם קסבר מחאה שלא בפניו הויא מחאה ומשנתנו בשעת חירום שנו. ומאי שנא יהודה וגליל דנקט דסתם יהודה וגליל כשעת חירום דמי אמר רבה הלכתא אין מחזיקין בנכסי בורח ומחאה שלא בפניו הויא מחאה תרתי לא קשיא כאן בבורח מחמת ממון כאן בבורח מחמת מרדין: ואפילו מיחה בפני עדים שאין יכולין לומר לו הויא מחאה מ"ט חברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה ואע"ג דשמואל הוא דקאמר מיחה בפני עדים שאין יכולין לומר לו דלא הויא מחאה והלכתא כוותיה בדיני היכא דפליג עליה רב. בהא מלתא אמוראי בתראי סברי כרב דרב פפא הוא דאמר לדידיה הוא דלא אמרי ליה לאחריני אמרי וחברך חברא אית ליה וכו' אע"ג דאיכא למימר דשמואל נמי אית ליה דרב פפא כיון שיכולין לילך לעיר שהמחזיק שם ולומר לאחרים באותה העיר והם יאמרו למחזיק אבל זקן או חולה שאין יכולין לילך שמא אפשר דרב פפא מודה דלא הוי חזקה אפילו הכי מסתבר שאין לחלק כיון דחברך חברא אית ליה והם יאמרו לאחרים אין חילוק בין אותה העיר לעיר אחרת לענין מחאה דאחרים ישמיעו הקול במקום שדר המחזיק היכי דמי מחאה שלא בפניו א"ר זביד דאמר פלניא גזלנא הוא לא הויא מחאה פלניא גזלנא דקאכיל לארעאי בגזלנותא ולמחר נקיטנא ליה בדינא הויא מחאה נראה הא דקאמר ולמחר נקיטנא ליה בדינא סיומא. דמלתא היא דאורחא דאינשי למימר הכי כשמוחה ומודיע הדבר לרבים לומר להם דברים הנשמעים ואל תתמהו אם הוא כדברי למה איני תובעו לדין להוציא הקרקע מידו לכן הוא אומר אין העת נותן עתה שאוכל להוציא מידו אלא היום או למחר אתבענו לדין ואוציא מידו לכן אני מודיע לכם הדבר עתה שלא יוכל לטעון חזקה והוא הדין נמי אם לא אמר למחר תבענא ליה בדינא הויא מחאה דאם תמצי לומר דדוקא קאמר אם כן הוה ליה לרב זביד למימר פלניא גזלנא הוא דאכיל לארעאי בגזלנותא לא הויא מחאה פלניא גזלנא הוא דאכיל לארעאי בגזלנותא למחר תבענא ליה בדינא הויא מחאה והוא הדין נמי אי לא קאמר פלניא גזלנא הוא אלא פלניא קאכיל לארעא דידי בגזלנותא הויא מחאה ורבינו חננאל פירש דכל כמה דלא קאמר למחר תבענא ליה בדינא אינו אלא כנותן פגם לחבירו ואין השומעים חוששין להגיד למחזיק ולא מסתבר. אמר להו לא תימרו לו אמר רב זביד הא קאמר לא תימרו ליה רב פפא אמר לדידיה לא תימרו ליה לאחריני אמרו וחברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה אמרו ליה לא אמרינן ליה אמר רב זביד הא קאמרי לא אמרינן ליה רב פפא אמר לדידיה לא אמרינן ליה לאחריני אמרינן ליה וחברך חברא אית ליה וכו'. אמר להו לא תפיקו שותא הא קאמר להו לא תפיקו שותא אמרו ליה לא מפקינן שותא אמר רב פפא הא קאמרי' לא מפקינן שותא רב הונא בריה דרב יהושע אמר כל מלתא דלא רמיא עליה דאיניש אמר ולאו אדעתיה הלכך בכולהו הוי מחאה בר מלא תפיקו שותא: גידל בר מניומי הוה ליה מחייתא למחויי אשכחינהו לרב הונא ולחייא בר רב ולרב חלקיה בר טובי ומחה קמייהו לשנה הדר אתא למחויי קמייהו אמרו ליה לא צריכת הכי אמר רב כיון שמחה שנה ראשונה שוב אינו צריך למחות. פירוש בתוך ג' אמר ר"ל משום בר קפרא וצריך למחות בסוף כל ג' וג' תני בר קפרא ערער וחזר וערער וחזר וערער אם מחמת טענה ראשונה ערער אין לו חזקה ואם לאו יש לו חזקה פירוש ואם לאו שאמר במחאה שעשה בסוף שלש ראשונות דבגזלנותא קאכיל לה ובמחאה שנית שעשה בסוף שלש שניות אמר שבתורת משכנתא היא בידו הרי הודה שמחאה ראשונה היתה שקר וחזקת שלש שנים הראשונות היה חזקתו בלא מחאה ופרשב"ם ה"ה אם מיחה ב' מחאות בתוך ג' שנים המכחישות זו את זו דלא הוי מחאה לא ראשונה ולא אחרונה והויא חזקה לסוף שלש שהרי במחאה שניה הודה שהראשונה היתה שקר ובטלה וכ"ש זו השניה דהוחזק כפרן וכמו שלא מיחה כלל דמי ולא נהירא לי דאין אדם מוחזק כפרן אלא על פי עדים אבל אם טוען שתי טענות לפני בית דין המכחישות זו את זו לא נתבטלו אותן טענות אלא בוחר איזה מהן שירצה ויכול הוא לומר טעיתי במחאה ראשונה והאי דנקט בר קפרא תלתא ערעורין לאו דוקא ולא כדברי המפרשים ששינה ערעורו שלש פעמים והוחזק בדברי שקר ולעיל סימן ח פירשתי דלא קשה מהך דלעיל כיון דאכלה שית שנין אין לך מחאה גדולה מזו: אמר רבא אמר ר"נ מחאה בפני שנים ואין צ"ל כתובו מודעא בפני שנים ואין צריך לומר כתובו הודאה בפני ב' ואין צ"ל כתובו קנין בפני ב' ואין צ"ל כתובו בפ"ק דסנהדרין כתבתי דלאו דוקא בפני שנים דאפילו בינו לחבירו מועיל קנין דלא איברו סהדי אלא לשקרי והא דנקט בפני שנים משום דבעי למימר. ואין צריך לומר כתובו דסתם קנין לכתיבה עומד כל זמן שלא חזר בו. ומיהו יכול לחזור בו ולמחות בידם שלא יכתבו כדאמרינן לקמן בפרק המוכר את הספינה (בבא בתרא דף עז.) זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה והא דאמרינן בכתובות פרק אף על פי (כתובות דף נה.) אמר לעדים כתובו וחתומו והבו ליה קנו מיניה לא צריך לאמלוכי ביה לאו דוקא משום דאמר כתובו דאפילו לא אמר נמי כדמוכח הכא אלא משום דבעי למימר לא קנו מיניה צריך לאמלוכי אף על גב דאמר להו כתובו ויש מפרשים דאפילו אם עומד וצווח אל תכתבו כותבין בעל כרחו ולא מסתבר כך אלא כמו שכתבנו: קיום שטרות בשלשה דמעשה בית דין הוא ואף על גב דרב נחמן אית ליה בסנהדרין דף ה: דשנים שדנו דיניהם דין בקיום שטרות מודה דבעינן תלתא דאילו בבי תרי הוי כעד מפי עד ויראה הא דקאמר מחאה בפני שנים היינו לאפוקי ממ"ד שלשה דלא חיישינן לגלויי מילתא כשמיחה שלא בפניו אבל אם מיחה בפניו אף בלא עדים והוא מודה במחאה לא הוי חזקה דתרי לסהדותא בעינן והרי הוא מודה ודלא כמ"ש הרמב"ן דאפילו אם מיחה בפניו ובפני עד אחד לא הוי מחאה משום מיגו וליתא דלא שייך להזכיר כאן מיגו דהיה לו ליזהר בשטרו כיון דידע שזה מיחה והראב"ד ז"ל כתב דהודאה בפני שנים דוקא אבל הודאה בפני עד אחד לאו הודאה היא כלל ואפילו אמר לו אתה עד דמילי דכדי נינהו הואיל ואי כפר לא מיחייב ממונא אפומיה הלכך משטה הוא בו ואי כפר לא משתבע והא דקאמר סנהדרין דף ל: הודאה אחר הודאה מצטרפין כגון שכל אחד אומר בפני ובפני אחר הודה לו ולא מסתבר דכיון דאמר לו אתה עד והלה שתק נתכוונו שניהם שיהיה עד והרמב"ן ז"ל הביא ראיה מן הירושלמי דסנהדרין אההוא דתנן הוא אמר לי איש פלוני אמר לי לא אמר כלום וקאמרינן עלה אם היה מתכוין למסור לו עדותו עדות פירוש אם אמר לו אתה עד: רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו לא כתבינן מודעא אלא אמאן דלא ציית דינא אביי ורבא דאמרי תרוייהו אפילו עלי ועלך אמרי נהרדעי כל מודעא דלא כתיב בה ידעינן באונסא דפלניא לאו מודעא היא מודעא דמאי אי דגיטא ומתנה גילוי מילתא בעלמא הוא פירוש הרי הוא מגלה דעתו במסירת המודעא שאינו נותן מתנה זו בנפש חפצה ולא ניחא ליה דליקני והמתנה בטילה בכך וכן הגט דהא אפילו מתנה טמירתא אמרינן דבטלה אלמא בגילוי דעתא כל דהו בטל המתנה כ"ש כשמסר המודעה ואפילו אם ידוע הדבר שאותה מודעא שמסר בפני העדים דברי שקר הן הויא מודעא לבטל המתנה ולא דמיא לזביני כיון דמקבל זוזי גמר ומקני ומה שמסר מודעא כדי שיוכל לבטל המכר כשיהיו לו מעות וכן כתב הרמב"ם ז"ל. אלא מודעא דזביני והאמר רבא לא כתבינן מודעא אזביני מודה רבא היכא דאניס וכמעשה דפרדיסא דההוא גברא דמשכן פרדיסא לחבריה לתלת שנין בתר דאכלה תלת שנין אמר ליה אי מזבנת ניהלי מוטב ואי לא כבישנא לשטר משכנתא ואמינא לקוחה היא בידי כי האי ודאי כתבינן מודעא אלא שצריך שיכירו העדים האונס: אמר רב יהודה האי מתנתא טמירתא לא מגבינן ביה ואפי' אם תפס מפקינן מיניה שאנו אומדין דעתו שלא גמר לתת לו בנפש חפצה אלא שהוצרך לפנים לתת לו הלכך לא קנה ולא שיהיה הדבר מסופק אם קנה אם לא קנה ואפילו אי הויא ספיקא דדינא לא מהניא תפיסה דתפיסת ספק לאו תפיסה היא דאוקי ממונא בחזקת מריה כדאמרינן בפרק קמא דמציעא דף ו: תקפו כהן מוציאין מידו. היכי דמי מתנתא טמירתא אמר רב יוסף דאמר להו זילו אטמרו וכתובו ליה ואיכא דאמרי אמר רב יוסף דלא אמר להו תיתבו בשוקי ברייתא וכתובו ליה זו היא גירסת רשב"ם ור"ח גורס דאמר להו לא תיתבו בשוקי ברייתא מאי בינייהו סתמא אמר רבא והוי מודעא לחברתה אמר רב פפא הא דרבא לא בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דההוא גברא דאזל לקדושי איתתא אמרה אי כתבת לי כולהו נכסיך הוינא לך ואי לא לא הוינא לך אמר להו זילו כתבו ניהלה לכולהו נכסאי אזל בריה קשישא וקצווח קמיה ואמר ליה ההוא גברא מה תהוי עליה אמר להו לסהדי זילו איטמורו בעיבר ימינא וכתובו ליה אתו לקמיה דרבא אמר להו לא מר קני ולא מר קני מאן דחזא סבר משום דהוי מודעא לחברתה ולא היא התם מוכחא מלתא דמשום אונס הוא דכתב לה הכא מר ניחא ליה דליקני ומר לא ניחא ליה דליקני. אבעיא להו סתמא מאי רבינא אמר לא חיישינן רב אשי אמר חיישינן והלכתא חיישינן והאידנא דלא חיישינן לסתמא משום דנהיגי למיתב בכל שטרי מתנתא וכך אמר לנו כתובו בשוקא וחתמו בברא הלכך כשמצוה לכתוב שטר מתנה בסתם דעתו שיכתבו כמנהג הסופרים הלכך הוי כאילו אמר כתבוה בשוקא וחתמוה בברא וכן כתב רב האי גאון ז"ל דהאידנא לא חיישינן לסתמא: ועוד כתב שכיב מרע שאמר לא תגלו הא תפקידתא אלא לאחר מיתה לא הויא מתנתא טמירתא דלכי מתקיימא לאחר מיתה ההיא שעתא לא טמירתא היא דהא אמר להו לסהדי לאחר מיתה גליוה: מתני' כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה אמר לו מה אתה עושה בתוך שלי שלא אמר לי אדם דבר אינה חזקה שמכרת לי שנתת לי במתנה הרי זו חזקה והבא מחמת ירושה אין צריך טענה: ,גמ' פשיטא מהו דתימא האי גברא מזבן זבנא ליה ושטרא ה"ל ואירכס וסבר אי אמינא מזבן זבנא לי אמר לי אחוי שטרך הלכך נימא ליה אנן דלמא שטרא הוה לך ואירכס כגון זה פתח פיך לאלם הוא קמ"ל דאנן לא טענינן ליה הכי ומיהו משמע דאי איהו גופיה טעין הכי מתרץ דבוריה הוי ולא הוי כטוען וחוזר וטוען: רב ענן שקיל בדקא בארעא אזל אהדר גודא בארעא דחבריה אתא לקמיה דרב נחמן אמר ליה זיל אהדר אמר ליה והא אחוי אמר ליה כמאן כרבי יהודה וכרבי ישמעאל ברבי יוסי דאמרי כל בפניו לאלתר הוי חזקה לית הלכתא כוותייהו והא קאחיל דאתא וסייע בגודא בהדאי א"ל מחילה בטעות היא את גופך אי הוה ידעת מי הוה עבדת כי היכי דאת לא ידעת איהו נמי לא הוה ידע רבי יהודה מאי היא דתנן אמר רבי יהודה לא אמרו שלש שנים אלא כדי שיהא באספמיא ויחזיק שנה וילכו ויודיעוהו שנה ויבא לשנה אחרת דשמעת מינה דבפניו לאלתר הוי חזקה. רבי ישמעאל ברבי יוסי מאי היא דתניא מעשה באחד שפתח חלונותיו לחצר השותפין בא לפני רבי ישמעאל ברבי יוסי אמר ליה החזקת בני החזקת בא לפני רבי חייא אמר ליה יגעת בני ופתחת לך יגע וסתום: רב כהנא שקיל בדקא בארעיה אזל אהדר גודא בארעא דחבריה אתא לקמיה דרב יהודה אזל אייתי תרי סהדי חד אמר תלת אוצייתא עייל וחד אמר תרי אוצייתא עייל א"ל זיל ואהדר ליה תרי מגו תלת א"ל כמאן כרבי שמעון בן אלעזר דתניא אמר רבי שמעון בן אלעזר לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על שתי כתי עדים שאחת אומרת מנה ואחת אומרת מאתים שיש בכלל מאתים מנה על מה נחלקו על כת אחת שאחד אומר מאתים ואחד אומר מנה שב"ש אומרים נחלקו עדותן ובית הלל אומרים יש בכלל מאתים מנה והא אזילנא ומייתינא אגרתא ממערבא דאין הלכה כרשב"א אמר ליה לכי תיתי. ההוא גברא דדר בקשתא בעיליתא ארבע שנין אתא מריה דביתא אשכחיה אמר ליה מאי בעית בהאי ביתא אמר ליה מפלניא זבינת' דאמר לי דזבנה מינך אתא לקמיה דרבי חייא אמר ליה אי אית לך סהדי דדר בה איהו אפילו חד יומא אוקימנא לה בידך ואי לא לא אמר רב הוה יתיבנא קמיה דחביבי ואמינא ליה וכי אין אדם עשוי ליקח ולמכור בלילה וחזיתא לדעתיה דאי אמר קמיה דידי זבנה מינך מהימן במיגו דאי בעי אמר אנא זבינתה מינך פירוש אי אמר מעיקרא קמאי דידי זבנה מינך קודם שאמר מפלניא זבינתה דאמר לי דזבנה מינך אבל כיון שכבר אמר דאמר לי דזבנה מינך תו לא מהימן לומר זבנה מינך קמי דידי ונראה דאם אמר בסתם מפלניא זבינתה דזבנה מינך ותו קאמר הא דאמרנא דזבנה מינך קמי דידי הוא דקאמינא מתרץ דבוריה הוי ולא טוען וחוזר וטוען אמר רבא כוותיה דרבי חייא מסתברא דקתני הבא מחמת ירושה אין צריך טענה טענה הוא דלא בעי הא ראיה בעי וכן הלכתא איבעיא להו נראה בו מהו אמר אביי היא היא רבא אמר עביד אינש דסייר ארעא ולא זבין והלכתא כרבא: שלשה לקוחות מצטרפין אמר רב וכולן בשטר שמכר הלוקח הראשון לשני והשני לשלישי בשטר דאית ליה קלא הלכך מצטרפת אכילת שלשתן להיות חזקה ת"ר אכלה האב שנה והבן שתי שנים האב שתים והבן שנה האב שנה והבן שנה ולוקח שנה הרי זו חזקה למימרא דלוקח אית ליה קלא ורמינהי אכלה בפני האב שתים ובפני הבן שנה בפני הבן שתים ובפני האב שנה בפני האב שנה ובפני הבן שנה ובפני לוקח שנה הרי זו חזקה ואמאי כיון דזבנה אין לך מחאה גדולה מזו ואוקמה רב פפא במוכר כל שדותיו סתם דלית ליה להאי לוקח קלא דלא מנכרא זבינא דהאי ארעא דאזדבנא בכלל ארעא אבל איזבנה מרא קמא באפי נפשה כיון דאית ליה קלא אין לך מחאה גדולה מזו: אמר רב המוכר שדה בעדים גובה מנכסים משועבדים כתב ה"ר יונה ז"ל דמיירי דמסהדי סהדי שלא חתמו על שום שטר וגם לא היו שם עדים אחרים כי אם הם דאי לאו הכי דלמא טריף בעדים והדר טריף בשטר ומכבש הוא דכביש ליה השתא ואפילו לא פירש לו בפני עדים את האחריות דלא עביד איניש דזבין ארעא ליומיה ואדעתא דמקבל עליה אחריות הוא דזבין מיניה דלא שדי אינש זוזי בכדי ואפילו למ"ד אחריות לאו טעות סופר הוא ה"מ כשנזקק לשטר ולא פירש בו אחריות אימור כך היה התנאי ביניהם: מתני' האומנין והשותפין והאריסין והאפוטרופין אין להן חזקה אין לאיש חזקה בנכסי אשתו ולא לאשה בנכסי בעלה ולא לאב בנכסי הבן ולא לבן בנכסי האב: ,גמ' אמר שמואל השותפים מחזיקים זה על זה ומעידין זה על זה ונעשים שומרי שכר זה לזה. מחזיקים זה על זה בדאית ביה דין חלוקה וקא נחית לכולה ואכיל לה שני חזקה ולא ממחי ביה שותפיה אבל אי לית בה דין חלוקה שותף אין לו חזקה. ומעידין זה על זה ואמאי נוגעין בעדותן הן הכא במאי עסקינן דכתב ליה דין ודברים אין לי על שדה זו וכי כתב לו מאי הוי והתניא האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקות הימנה לא אמר כלום הכא במאי עסקינן בשקנו מידו וכי קנו מידו מאי הוי הרי מעמידה בפני ב"ח דאמר רבין בריה דשמואל המוכר שדה לחבירו שלא באחריות אין מעיד לו עליה מפני שמעמידה בפני ב"ח הב"ע דקביל עליה אחריות אחריות דמאן אילימא אחריות דעלמא כ"ש דניחא ליה אלא אחריות דאתי ליה מחמתיה הלכך לאו נוגע בעדות הוא אמר שמואל שותף כיורד ברשות דמי למאי הלכתא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לומר שנוטל בשבח המגיע לכתפים ובשדה שאין עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע: תניא בני העיר שנגנבה ס"ת שלהן אין דנין אותה בדייני אותה העיר ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר ואמאי וליסלקו נפשייהו בי תרי מינייהו ולדייני שאני ס"ת דלשמיעה קיימא ולא מצו לסלוקי נפשייהו אבל מידי דמצו לסלוקי נפשייהו מסלקי ודייני ומסהדי וכן הלכה ואף ע"ג דבעינן תחלתו וסופו בכשרות לקמן (בבא בתרא דף קכח.) ה"מ בפסול הגוף אבל בפסול ממון לא בעינן רק סופו בכשרות: ונעשין שומרי שכר זה לזה אמאי שמירה בבעלים היא אמר רב פפא דא"ל שמור לי היום ואשמור לך למחר: ת"ר מכר לו בית מכר לו שדה אין מעיד לו עליה מפני שאחריותו עליו מכר לו פרה מכר לו טלית מעיד לו עליה מפני שאין אחריותו עליו מ"ש רישא ומ"ש סיפא אמר רב ששת רישא בראובן שגזל שדה משמעון ומכרה ללוי ואתא יהודה וקמערער עליה לא ליזיל שמעון לאסהודי ליה ללוי דניחא ליה דתיקו בידיהכי היכי דתיהדר ליה וכיון דאסהיד דארעא דלוי היא במאי מפיק ליה מיניה נמצא דלאו נוגע בעדות הוא דאמר ידענא בה בהאי ארעא דלאו דיהודה היא ובההיא זכותא דמפיק ליה מלוי לפקה מיהודה ומה לו להעיד שקר בשביל זה דאמר. השני נוח לי והראשון קשה ממנו ואי בעית אימא כגון דאית ליה סהדי למר ולמר ואין עדי שמעון מזומנין עתה ואמור רבנן היכא דקיימא ארעא תיקום הלכך אם יוציאנה יהודה מלוי ואחר כך יביא שמעון עדיו אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ארעא בחזקת יהודה היכא דקיימא הלכך ניחא ליה לשמעון לפסול עדי יהודה ולבטל זכותו ואחר כך יביא שמעון עדיו ויוציא מלוי ואפילו אם יבוא יהודה אחרי כך עדים אחרים כבר נכנס הקרקע בחזקת שמעון בשופי בלי ערעור ונתבטלו זכיותיו של יהודה ולא מפקינן ליה תו מחזקת שמעון הלכך נוגע בעדות הוא ולוקמה בגזלן משום דקבעי למיתני סיפא מכר לו פרה מכר לו טלית דדוקא מכר דלא הדרא ליה דהוה ליה יאוש ושינוי רשות אבל לא מכר לה דהדרא ליה לא תנא רישא נמי מכר ואע"ג דבקרקע נמי שייך יאוש כדתנן במסכת כלאים פ"ז מ"ו האנס שזרע כלאים בכרם ויצא מלפניו קוצרו ואפילו במועד וקאמר עלה בירושלמי נשתקעו בעליו ולא נתייאשו איסורו מדברי תורה נתייאשו בעליו ולא נשתקעו איסורו מדברי סופרים ופריך וכי יש קרקע נגזלת אמר ר' אילא אעפ"כ יש יאוש להם וגבי עבד נמי משמע דיש יאוש בפרק השולח (גיטין דף לט:) גבי נתייאשתי מפלוני עבדי ועבד אתקש לקרקע וכן בהניזקין דף נח: בשמעתין דסיקריקון מוכח כך וי"ל דאע"ג דיש יאוש בקרקע מ"מ לא שכיח בה יאוש לפי שאינה דבר הכלה ואינו מתייאש שאם לא יוכל להוציאנה מידו יוציאנה מיד בנו אבל בפרה וטלית שכיח בהו יאוש ואורחא דמילתא נקט וסיפא נמי נהי דמגופה מייאש מדמי מי מייאש לא צריכא דמית גזלן דתנן הגוזל ומאכיל את בניו והמניח לפניהם פטורין מלשלם קשיא ליה לאביי מפני שאחריותה עליו ושאין אחריותה עליו מפני שחוזרת לו ואין חוזרת לו מיבעי ליה אלא כדרבין בר שמואל ואע"ג דשני אביי להך ברייתא בשינויא אחרינא משום דלישנא דברייתא לא משמע כשינויא קמא מכל מקום הלכתא כשינויא קמא דפסלינן ליה לעדות משום הך חששא: דאמר רבין בר שמואל משמיה דשמואל המוכר שדה לחבירו שלא באחריות אין מעיד לו עליה מפני שמעמידה בפני ב"ח אבל פרה וטלית לא ולא מיבעיא קאמר ולא מיבעיא סתמא דלא הדרא ליה אלא אפילו עשאו אפותיקי נמי לא הדרא ליה כדרבא: דאמר רבא עשה עבדו אפותיקי ומכרו בעל חוב גובה ממנו עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה הימנו מאי טעמא האי אית ליה קלא והאי לית ליה קלא וניחוש דלמא מטלטלי אגב מקרקעי אקני ליה דאמר רבה אי אקני ליה מטלטלי אגב מקרקעי גבי מטלטלי וגבי מקרקעי וא"ר חסדא והוא דכתב ליה דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרא הכא במאי עסקינן כגון שלקח ומכר לאלתר וניחוש דלמא דאיקני אמר ליה שמעינן מינה דאיקני קנה ומכר דאיקני קנה והוריש לא קנה לא צריכא דקאמרי עדים ידעינן ביה בפלניא דלא הוה ליה ארעא מעולם והאמר רב פפא אע"ג דאמור רבנן המוכר שדה לחבירו שלא באחריות ובא בעל חוב וטרפה אינו חוזר עליו נמצאת שאינה שלו חוזר עליו במכיר בה שהיא בת חמורו: רב זביד אמר אפילו נמצאת שאינה שלו אינו חוזר עליו דאמר ליה להכי זבני לך שלא באחריות והלכתא כוותיה דרב זביד: מכריז רבא ואיתימא רב פפא דסלקין לעילא ודנחתין לתתא האי בר ישראל דזבין ליה חמרא מישראל חבריה ואתו עובדי כוכבים ואנסי ליה מיניה דינא הוא דמפצי ליה מיניה ולא אמרן אלא שאין מכיר בה שהיא בת חמורו אבל מכיר בה שהיא בת חמורו לא ולא אמרן אלא דקאניס ליה בלא אוכפא אבל אניס ליה ולאוכפא לא אמימר אמר אף על גב דליכא כל הני לא איבעי ליה לפצויי מ"ט מידע ידוע דסתם עובד כוכבים אנס הוא דכתיב וימינם ימין שקר: אומן אין לו חזקה אמר רבה לא שנו אלא שמסר לו בעדים אבל מסר לו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם כי אמר נמי לקוח הוא בידי נאמן מתיב רב נחמן בר יצחק אומן אין לו חזקה הא אחר יש לו חזקה ה"ד אי דאיכא עדים אחר אמאי יש לו חזקה אלא לאו דליכא עדים וקתני אומן אין לו חזקה תיובתא דרבה תיובתא הלכך בין מסר ליה בסהדי בין מסר ליה בלא סהדי לית ליה חזקה אבל אחר מסר ליה בסהדי לית ליה חזקה ולא יכול למימר הדרית וזבנית מינך ואי אפקיד גביה בלא סהדי אית ליה חזקה ואי אמר זבינתה ניהלי מהימן והא דאמרינן לית ליה חזקה בין אומן בין אחר הני מילי היכא דראה בדתניא ראה עבדו ביד אומן וטליתו ביד כובס ואמר ליה מה טיבו אצלך אמר ליה אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה לא אמר כלום אבל אי לא ראה אע"ג דמסריה ניהליה באפי סהדי מיגו דאי בעי אמר אהדרית ניהליך מהימן כי אמר נמי זבנתה ניהלי מהימן והא דאיכא בין אומן לאחר היינו היכא שמסר לו שלא בעדים אלא שיש עדים שזה החפץ היה שלו וראה עתה בידו בעדים. אומן לית ליה חזקה בדברים שהוא רגיל לתקן מידי דהוה אדברים העשויין להשאיל ולהשכיר ויש לו עדים שאלו הכלים היו שלו וראם ביד אחר שאין נאמן לומר לקוחין הן בידי אבל דברים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר וראם ביד אחר נאמן לומר לקוחין הן בידי אם לא שמסר לו בעדים אבל כי מסר לו בעדים וגם ראה בעדים בידו לא מהימן לומר לקחתיו ממך כיון שבתורת פקדון בא לידו אבל אם לא ראם בידו אע"פ שמסר לו בעדים נאמן לומר לקוחין הן בידי במיגו דהחזרתיו לך דקי"ל המפקיד לחבירו בעדים אין צריך להחזיר בעדים. ונשבע שבועת היסת שלקחו במיגו דהחזרתיו לך שגם באותה טענה היה נשבע שבועת היסת ואם אמר אל תחזירהו לי אלא בפני עדים ואמר החזרתיו לך שלא בעדים הרי זה נשבע שבועה דאורייתא שהחזירו במיגו דאי בעי הוה טעין נאנסו ומשתבע שבועת שומרין שהיא דאורייתא. ואי טעין החזרתיו לך בפני פלוני ופלוני והלכו למדינת הים נאמן בלא שבועה אבל משתבע שבועת היסת ולא מהימן בשבועה דרבנן כשטוען החזרתיו לך שלא בעדים במיגו דהחזרתיו לך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים לפי שירא לטעון כן פן יבואו ויכחישוהו ואע"פ שיכול לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני שמתו מ"מ אין זה מיגו טוב כי יאמרו ניכר שהוא משקר לכך הוא מזכיר עדים שמתו כבר. ועוד יש חילוק בין אומן לאחר שהמוסר לאחר בפני עדים בסתם אף על פי שראה בידו יכול לטעון במכר או במתנה בא לידי אבל המוסר לאומן בסתם כלי שהוא רגיל לתקן אין יכול לטעון במכר או במתנה בא לידי אלא אנו תולין שבתורת תיקון בא לידו ואם הטלית יוצא מתחת ידי אחר ואמר האחר בפני אמרת לאומן למוכרו וליתנו במתנה ולקחתיו הימנו נאמן במיגו דאי בעי אמר לקחתיו ממך. וכתב רב אלפס הדין סברא דרבוותא ואנן קשיא לן האי סברא דהא רבה דאית ליה מיגו איתותב וסלקא בתיובתא ושמעינן מיניה דהאי דינא לא אמרינן ביה מיגו הלכך בין ראה בין לא ראה אע"ג דיכול אומן למימר לא היו דברים מעולם היכא דליכא סהדי אי נמי החזרתיו לך בדאיכא סהדי כי אמר זבינתיה ניהלי לא מהימן והא דאמר רבא שפיר עביד ראה תניא לאו למימר דאי לא ראה ואמר זבינתיה ניהלי מהימן אלא דאי אמר לא אפיק ליה לא אמרינן ליה אפקיה דליחזאה ולהכי תניא ראה והגאונים פסקו כאשר כתבתי למעלה: ת"ר נתחלפו לו כלים בכלים בבית האומן הרי זה ישתמש בהן עד שיבא הלה ויטול את שלו. בבית האבל או בבית המשתה ה"ז לא ישתמש בהן מ"ש רישא ומ"ש סיפא אמר רבי חייא וכי אין אדם עשוי לומר לאומן מכור לי טליתי ותלינן שראובן אמר לאומן למכור טליתו וטעה האומן ונתן ללוקח טליתו של שמעון וכשתבע שמעון טליתו ידע האומן שטעה ונתן לו מדעתו טליתו של ראובן הלכך ישתמש בו שמעון כמו שהלוקח משתמש בטליתו וא"ת היאך משתמש בו שמעון על ידי מסירת האומן והלא אם לא יאות הלוקח בטליתו של ראובן יכול לחזור הטלית לראובן ונמצא שמשתמש בטלית של ראובן שלא מדעתו וי"ל כיון שראובן היה דחוק למעות ומכר טליתו אינו מקפיד אם ישתמשו בו אחרים שגם הוא משתמש במעות. אמר רבי חייא בריה דרב נחמן לא שנו אלא הוא אבל אשתו ובניו לא ואיהו נמי לא אמרן אלא דאמר ליה טלית סתם אבל אמר ליה טליתך האי טלית לאו דידיה הוא: אריס אין לו חזקה אמאי עד האידנא פלגא והשתא כולה אמר רבי יוחנן באריסי בתי אבות א"ר נחמן אריס שהוריד אריסים תחתיו יש לו חזקה מ"ט לא עביד איניש דנחתי אריסים לארעיה ושתיק אמר רבי יוחנן אריס שחלק לאריסין לא הויא חזקה אימור הרמנא שויה: שלח ליה רב נחמן בר רב חסדא לרב נחמן בר יצחק אריס מעיד או אינו מעיד הוה יתיב רב יוסף קמיה אמר ליה הכי אמר שמואל ארים מעיד והא תניא אינו מעיד לא קשיא הא דליכא פירי בארעא והא דאיכא פירי בארעא. ת"ר ערב מעיד ללוה והוא דאית ליה ארעא אחריתא כנגד החוב מלוה מעיד ללוה והוא דאית ליה ארעא אחריתא כנגד חובו ואפילו אי האי ארעא אחריתא זבורית והאי של ערער בינונית לא חשדינן ליה להעיד שקר משום חלוף דבין בינונית לזיבורית אחרי שמוצא לגבות כל חובו. לוקח ראשון מעיד ללוקח שני והוא דאית ליה ארעא אחריתא ללוקח שני או למוכר לסמוך עליה אם תמצא לומר שלו גזולה ויערפה מידו. קבלן אמרי לה מעיד ואמרי לה אין מעיד אמרי לה מעיד כי אית ליה ארעא אחריתא בדין ערב ואמרי לה אין מעיד דניחא ליה דליקומו תרוייהו בידיה דכי אתא בעל חוב מאי דניחא ליה שקיל ומתוך כך לא יחזור על הקבלן: אמר רבי יוחנן אומן אין לו חזקה בן אומן יש לו חזקה אריס אין לו חזקה בן אריס יש לו חזקה גזלן ובן גזלן אין לו חזקה בן בנו של גזלן יש לו חזקה ה"ד אי דאתו בטענתא דאבוהון אפילו הנך נמי לא ואי דאתו בטענתא דנפשייהו אפילו בן גזלן נמי יש לו חזקה לעולם דאתו בטענתא דאבוהון וכגון דאמרי בפנינו הודה לו. הנך איכא למימר קושטא קאמרי ומהימני במיגו דאי בעי אמר מינך זבינתה. גזלן אפילו דאודי ליה נמי לא כדרב כהנא דאמר רב כהנא אי לאו דאודי הוה ממטי לדידיה ולתמריה לשחוור וכן בן גזלן אם אמר בפני הודה שמכרה לאבי לא מהניא הך הודאה שבשביל מורא הוצרך להודות גם בפניו אבל אי טעין בן בן גזלן בפני הודה שמכרה לאבי אבי מהניא הך הודאה דכולי האי אין מטיל מורא בשביל בן בנו. אמר רבא פעמים שאפילו בן בנו של גזלן אין לו חזקה היכי דמי דאתי בטענתא דאבא דאבוה היכי דמי גזלן אמר רבי יוחנן כגון שהוחזק בגזלנות על אותה שדה ורב אמר כגון של בית פלוני שהורגין נפשות על עסקי ממון ועל כל השדות מוחזקין גזלנים ואין להן חזקה מר אמר חד אומר אמר חדא ולא פליגי אהדדי. ת"ר אומן אין לו חזקה ירד מאומנותו יש לו חזקה ואפילו בכלים שנתנו לו בשעה שהיה אומן והוא שנשתהא אצלו כ"כ אחרי שירד מאומנותו שאין רגילות להניח כלים כ"כ בבית האומן אחרי שנודע שירד מאומנותו וכן הא דאמרינן בן אומן יש לו חזקה כי אמר בפני הודה היינו כששהה אחרי מות אביו כשיעור הזה דאי לאו הכי אין נראה שיהא נאמן לומר במיגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידי דאי טעין נמי לקחתיה ממך לא היה נאמן. ארים אין לו חזקה ירד מאריסותו יש לו חזקה בן שחלק ואשה שנתגרשה הרי הן כשאר כל אדם ואפילו מגורשת ואינה מגורשת שיש לה עדיין חיוב מזונות יש לה חזקה דכיון דסגי לה לא מייחד לה ארעא לפירי אמר רב נחמן אמר לי הונא וכולן שהביאו ראייה ראייתן ראייה ומעמידין שדה בידו. גזלן שהביא ראיה אין ראייתו ראייה ואין מעמידין שדה בידו ורב ביבי מסיים בה משמיה דרב נחמן קרקע אין לו מעות יש לו במה דברים אמורים שאומרים עדים בפנינו מנה לו אבל אומרים בפנינו הודה לו לא כדאמר רב כהנא דאי לאו דאודי ליה הוה ממטי לדידיה ולחמריה לשחוור והני מילי בדמסר מודעא אזביני אבל אי לא מסר מודעא אזביני אע"ג דאניס זביניה זביני מ"ט סברא הוא דאגב אונסיה גמר ומקני: ואמר רבה הלכתא תליוה וזבין זביניה זביני ולא אמרן אלא בשדה סתם אבל בשדה זו לא ובשדה זו נמי לא אמרן אלא דלאארציזוזי אבל ארצי זוזי לא ולא אמרן אלא דלא ה"ל לאישתמועי אבל הוה ליה לאשתמועי לא והלכה בכולהו זביניה זביני דהא אשה כשדה זו דמיא ואמר מר תליוה וקדיש קדושיה קדושין רב אשי אמר אשה ודאי קדושיה לאו קדושין הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו לו שלא כהוגן וכן הלכתא ואמר נמי טבי תלי לפפי אכנדרא וזבין חתם רבה בר בר חנה אמודעא ואאשקלתא אמר רב הונא מאן דחתם אמודעא שפיר חתים ומאן דחתם אאשקלתא שפיר חתם מה נפשך אי מודעא לאו אשקלתא ואי אשקלתא לאו מודעא הכי קאמר אי לאו מודעא מאן דחתם אאשקלתא שפיר חתם רב הונא לטעמיה דאמר תלאוהו וזבין זביניה זביני שמעינן מכל הלין דת אוהו וזבין זביניה זביני היכא דלא מסר מודעא ולאו דוקא תלאוהו דאנסי' יסורין גדולים ואגבייהו גמר ומקני אלא אפילו בלא יסורין כגון אונס ממון כי ההוא עובדא דפרדיסא חשיב אונס וזביניה זביני אי לא מסר מודעא ואי מסר מודעא בכולהו זביניה לאו זביני ודוקא תליוהו וזבין אבל אי תליוהו ויהיב לא הויא מתנה ואפילו אי לא מסר מודעא אי ידעי עדים באונסיה ומיהו אי מסר מודעא אמתנה אפילו לא ידעו עדים באונסיה כתבינן וכן בגיטין דגלוי דעתו מבעל הדבר והיכא דביטל המודעא בשעת זביניה מהני הביטול כדאיתא בערכין פרק האומר משקלי עלי (ערכין דף כא:) עלה דהך משנה וכן אתה אומר בגיטי נשים א"ר ששת האי מאן דמסר מודעא אגיטא מודעיה מודעא. פשיטא לא צריכא דעשיוהו ואירצי מהו דתימא בטולי בטליה קמ"ל עד דאמר בטלתי ואימא ה"נ א"כ ליתני עד שיתן מאי עד שיאמר רוצה אני עד דמבעל ליה למודעיה ומשמע אם כפו אותו עד שביטל המודעא דמהני בטול ולא הויא מודעא ואע"פ שאמר בשעת מסירת המודעא כל מה שאבטל לא יהא בטול אינו מועיל דמ"מ לבסוף כשיכופו אותו לבטל כל מה שאמר קודם הכל בטל דאגב אונסיה גמר ומבטל ומיהו במתנה היכא דידעי באונסיה אפילו בטול לא מהני דכיון דאניס הוא אפילו לא מסר מודעא לא הויא מתנה אבל אם מסר מודעא ולא ידעינן באונסיה ואחר כך בטלה מדעתו מהני הביטול כיון שלא הכירו באונס ולהכי נהיגי לכתוב בטול מודעא במתנה מיתיבי גט המעושה בישראל כשר ובעובדי כוכבים פסול ובעובדי כוכבים חובטין אותו ואומרים לו עשה מה שישראל אומר לך יש מפרשים דקאי אמאי דסליק מיניה כלומר כיצד בעובדי כוכבים פסול כגון אם חובטין אותו וכו' ולא נהירא דא"כ אדפריך ליה מסיפא לסייעיה מרישא דקתני בישראל כשר משום דאגב אונסיה גמר ומקני ואין לומר משום דמצוה לשמוע דברי חכמים דאם כן בעובדי כוכבים אמאי פסול הא חובטין אותו לשמוע דברי חכמים הלכך נראה לפרש ובעובדי כוכבים כיצד כשר כשאומרים לו עשה מה שישראל אומר לך וכן מפרש בהלכות גדולות וכן מוכח בתוספתא דקתני ובעובדי כוכבים חובטין אותו ואומרים לו עשה מה שישראל פלוני אומר לך משמע דפלוני שם חכם הדיין ועל פיו חובטין אותו העובדי כוכבים ליתן גט כשר בתיקון חכמים וכן מוכח נמי בירושלמי דקאמר התם סוף פרק המגרש רב אשי אמר ישראל שעשו כמעשה העובדי כוכבים כשר באומר איני זן ואיני מפרנס ומתניתין אמרה כן ובעובדי כוכבים חובטין אותו ואומרים לו עשה מה שישראל אומר לך ולא מה שאני אומר לך ואע"ג דאמרינן בגיטין דף פח: לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים היינו כשהוא מעושה ע"פ דייני עובדי כוכבים: אמר רב נחמן אמנה היו דברינו אין נאמנים מודעא היו דברינו אין נאמנים מר בר רב אשי אמר אמנה היו דברינו אין נאמנים מודעא היו דברינו נאמנין מאי טעמא האי ניתן ליכתב והאי לא ניתן ליכתב והלכתא כמר בר רב אשי: אין לאיש חזקה בנכסי אשתו ומסיק דמיירי כשסילק עצמו מנכסים שאין אוכל פירי נכסי מלוג שלה ואפילו הכי אין לו חזקה לפי שאין האשה מקפדת אם הבעל אוכל פירות נכסיה אף על פי שסילק עצמו מהם לפיכך לא מחתה ופריך הא ראיה יש בשטר מכר או מתנה ותימא נחת רוח עשיתי לבעלי מי לא תנן לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל אלמא יכולה היא שתאמר נחת רוח עשיתי לבעלי ה"נ תימא נחת רוח עשיתי לבעלי הא איתמר עלה אמר רבה בר רב הונא באותן ג' שדות אחת שכתב לה בכתובתה ואחת שיחד לה בכתובתה ואחת שהכניסה לו שום משלה למעוטי מאי אילימא למעוטי שאר נכסים כ"ש דהוה לה איבה דאמר לה עיניך נתת בגירושין ומיתה אלא למעוטי נכסי מלוג והאמר אמימר איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג לא עשו ולא כלום כי איתמר דאמימר כגון דזבין איהו ומית דאתיא איהי ומפקא אי נמי זבנתה איהי ומתה דאתי איהו ומפיק בתקנת אושא דאמר רבי יוסי בר חנינא באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות דשויוהו רבנן כלוקח ראשון לכאורה משמע מדקאמר דזבין איהו ומית אתיא איהי ומפקא אלמא דהמקח קיים כל ימי חיי הבעל אף על פי שהיא מעכבת על מכירת הפירות משום רווח ביתא כדאיתא בכתובות דף פ: מ"מ אינה יכולה לבטל לגמרי מכירת הגוף ואם מתה איהי איגלאי מילתא שהמכר קיים מתחלתו דבעל לוקח ראשון הוי אבל כשמת הוא נתבטלה מכירת הגוף ואתיא איהי ומפקא ומיהו בירושלמי קאמר מכר הוא ומתה היא מכרו בטל ופירש ה"ר יונה ז"ל הטעם דאע"ג דהבעל לוקח ראשון הוי לכל דבר שהוא זכות לו אפילו הכי משום שבח בית אביה בטלו המכר לאלתר שאין כבוד לאשה שיהיו נכסיה מכורין מעכשיו ולא מכר גמור אלא מכר על תנאי אם תמות היא בחייו הלכך המכר בטל מעכשיו תדע שהרי בנכסי צאן ברזל אפילו מכרו שניהם לפרנסה מוציאין מן הלקוחות משום שבח בית אביה כל שכן בנכסי מלוג דאיכא טפי שבח בית אביה שתמיד הקרן שלה קיים דבטל המכר לאלתר. והא דקאמר בירושלמי מכר הוא ומתה היא מכרו בטל הוא הדין דלאלתר בטל אלא לרבותא נקט אע"פ שלא ערערו על המקח עד שמתה היא וסלקא דעתך אמינא דבעל לוקח ראשון ויתקיים המקח קמ"ל והאי דנקט גמרא דידן דזבין איהו ומת אתיא איהי ומפקא אף על גב דהוא הדין היכא דמתה היא דאיהו מפיק ואפילו לאלתר מכרו בטל משום דעיקר חידוש דברי אמימר לאשמועינן דאשה שמכרה הבעל מוציא מיד הלקוחות והתם דוקא כשמתה אבל כשמת הוא מכרה קיים ואיידי דנקט אשה שמכרה נקט נמי איש שמכר אע"פ שאין בו חידוש הלכך מפרש לה גמרא דומיא דאשה שמכרה אבל זבינו תרוייהו לעלמא לא שנא זבן איהו ברישא והדר זבנא איהי ולא שנא זבנא איהי ברישא והדר זבין איהו אי נמי זבנא איהי לדידיה זבינייהו זביני ולא יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי אבל כל נכסי הבעל בין צאן ברזל בין שאר נכסי הבעל אם לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה בכולהו מציא למימר נחת רוח עשיתי לבעלי. אמר רב אין מחזיקין בנכסי אשת איש. ודייני גולה אמרו מחזיקין בנכסי אשת איש אמר רב מסתבר טעמייהו דדייני גולה אמר ליה רב כהנא ורב אסי לרב הדר ביה מר משמעתיה אמר להו מסתבר טעמייהו אמרינן. דזימנין צריכה למחות כגון שאכלה מקצת חזקה בחיי הבעל ושלש שנים אחר מיתת הבעל דמיגו דאי בעי אמר לה מינך זבינתה ואכלתה שני חזקה כי אמר נמי אנת זבינתה ניהליה ואנא זבינת' מיניה מהימן: אמר רב המוכר שדה לאשתו קנתה והבעל אוכל פירות במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות ורבי אלעזר אומר אחד זה ואחד זה קנתה ואין הבעל אוכל פירות אמר רבא הלכתא המוכר שדה לאשתו לא קנתה והבעל אוכל פירות תרתי לא קשיא כאן במעות טמונין כאן במעות שאין טמונין במעות טמונין לא קנתה דאמר לגלויי זוזי הוא דבעי במעות שאין טמונין קנתה והבעל אוכל פירות וקשה מהא דאמר בגיטין פרק הזורק (גיטין דף עז:) ההוא שכיב מרע דכתב גיטא לדביתהו אתא לקמיה דרבא אמר לקנייה לההוא דוכתא דמנח ביה גיטא אמר ליה רב עיליש מה שקנתה אשה קנה בעלה איכסיף רבא ואמאי איכסיף והא במתנה אין הבעל אוכל פירות וא"כ לא קנה בעלה. ויש מתרצים דשאני התם שלא היתה מתנה גמורה אלא שאלה בעלמא עד שתתגרש ולא מסתבר לי שהרי יתן לה מקום הגט במתנה גמורה עד שתתגרש ורבינו תם תירץ דזכיית הבעל אין תלויה באכילת הפירות דהא רבא סבר כריש לקיש דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי א"כ אפילו יש לבעל פירות אין מפקיע קנין הגוף של האשה אלא בהא תליא הזכיה כיון דאם מכרה ונתנה בטל דהכי מסתבר דאע"ג שנתן לה בעין יפה שאפי' הפירות לא יאכל מ"מ אינו רוצה שיצא הקרקע מלפניו אלא נתן לה בעין יפה שתהנה מן הפירות כל ימיה ואחר מיתה יחזור לידו. ועוד מטעם אחר חשוב קנוי לבעל דנהי דאין הפירות הגדילים בשדה שלו מ"מ נכסי מלוג הוא כמו נפלו לה נכסים כספים ממקום אחר וילקח בהן קרקע ויאכל הבעל פירות וכיון דיש לו שייכות בשדה לפירי פירות חשיב קנוי לו ויש מקשים כיון שהפירות שלה אמאי אינו קונה לה שהרי חצר שאולה ושכורה קני לה ונ"ל דגרע מחצר שאולה שאין הבעל נמנע מעשות כל תשמישתו במקום זה למשטח בה פירי ולאוקמי בה חיותא ואין האשה מקפדת בכך: ת"ר אין מקבלין פקדונות מן הנשים ולא מן העברים ולא מן התינוקות קבל מן האשה יחזיר לאשה ואם אמרה תנהו לפלוני שהוא שלו נותן לו דנאמנת במיגו דאי בעיא שקלה איהי ויהיבתא ליה דהא דמפליג בדביתהו דרבב"ח בין אי מהימנת ליה בין אי לא מהימנת ליה ה"מ כששוכבת על ערש דוי ואין כאן מיגו שאין יכולה ליקח מן הנפקד וליתנו לפלוני ונראה דאפילו אם יאמר הבעל שלי הם אעפ"כ לא יחזירהו לו הנפקד דאם איתא שיחזירהו לבעל אם יאמר שלי הם הוה ליה למיתני יודיע לבעל כיון דמסתמא הנמצא ביד האשה מבית הבעל בא היה צריך שיודיע לבעל אולי יאמר שלי הוא וינתן לו אלא ודאי אפילו אם יאמר שלי הוא ינתן לאשה ואם תקף הבעל מידה אין מוציאין מידו בבית דין ואין נאמנת לומר של פלוני הוא מדאמר לעיל לוה מן האשה וגירשה אין לה עליו כלום ואם היתה נאמנת להוציא מידו דבר שהוא בחזקתו ולומר של פלוני הוא תהא גם נאמנת לומר שלי הוא במיגו דאי בעיא אמרה אחרים הפקידו בידי דאין צריכה לומר מי הם האחרים וישאר לעולם בידיה כך פירש ר"י. והקשה רבינו שמשון א"כ במעות שאינן טמונין אמאי קנתה כי היכי דאמר בטמונין לא קנתה דלגלויי זוזי הוא דבעי ה"נ באינן טמונין להוציאם מידה הוא דבעי שלא היה יכול להוציאם מידה בענין אחר ותירץ דבמעות שאין טמונין אפילו תקף הבעל האשה מוציאה מידו בב"ד אבל במעות טמונין אם תקף הבעל אין מוציאין וההיא דלוה במעות טמונין איירי. ואם היא נושאת ונותנת בתוך הבית אין נאמנת לומר שלי הן ולא של פלוני הן דהא אמרינן לקמן (בבא בתרא דף נב:) וכן האשה הנושאת ונותנת בתוך הבית ואמרה שלי הן עליה להביא ראיה ולא מהימנינן לה במיגו דאי בעיא אמרה שהיא נפקדת משל אחרים ואף אם אינה נושאת ונותנת בממון אלא הבעל הוא נושא ונותן בממון אלא שמפקיד בידה כל אשר לו דינה כנושאת ונותנת ועליה להביא ראיה ואם מתה יחזיר לבעלה דאף אם נותנין לה ע"מ שאין לבעלה רשות בה הרי הבעל יורשה. קבל מן העבד יחזיר לעבד דתלינן שמא הופקד בידו או ניתן לו ע"מ שיצא בה לחירות. ואם מת יחזיר לרבו דמה שנמצא ביד העבד מסתמא הוציא מבית האדון אלא שבחייו נאמן העבד לומר הופקד בידי או ניתן הלכך אפילו נשתחרר העבד ומת יחזיר לרבו אבל האשה שנתגרשה ומתה יחזיר ליורשיה. קבל מן הקטן יעשה לו סגולה מת יחזיר לאביו מאי סגולה רב חסדא אמר ספר תורה רבה בר רב הונא אמר דיקלא דאכיל מיניה תמרי וכולן שאמרו בשעת מיתתן של פלוני הן יעשה כפירושן ואי לא יעשה פי' לפירושן ה"ג הלכות גדולות ורשב"ם דפירש בהך עובדא דרב ואי לא מהימנא או דלא אמידא יעשה פירוש לפירושן ויחזיר לבעלים ורב אלפס ז"ל גריס ואיכא דאמרי יעשה פירוש לפירושן ופליגי הני תרי לישני באמידה לישנא קמא סבר כיון דאמיד מהימנינן ליה. ורב עביד כלישנא קמא או בלא אמיד פליגי ורב עביד כלישנא בתרא ולפי מה שהגאונים פוסקים דבכל איכא דאמרי לישנא קמא עיקר כי כך היה שגור בפי רוב העולם אלא שמקצת החברים היו אומרים בענין אחר נכון הוא להעמיד פלוגתייהו בדאמיד כדי להעמיד עובדא דרב אליבא דלישנא קמא. דביתהו דרבה בר בר חנה כי קא שכבה אמרה הני כיפי דמרתא בר ברתא אתא לקמיה דרב אמר ליה אי מהימנא לך עשה כפירושה ואי לא עשה פירוש לפירושה איכא דאמרי הכי אמר ליה אי אמיד' לך עשה כפירושה ואי לא עשה פירוש לפירושה: תוספתא בפ' הגוזל בתרא האומר תנו מאתים דינר לבית הכנסת יתנו לבית הכנסת הרגיל בו ואם היו שנים והיה רגיל בשניהם ינתנו בשניהם האומר תנו מאתים דינר לעניים יתנו לעניי אותה העיר: ולא לאב בנכסי הבן אמר רב יוסף ואפילו חלקו רבה אמר חלקו לא והלכתא חלקו לא. תניא נמי הכי בן שחלק ואשה שנתגרשה הרי הן כשאר כל אדם: איתמר אחד מן האחין שהיה נושא ונותן בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאין על שמו ואמר שלי הן שנפלו לי מבית אבי אימא רב אמר עליו להביא ראיה ושמואל אמר על האחין להביא ראיה אמר שמואל ומודה לי אבא שאם מת על האחין להביא ראיה ואע"ג דלא טענינן ליתמי מאי דלא מצי למטען אבוהון דהא רבא אפיק זוגא דסרבלא וספרא דאגדתא מיתמי בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר בהא מילתא טענינן ליתמי מאי דלא מצי למיטען אבוהון משום דכיון דיוצאים על שמו מסתבר לאוקומי בחזקתייהו אלא דבחייו מחמיר רב להזקיקו להביא ראיה לפי שבידו להביא ראיה אבל אחר מותו שאין ביד היתומים להביא ראיה סמכינן אהא שנכתבו על שמו ומוקמינן להו בחזקתייהו וקי"ל בהא כוותיה דרב דרבה ורב ששת דפליגי ראיה בעדים או בקיום השטר אליבא דרב פליגי ותניא כוותיה דרב אחד מן האחין שהיה נושא ונותן בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאין על שמו ואומר שלי הם שנפלו לי מבית אבי אימא עליו להביא ראיה וכן האשה שהיתה נושאת ונותנת בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאין על שמה ואמרה שלי הן שנפלו לי מבית אבי אבא או מבית אבי אימא עליה להביא ראיה והראיה היא בעדים כרבה אמר רב חסדא לא שנו אלא שאין חלוקין בעיסתן אבל חלוקין בעיסתן אימור מעיסתו קימץ ועל האחין להביא ראיה וכן הלכה ואם מת נמי על האחין להביא ראיה וכן הלכה דמודה בהרב לשמואל: במה דברים אמורים במחזיק וכו' אטו כל הני דאמרינן לאו בני חזקה נינהו. אמר רבא הכי קאמר בד"א בתזקה שיש עמה טענה כגון מוכר אמר לא מכרתי ולוקח אמר לקחתי אבל חזקה שאין עמה טענה כגון הנותן מתנה והאחים שחלקו והמחזיק בנכסי הגר דלמיקנא בעלמא הוא דקבעי. נעל גדר ופרץ כל שהוא הרי זו חזקה ופירש רשב"ם דנעל דמתניתין היינו תיקון מנעול שקבע מנעול בדלת לנעול בו אבל סגר דלת ונעלו במפתח בנכסי הגר לא הוי חזקה דאין זה אלא כמבריח ארי מנכסי חבירו וליתא דהא אמרינן בגיטין בפרק הזורק (גיטין דף עז:) גבי גט דשכיב מרע וליקני לה דוכתא דמנח ביה גיטא ותיזול איהי ותיחוד ותפתח אלמא משמע דבנעילת דלת לחודיה קני דאי אפשר לתקן מנעול בשבת דנהי דהתירו לקנות משכיב מרע בשבת כדי שלא תטרף דעתו עליו תיקון מנעול שהוא איסור דאורייתא לא התירו אפי' ע"י אמירה לעובד כוכבים ולא דמי נעילת דלת למבריח ארי משום שהוא מחויב להציל ממון חבירו אבל כשנעל הדלת בפני כל אדם ומונע הכל מליכנס לבית מוכחא מילתא שהבית שלו וקני בנעילה לחודא וכן מוכח לקמן (בבא בתרא דף נז.) גבי הא דתנן אלו דברים שיש להן חזקה ואלו דברים שאין להן חזקה ופריך בגמרא מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא ומשני כל שבנכסי הגר קנה בנכסי חבירו נמי קנה וכל שבנכסי הגר לא קנה בנכסי חבירו נמי לא קנה וא"כ הא דקתני סיפא הכניס תרנגולים לבית הרי זו חזקה בנכסי הגר נמי קנה והיינו טעמיה דמסתמא כשנתן התרנגולין לבית נעל הדלת בפניהם ואע"ג דהאי שינויא לא קאי דפריך עליה והרי ניר דבנכסי הגר קנה ובנכסי חבירו לא קנה והרי אכילת פירות דבנכסי חבירו קנה ובנכסי הגר לא קנה מ"מ מדפריך ליה ממילתא אחריתי ולא פריך ליה מגופא דמתניתין מהכניס תרנגולין לבית אלמא דניחא ליה דבנכסי הגר קנה משום נעילת דלת מיהו איכא למימר דהיינו בכלל אכילת פירות דהא דהמכניס תרנגולין לבית הוי חזקה היינו בשביל דהוי תשמיש חשוב דאין אדם מניח שיכניסו תרנגולין לביתו ושותק דהוי בכלל אכילת פירות וא"ת והא אמרינן לקמן הבונה פלטרין בנכסי הגר ובא אחר והעמיד בה דלתות קנה דמשמע דבנעילה לחודא לא קנה אם לא שגם הדלתות העמיד דאין נראה לפרש דקני בהעמדת דלתות לחודייהו בלא נעילה דמאי טעמא לא קני קמא משום דליבני בעלמא הוא דאפיך לפי שיכול אדם ליכנס דרך הפתח וא"כ העמיד דלתות לא יועיל מהאי טעמא דמה עשה עדיין יכולין ליכנס כל זמן שלא נעל ונראה לי דיש לומר דהוא הדין נמי דבנעל בלא העמיד נמי קנה והא דנקט והעמיד להו דלתות אורחיה דמילתא נקט דהמעמיד דלתות הוא הנועל ואם איתא דקמא העמיד הוא נמי נעל וקנה ומתוך פירוש רשב"ם משמע שתיקון מנעול כדי לנעול אע"פ שלא נעל קנה כיון שאין מחוסר אלא נעילה הכי נמי בהעמדת דלתות קני בלא נעילה ויש אומרים שגם פתיחת הדלת נמי קונה לפי שאין דרך בני אדם לפתוח בית שהוא נעול אם לא שיהא שלו ומביאין ראיה מההיא דגיטין דף עז: תיחוד ותפתח אלמא דפתיחה קונה כמו נעילה ולא מסתבר לי דלא דמי לפרץ דהתם תיקון פתח הוא ליכנס וליצא בו אבל פתיחה לחודא שמניח ליכנס בו אינה נראית חזקה אלא דוקא נעילת דלת הוי חזקה לפי שמונע כל אדם מליכנס בו וההיא דתיחוד ותפתח אומר אני שהדלת היה סגור והוצרכו לפותחו ואחר כך לסוגרו ולנועלו והוה ליה למימר ותפתח ותיחוד אלא אורחיה דגמרא לאישתעויי הכי כמו מטפס ועולה מטפס ויורד עירובין דף כא. וכמו יכנס אדם בכי טוב ויצא בכי טוב פסחים דף ב. וכמו כהרף עין זה נכנס וזה יוצא שבת דף לד: ועוד כתב רשב"ם דמסירת המפתח קונה במכר ובשכירות והביא ראיה מהא דאמרינן בפ"ק דפסחים דף ד. דמשמסר לו המפתח הוי בחזקת השוכר לבדוק וליתא דהא אמרינן בשור שנגח את הפרה דף נב. אמר רבי יהושע בן לוי המוכר בית לחבירו כיון שמסר לו המפתח קנה ופריך עלה אי בכספא ליקני בכספא ואי בחזקה ליקני בחזקה ומשני לעולם בחזקה ובעי למימר ליה לך חזק וקני וכיון שמסר לו המפתח כמאן דאמר ליה לך חזק וקני דמי אלמא במסירת המפתח לחודי' לא קני עד שיחזיק ולענין בדיקת חמץ דוקא הוא דתלי במסירת המפתח דמי שהמפתח בידו הוא יכול ליכנס לבית לבודקו. ובמכר נמי קניא חזקה כדמוכח ההיא דשור שנגח את הפרה דהמוכר את הבית קני ליה בחזקה וכן מתני' דקדושין דף כו. נכסים שיש להן אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה והא דלא תני במתני' והמוכר משום דבד"א במחזיק איירי במוכר ולוקח ולהכי לא הזכיר בסיפא מוכר. תני רב שרביא בקדושין דבי לוי נעל גדר ופרץ בפניו כל שהוא הוי חזקה. בפניו אין שלא בפניו לא. אמר רבא בפניו לא בעי למימר ליה לך חזק וקני שלא בפניו בעי למימר ליה לך חזק וקני. אמר שמואל לא שנא מכר לא שנא מתנה בעי למימר ליה לך חזק וקני. ודוקא גדר ונעל ופרץ כל שהוא אבל בהילוכא לא קנה דתניא לקמן (בבא בתרא דף ק:) הלך בה לארכה ולרחבה קנה מקום הלוכו דברי ר"א וחכ"א אין הלוך קונה ומודים חכמים לר"א בשביל של כרמים הואיל ונעשה להלוך נקנה בהלוך פירוש אם מכר לחבירו שביל של כרמים ואמר לו לך חזק וקני והלך בו קנאו הואיל ונעשה להלוך כי אתו לקמיה דרב יצחק בר אמי אמר להו הבו ליה כי היכי דדרי טונא דשבשתא והדר ולא אמרן אלא דלא מסיימי מחיצתא אבל מסיימי מחיצתא כי היכי דשקל כרעא ומנח כרעא. וכמה. כל שהוא. כדשמואל דאמר שמואל גדר גדר והשלימו לעשרה פרץ פרצה כדי שיכנס בה ויצא בה הרי זו חזקה האי גדר היכי דמי אילימא דמעיקרא לא הוי סלקי בה והשתא נמי לא סלקי בה מאי עבד אלא דמעיקרא הוי סלקי בה והשתא לא סלקי טובא עבד לא צריכא דמעיקרא הוו סלקי לה ברווחא והשתא סלקי לה בדוחקא האי פרצה ה"ד אילימא דמעיקרא הוו עיילי בה והשתא נמי עיילי בה מאי עבד ואלא דמעיקרא לא הוו עיילי בה והשתא עיילי בה טובא עבד אלא דמעיקרא עיילי בדוחקא והשתא עיילי ברווחא: אמר רבי יוחנן נתן צרור והועיל נטל צרור והועיל הרי זו חזקה מאי נתן ומאי נטל אילימא נתן צרור דסכר מיניה מיא נטל צרור דאפיק מיניה מיא האי מבריח ארי מנכסי חבירו הוא אלא נתן צרור דצמד ליה מיא נטל צרור דפתח ליה מיא: ואמר רבי אסי אמר רבי יוחנן שתי שדות בנכסי הגר ומיצר ביניהם החזיק באחת מהן לקנותה קנאה. לקנות אותה ואת חבירתה אותה קנה ואת חבירתה לא קנה לקנות את חבירתה אף אותה לא קנה בעי רבי זירא החזיק באחת מהן לקנות אותה ואת המיצר ואת חבירתה מהו מי אמרינן מיצר דהאי ארעא ודהאי ארעא הוא וקני או דילמא הא לחודיה קיימא והא לחודא קיימא תיקו. בעי ר"א החזיק במיצר לקנות שתיהן מהו אפסרא דארעא הוא או דלמא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי תיקו. ויראה הועיל דסלקו הנך בעיות בתיקו אם בא אחד והחזיק קנה כיון דמספקא לן אי קנה קמא אי לא נשאר הקרקע כמו שהיה ולא מחזקינן ליה ברשות קמא מספק ואחר שקנאו בחזקה בריאה מוקמינן ליה בידיה ודוקא בנכסי הגר אבל במכר אם נתן דמי כולן אפילו בעשר מדינות קנה כולן ובמתנה יראה דהוו כמו מכר ולא נתן דמי כולן אבל אם אמר לו החזק באחת מהן וקנה כולן קנה כולן והאחין שחלקו הוו כמו מכר ונתן דמי כולן כיון דאותו שכנגדו זוכה בשלו שנוטלה בחזקתו של זה. תוספתא פ"ב המחזיק בנכסי הגר נעל גדר ופרץ כל שהוא הרי זו חזקה. היו לו עשר שדות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן. עשרה עבדים אע"פ שהחזיק באחד מהן לא קנה כולן כו' לקח הימנו עשר שדות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן שכר הימנו עשר שדות כיון שהחזיק באחת מהן החזיק בכולן שכר מקצת ולקח מקצת והחזיק בין בלקוחה בין בשכורה הרי זה חזקה וקשה מה בין נכסי הגר למכר דבתרוייהו קתני החזיק באחת מהן קנה כולן ונראה דגרס בסיפא גבי לקח בעשר מדינות והיא הברייתא השנויה בקדושין דף כז. תניא כוותיה דשמואל וכו' וגבי גר איירי בסמוכות כך כתב הרמב"ן ומיהו קשה אמאי קרי להו עשר שדות כיון דאין מיצר וחצב מפסיק ביניהם ושמא כדאזל תיירא דתורי והדר נקרא שדה וקנה כולן אם פירש לקנות כולן ואם לא פירש קונה במכוש אחד כדאזל תיירא דתורי והדר: אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה שתי בתים זה לפנים מזה והחזיק בחיצון לקנותו ואת הפנימי חיצון קנה פנימי לא קנה לקנות את הפנימי אף חיצון לא קנה החזיק בפנימי. לקנותו קנאו לקנות אותו ואת החיצון קנה שתיהן לקנות את החיצון אף פנימי לא קנה זו היא גירסת רשב"ם וטעמא כיון דחיצון משועבד לפנימי לדריסת הרגל נקנה עמו בכוונה ורב אלפס ז"ל גריס לקנותו ואת החיצון פנימי קנה חיצון לא קנה ומסתברא כגירסת רשב"ם וכטעמיה. ולגירסת רב אלפס ז"ל קשה כיון דדין פנימי וחיצון שוין אמאי פלגינהו לתרי בבי ליתני המחזיק באחת מהן וכו' או ליתני שני בתים זה אצל זה: ואמר רב נחמן הבונה פלטרין בנכסי הגר ובא אחר והעמיד בהן דלתות קנה מאי טעמא קמא ליבני בעלמא הוא דאפיך ואף על גב דרפק בה פורתא כשבנה היסוד. לא מהני אלא בקרקע העומד לחרישה ואע"ג דרשב"ם פירש גבי מוליא במוליא ונצא בנצא לקמן (בבא בתרא דף נד.) דאם תקן הקרקע לגורן קבוע קנה שאני התם שגמר תיקון הקרקע למה שהוא רוצה לעשות בו אבל הכא חופר היסוד כדי לבנות הבית ועדיין לא נגמר למה שהוא רוצה לדור בו. אמר רב חייא בר יוסף אמר ר"א המוצא פלטרין בנויין בנכסי הגר וסייד בהן סיוד אחד או כיור אחד קנאו וכמה אמר יוסף אמה וכנגד הפתח אמר רב עמרם הא מילתא אמר לן רב ששת ואנהרינהו לעיינין ממתניתא המציע מצעות בנכסי הגר קנה אם שכב עליהן אבל אם ישב בבית או מצא מצעות מוצעות ושכב עליהם לא קנה דתשמיש חשוב בעינן ויראה דאם ערך שולחן ואכל דקני ואנהרין לעיינין ממתניתא דתניא כיצד בחזקה התיר לו מנעלו או התיר לו מנעלו או שהוליך לו כליו אחריו לבית המרחץ הרחיצו הפשיטו סכו גרדו הלבישו הנעילו הגביהו קנאו אמר רבי שמעון לא תהא חזקה גדולה מהגבהה שהגבהה קונה בכל מקום מאי קאמר הכי קאמר או שהגביה את רבו לא קנאו הגביהו איהו לדידיה לא קנאו ר' שמעון אומר לא תהא חזקה וכו': אמר רב ירמיה ביראה אמר רב יהודה האי מאן דשדא ליפתא בפילי דארעא דגר לא קנה מ"ט בעידנא דשדא לא שבחא וכי קמשבח ממילא קא משבח: אמר שמואל האי מאן דפשח דיקלא אדעתא דדיקלא קני אדעתא דחיותא לא קני היכי דמי שקל מהאי גיסא ומהאי גיסא אדעתא דדקלא כולה מחד גיסי אדעתא דחיותא. אמר שמואל האי מאן דזכי זיכיא אדעתא דארעא קני אדעתא דציבי לא קני היכי דמי שקל רברבי וזוטרי אדעתא דארעא שקיל רברבי ושביק זוטרי אדעתא דציבי ואמר שמואל האי מאן דתקיל תיקלא אדעתא דארעא קני אדעתא דבי דרי לא קני היכי דמי שקיל מוליא ושדא בנצא אדעתא דארעא מוליא במוליא ונצא בנצא אדעתא דבי דרי. ואמר שמואל האי מאן דפתח מיא לארעא אדעתא דארעא קני אדעתא דכוורי לא קני היכי דמי אי עבד תרי בבי חד אפיק וחד מעייל אדעתא דכוורי עביד חד בבא אדעתא דארעא בללא דמילתא צריך שיעשה מעשה הנראה לעינים ושעושה לתקן הקרקע הלכך שקיל רברבי ושביק זוטרי אע"פ שהקרקע מתקנת בכך וגם הוא אומר שיכוון לתקן וכן מוליא במוליא ונצא בנצא מתקן הוא קצת לחרישה בכך וכן פתח תרי בבי כיון דלכאורה אין נראה שעושה לתקן אפי' הוא אומר שעשה לתקן וכוון לקנות לא מהני. איתתא דאכלה דיקלא בתפשיחא דחד גיסא תליסר שני אתא ההוא גברא רפק תותיה פורתא אתו לקמיה דלוי ואמרי לה קמיה דמר עוקבא אוקמיה בידיה אתיא וצווחא קמיה אמר לה מאי אעביד ליך דלא מחזקת כדמחזקי אינשי. אמר רב הצר צורה בנכסי הגר קנה דרב לא קנה לגינתא דבי רב אלא בצורתא: איתמר שדה המסוימת במצריה אמר רב הונא א"ר כיון שהכיש בה מכוש אחד קנה כולה ושמואל אמר לא קנה אלא מקום מכושו בלבד. ושאין מסוימת במצריה עד כמה אמר רב פפא כדאזיל תיירי דתורי והדר. פירוש קנה במכוש אחד כשיעור מענה לאורך השדה ולרחבו אם נכש בגבולי השדה באמצע השדה קנה מלא מענה לימינו ומלא מענה לשמאלו ומלא מענה לפניו מרובע כגון אם המענה מאה אמה קנה מאתים אמה על מאה. ואם נכש באמצע השדה קנה מאתים על מאתים והלכתא כוותיה דרב דהא דבעי גמרא ושאינה מסוימת במצריה עד כמה היינו אליבא דרב נחמן דהלכתא כוותיה דעבד עובדא כרב: אמר רב יהודה אמר שמואל נכסי הכנעני הרי הן כמדבר כל המחזיק בהן זכה בהן מאי טעמא כנעני מכי מטי זוזי לידיה איסתלק ליה וישראל לא קנה עד דמטא שטרא לידיה הלכך הרי הן כמדבר וכל המחזיק בהן זכה בהן. פירש רשב"ם אית דאמר דמהדר זוזי ללוקח ולא נהירא לי מדקאמר הרי הן כמדבר משמע דזכה לגמרי ורבינו חננאל ז"ל פירש שהמחזיק משלם דמים ללוקח אף על פי שאין חייב מתורת דינא דגרמי כלום שהרי מן ההפקר הוא זוכה דנסתלק המוכר והלוקח לא קנה מכל מקום תלה זכיית הלוקח על השדה למשכנתא בשעת מתן מעות אע"ג דמיקני לא קני לגמרי אפילו בכסף היינו לקנות גוף השדה אבל תורת משכנתא לא פקע מיניה כאותה ששנינו בפרק הפרה דף מט: משכונו של גר ביד ישראל ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בו זה קנה כנגד מעותיו וזה קנה השאר ונראה לי דלאו ראיה היא דהתם בא משכונו של גר ליד ישראל מתחלה בתורת משכנתא אבל הכא כיון דלא קנה משכנתא נמי לא הוי ונראה דברי רשב"ם דהפקר גמור הוי ואפילו דמי לא יהיב ורשע נמי לא הוי דלא הוה עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה דנקרא רשע אלא במכר או בשכירות הנמצאים במקום אחר אבל במציאה והפקר לא ואחר שקבל הכנעני הכסף נסתלק ואם יכתוב שטר אחר כך אין בו ממש אלא צריך שיכתוב השטר קודם קבלת המעות ואם נתן המעות יחזיק בו מיד קודם שיקדמנו אחר. כתב רשב"ם ואם יוכל הלוקח הראשון לדון עם הכנעני להוציא מעותיו יעשה ואם לאו יפסיד ודבריו אינם מובנים דהיאך יוכל להוציא מעות מן הכנעני כיון דבדיניהם קני ואף בדינינו נגמר הקנין על ידי נתינת הכסף שוב אין חייב להעמיד מקחו בידו אם בדיני ישראל זכה המחזיק. ולעסוק בתחבולה עם הכנעני שיבא באלמות וכח על המחזיק לכופו להחזיר הקרקע לאשר קנהו מאתו יראה שעבירה היא בידו ודין מסור אית ליה מאחר שזכה בו בדין תורה. וה"מ באתרא דלית בה הרמנא דמלכא אבל באתרא דאית בה הרמנא דמלכא ואמר לא ליכול ארעא אלא באיגרתא לא קני דאמר שמואל דינא דמלכותא דינא שלח רב הונא בר אבין ישראל שלקח שדה מן הכנעני ובא אחר והחזיק בה אין מוציאין אותה מידו וכן היה רבי אבין ורבי אילעי וכל רבותינו שוין בדבר: אמר רבא הני תלת מילי אישתעי לי עוקבא ברבי נחמיה ריש גלותא משמיה דשמואל דינא דמלכותא דינא. כל משפט חרוץ שתקן והנהיג המלך על על בני מדינתו דינא ואין בו משום גזל המחזיק בממון ע"פ המלך. ואריסא דפרסאי ארבעין שנין הקונה שדה מן העכו"ם שהיתה של ישראל והחזיק בה העכו"ם ארבעים שנה הרי היא שלו והני זהרורי דזבני ארעא לטסקא זבינייהו זביני וה"מ לטסקא אבל לכרגא לא מ"ט כרגא אקרקפתא דגברא מנח. אמר רב אשי פרדכת מסייע מתא וה"מ דאצלו ליה בני מתא ובדבורא הקילו מעליו והכבידו עליהן אבל אנדיסקי סייעתא דשמיא הוא: אמר ר' אסי אמר רבי יוחנן המיצר והחצב מפסיקין בנכסי הגר. אין שם לא מצר ולא חצב מאי פירש ר' מרינוס משמו כל שנקרא על שמו היכי דמי אמר רב פפא כגון דקרי ליה בי גרגותא דפלניא י"מ דקאי אפאה ואטומאה אבל אנכסי הגר לא קאי דהא אמרינן לעיל כדאזיל תיירא דתורי והדר וי"ל דקאי שפיר אקניה דנכסי הגר ולעיל מיירי בשדה הבעל והכא מיירי בשדה בית השלחין מדקאמר דקרו ליה בי גרגותא דפלניא וכן סברת רב אלפס ז"ל מדהביא זה לפסק הלכה וכן ההיא דלעיל ומיהו פירוש קמא עיקר כדמוכח בתוספתא דטהרות דקתני הנכנס לבקעה בימות הגשמים אמר רבי אליעזר הרי היא רה"י פירש ר' מרינוס משמו כל שיש לו שם בפני עצמו ואלו הן ימות החמה וכו': מתני' היו שנים מעידים אותו שאכלה שלש שנים ונמצאו זוממין משלמין הכל שנים בראשונה ושנים בשניה ושנים בשלישית משלשים ביניהן שלשה אחין ואחד מצטרף עמהן הרי אלו שלש עדיות והן עדות אחת להזמה. משלמין לו את הכל כלומר דמי הקרקע שרצו להפסיד לו וגם דמי הפירות של שתי השנים אם יש למערער עדים כמה פירות אכל: ,גמ' אמר רב יהודה אמר שמואל אחד אומר אכלה חטין ואחד אומר אכלה שעורין הרי זו חזקה מתקיף לה רב נחמן בר יצחק אלא מעתה אחד אומר אכלה ראשונה שלישית חמישית ואחד אומר שניה רביעית וששית הכי נמי דהוי חזקה אמר ליה מי דמי התם בשתא דמסהיד האי לא מסהיד האי הכא תרוייהו בחדא שתא קמסהדי. מאי איכא בין חטין לשעורין בין חטין לשעורין לאו אדעתייהו דאינשי ודוקא בין חטין ושעורין אבל בין חטין לקטנית מידע ידיע: שלשה אחין ואחד מצטרף עמהן ההוא שטרא דהוו חתימי עליה תרי שכיב חד מינייהו אתא אחוה דהאי דקאי ואחד מן השוק לאסהודי אחתימת ידיה דאידך סבר רבינא למימר היינו מתניתין שלשה אחין ואחד מצטרף עמהן אמר ליה רב אשי מי דמי התם לא נפיק נכי ריבעא דממונא אפומי דאחי הכא נפיק נכי ריבעא דממונא אפומי דאחי והילכתא כרב אשי ותקנתא כדאמר בפרק שני דכתובות דף כא. דההוא סהדא דקאי לכתוב חתימת ידיה אחספא ושדי ליה בבי דינא וחזו ליה ומקיימי ליה ולא צריך איהו לאסהודי אחתימת ידיה ואזיל אחוה וההוא מן השוק וליסהדי אחתימת ידיה דאידך: מתני' אלו דברים שיש להם חזקה ואלו דברים שאין להם חזקה. אלו דברים שאין להם חזקה היה מעמיד בהמתו בחצר ומעמיד תנור וכירים וריחים ומגדל תרנגולים ונותן זבלו בחצר אין זו חזקה אבל עשה מחיצה לבהמתו גבוהה עשרה טפחים וכן לתנור וכירים וריחים הכניס תרנגולים לבית עשה מקום לזבלו עמוק שלשה או גבוה שלשה הרי זו חזקה: ,גמ' מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא אמר עולא כל שאילו בנכסי הגר קנה בנכסי חבירו נמי קנה כל שבנכסי הגר לא קנה בנכסי חבירו נמי לא קנה וכללא הוא והרי ניר דבנכסי הגר קנה ובנכסי חבירו לא קנה והרי אכילת פירות דבנכסי הגר לא קנה ובנכסי חבירו קנה אלא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה הכא בחצר השותפין עסקינן דאהעמדה כדי לא קפדי ואמחיצה קפדי ואהעמדה כדי לא קפדי והתנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס לחצר בנדרים מפרש ואפי' אין בה דין חלוקה אסורים ואע"פ שאין יכול לעכב עליו מליכנס לחצר כיון שאין בו שיעור חלוקה מ"מ יכול לאסור עליו מידי דהוה אמשכיר בית לחבירו שיכול המשכיר להקדישו אע"פ שאין יכול למחות ביד השוכר מליכנס כדאיתא בערכין פרק האומר משקלי עלי (ערכין דף כא.) אלא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה הכא ברחבה שאחורי הבתים עסקינן דאהעמדה כדי לא קפדי ואמחיצה קפדי: אמר רבי יוחנן משום ר' בנאה בכל שותפין מעכבין זה על זה חוץ מן הכביסה שאין דרכן של בנות ישראל להתבזות על גב הנהר. עוצם עיניו מראות ברע א"ר חייא בר אבא זה שאין מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה היכי דמי אי דאיכא דרכא אחרינא רשע הוא ואי דליכא דרכא אחרינא אנוס הוא לעולם דליכא דרכא אחרינא ואפ"ה איבעי ליה לצעורי נפשיה ואזיל. בעא מיניה רבי יוחנן מרבי בנאה חלוק של ת"ח כיצד כל שאין בשרו נראה מתחתיו. טלית של ת"ח כיצד כל שאין חלוקו נראה מתחתיו טפח מטה של תלמיד חכם כיצד כל שאין תחתיה אלא סנדלים בימות החמה ומנעלים בימות הגשמים: מתני' המרזב אין לו חזקה ויש למקומו חזקה המזחילה יש לה חזקה: ,גמ' מאי המרזב אין לו חזקה ויש למקומו חזקה אמר רב יהודה אמר שמואל המרזב אין לו חזקה מרוח אחת ויש למקומו חזקה משתי רוחות רבי חנינא אומר המרזב אין לו חזקה שאם היה ארוך מקצרו ויש למקומו חזקה שאם בא לעוקרו אין עוקרו רבי ירמיה בר אבא אומר המרזב אין לו חזקה שאם רוצה לבנות תחתיו בונה ויש למקומו חזקה שאם בא לעוקרו אין עוקרו. יראה כיון דפליגי הני אמוראי ולא איפסק הילכתא כמאן וזה החזיק במרזב אזלינן בתר המיקל ולא יגע במרזב אך יכול לבנות תחתיו כרבי ירמיה בר אבא וגם יראה הא דאמר רבי חנינא דאין יכול לשנותו מרוח לרוח וכן הא דאמר רבי ירמיה בר אבא שאם היה ארוך אין מקצרו היינו דוקא שיש קצת טענה לבעל המרזב שאין המים מקלחין יפה כאשר היו עושין ואע"פ שאין לו מזה היזק אבל בלא טענה כופין על מדת סדום רק שיקלחו מימיו יפה. אמר רב יהודה אמר שמואל צנור המקלח מים לחצר חבירו ובא בעל הגג לסותמו בעל החצר מעכב עליו דאמר ליה כי היכי דלדידך קני לך חצר דידי למישדי ביה מייך לדידי נמי קני לי מיא דאיגרך: סולם המצרי אין לו חזקה ולצורי יש לו חזקה ה"ד סולם המצרי אמרי דבי רבי ינאי כל שאין לו ד' חווקין. חלון המצרי אין לו חזקה ולצורי יש לו חזקה איזהו חלון המצרי כל שאין ראשו של אדם יכול ליכנס בו רבי יהודה אומר אם יש לו מלבן אף על פי שאין ראשו של אדם יכול ליכנס בו יש לו חזקה אמר רבי זירא למטה מארבע אמות יש לו חזקה ויכול למחות למעלה מארבע אמות אין לו חזקה ואין יכול למחות רבי אילעי אומר אפילו למעלה מד' אמות אין לו חזקה ויכול למחות מאי טעמא דא"ל זימנין דמייתית שרשיפא וקיימת וקא חזית כי ההוא דאתא לקמיה דר' אמי שדר ליה לקמיה דרבי אבא בר ממל וא"ל עביד ליה כרבי אילעאי וכן הלכתא. פירש רשב"ם דאחלון צורי קאי וכן משמע לישנא מדקאמר למטה מד' אמות יש לו חזקה והכי פירושא הא דחלון צורי יש לו תזקה היינו דוקא למטה מד' אמות והא דלא קאמר לא שנו אלא למטה מד' אמות משום דאז הוה משמע דאתא רבי זירא לאשמועינן דלמעלה מד' אין לו חזקה והא ליתא דעיקר חדוש רבי זירא דלמעלה מארבע אין יכול למחות דבהא פליג רבי אילעי עליה. ורבינו תם פירש דאחלון מצרי קאי אבל בחלון צורי שהוא דבר קביעות אפילו למעלה מד' יש לו חזקה ואע"ג דאין עשוי לאורה ובחלון מצרי כשהוא למטה מד' אמות אע"פ שאין יכול להוציא ראשו מכל מקום דרך הילוכו שהוא מהלך בבית רואה תשמישו של חבירו בחצר ואיכא היזק ראיה והביא ראיה מהא דתנן החלונות מלמטן ארבע אמות שלא יעמוד ויראה אלמא שהחלון הוא למעלה מד' אמות ויש לו חזקה ולאו ראיה היא דמיירי שאותן חלונות בעליה או שיש לו שטר לחזקת אורה וה"ר יוסף ז"ל פירש נמי דאמצרי קאי וכן מסתבר דלמטה מד' אמות איכא היזק ראיה דרך הילוכו וה"ר יונה ז"ל הביא ראיה לפירוש זה מדסידר רב אשי מילתא דשמואל דקאמר ולאורה כל שהוא הוי חזקה בתוך הך מילתא דרבי זירא ואם איתא דרבי זירא איירי בחלון צורי הוי ליה לאקבועי מילתא דשמואל קודם מילתא דרבי זירא כי היכי דליהוי קאי אחלון מצרי לאשמועינן דאע"ג דחלון מצרי העשוי לשמור גנות דאין לו תזקה לאורה יש לו חזקה ועוד נ"ל דאי אחלון צורי קאי א"כ הוה ליה לרב אשי לקבוע בגמרא מתניתין דחלון צורי קודם מילתא דרבי זירא ולא קבע רב אשי בגמרא אלא מתניתין דחלון המצרי ועלה קבעי מאי שנא גבי סולם וכו'. ורבי זירא ורבי אילעי קיימי עלה וכן שמואל וראיתי מפרש דכל הני דאמרי דאין לו חזקה היינו לענין זה שאין נמנע מלבנות כנגדו אבל אין יכול לכופו לסתור מפני היזק ראיה כיון שכבר החזיק ולא מיסתבר לי כיון דאין לו חזקה למה לא יאמר לו סתור כיון דזימנין אית ליה היזק מיניה. אמר שמואל ולאורה אפילו כל שהוא יש לו חזקה פירש רבינו חננאל חלון העשוי להכניס בו אורה במקום אפל דתשמיש קבוע הוא לו ומסתבר דאפילו למעלה מארבע אמות: מתני' הזיז עד טפח יש לו חזקה ויכול למחות: ,גמ' אמר רב אסי אמר רבי מני החזיק בטפח החזיק בארבע. מאי קאמר אמר אביי הכי קאמר החזיק בטפח במשך ארבע החזיק ברוחב ארבע. משום דארבע על ארבע חשוב מקום בכל דוכתא הילכך כיון שהניחו להוציא זיז לחצירו רוחב טפח במשך ארבע והחזיק בו וטוען שקנה ממנו שיוציא זיז ד' על ד' מהימן. אבל אי הוציא זיז רחב טפח במשך י' לא מהימן להשלים רחבו למשכו אלא עד ד' וכן אם הוציא זיז טפח במשך שלשה לא מהימן להשלים רחבו למשכו אלא כדקאי קאי ומה שכתב רב אלפס ז"ל שיש לו גם ארבעה טפחים למטה מן הזיז לא מסתבר לי דזיז רחב משתמשין עליו ומה צריך לאויר שתחתיו: פחות מטפח אין לו חזקה ואינו יכול למחות אמר רב הונא לא שנו אלא בעל הגג בבעל החצר אבל בעל החצר בבעל הגג יכול למחות בו שלא יתלה בכלום בו שלא יציץ ויראה מה שבחצר בשעה שהוא תולה ורב יהודה אמר אפילו בעל החצר בבעל הגג אין יכול למחות דאמר ליה כי תלינא מהדרנא אפי ותלינא ורב הונא סבר זימנין דבעיתת והלכתא כוותיה. והא דקתני בזיז טפח ויכול למחות צריך לומר בין בעל החצר בבעל הגג בין בעל הגג בבעל החצר דאל"כ לרב הונא דאמר דבפחות מטפח יכול למחות בעל החצר בבעל הגג מאי איכא בין פחות מטפח לטפח והכי פירושו עד טפח יש לו חזקה אם החזיק שלש שנים דמילתא דקביעות הוא ואיבעי ליה לבעל החצר למחויי שיסירנו כדי שלא יחזיק עליו וגם יכול למחות בבעל הגג בתוך שלש שלא ישתמש בו ואפילו לרב יהודה דלית ליה ביה היזק ראיה מאי טעמא דאמר מהדרנא אפי ותלינא בשעה שאני משתמש בו ואי לא מהדרנא אהיה נתפס כגנב ה"מ בפחות מטפח דלא חזי אלא למיתלי ביה מידי ומצי למיעבד באהדורי אפי אבל כשהוא רחב משתמשין על גבו ומסדרין עליו כלים ולא מצי למיעבד באהדורי אפי ואיכא היזק ראיה אבל בעל הגג בבעל החצר אין יכול למחות דלא מפסיד ביה מידי דאפילו להסירו משם יכול ואחר שלש בעל הגג בבעל החצר יכול למחות דאמר ליה החזקתי בו ושלי הוא להשתמש בו תדיר ואיני רוצה שתשמש בו כדי שאמצאנו פנוי בכל עת שאני רוצה להשתמש בו ופחות מטפח בין תוך שלש בין אחר שלש אין יכול למחות בעל הגג בבעל החצר להשתמש בו: מתני' לא יפתח אדם חלונות לחצר השותפין לקח בית בחצר אחרת לא יפתחנו לחצר השותפין לא מיבעיא לאויר החצר דלא משום דקא שקיל ד' אמות בחצר אלא אפילו לתוך ביתו אסור משום שמרבה עליהן הדרך בנה עליה על גבי ביתו לא יפתחנו לחצר השותפין אלא אם רצה בונה חדר לפנים מביתו ובונה עליה על גבי ביתו ופותחה לתוך ביתו: ,גמ' מאי איריא לחצר השותפין אפילו לחצר חבירו נמי לא. לא מיבעיא קאמר לא מיבעי' לחצר חבירו דלא אלא אפילו לחצר השותפין מהו דתימא אמר ליה סוף סוף הא בעית לאיצטנועי מינאי בחצר קא משמע לן דאמר ליה עד האידנא בחצר בעינן לאיצטנועי מינך השתא אפילו בבית בעינן לאיצטנועי מינך: תנו רבנן מעשה באחד שפתח חלונותיו לחצר השותפין בא לפני רבי ישמעאל ברבי יוסי אמר לו התזקת בני החזקת בא לפני רבי חייא אמר לו יגעת בני ופתחת לך יגע וסתום והלכתא כוותיה : א"ר נחמן ולסתום לאלתר הוי חזקה שאין אדם עשוי שסותמין אורו בפניו ושותק: לקח בית בחצר אחרת וכו'. מאי טעמא מפני שמרבה עליהן את הדרך אי הכי אימא סיפא אם רוצה בונה חדר לפנים מביתו ופותח לתוך ביתו הלא מרבה עליהן את הדרך אמר רב הונא מאי חדר שחלק חדרו לשנים. מאי עליה אפותא: מתני לא יפתח אדם לחצר השותפין פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון היה קטן לא יעשנו גדול אחד לא יעשנו שנים אבל פותח הוא לרשות הרבים פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון: ,גמ' מנא הני מילי אמר רבי יוחנן דאמר קרא וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו מה ראה ראה שאין פתחיהן מכוונים אלו כנגד אלו אמר ראויין הללו שתשרה שכינה עליהן ותהי עלין רוח אלהים. קטן לא יעשנו גדול. סבר רמי בר חמא למימר בר ארבעי לא יעשנו בר חמא דקא שקיל תמני בחצר אבל בר תרתי לשוייה בר ארבע שפיר דמי אמר ליה רבי אבא מצי אמר ליה בפתחא זוטא מצינא לאיצטנועי מינך בפתחא רבה לא מצינא לאיצטנועי מינך. אחד לא יעשנו שנים. סבר רמי בר חמא למימר בר ארבע לא לשוייה תרי בר תרתי דקא שקיל תמני בחצר אבל בר תמני לשוייה תרי בר ארבע שפיר דמי אמר ליה רבא מצי אמר ליה בחד פתחא מצינא לאיצטנועי מינך אבל בתרי לא: אבל פותח הוא לרשות הרבים פתח וכו'. דאמר ליה סוף סוף קבעית איצטנועי מבני רשות הרבים רוכבי בהמות ורואין דרך חלונות אבל בעליות לא חזו בני רה"ר. ואסור לפתוח חלון כנגד חלון. תוספתא אבא שאול אומר לא יפתח אדם חנותו כנגד חצר של חבירו כדי שלא יהא יושב ורואה מה שבחצר חבירו: מתני' אין עושין חלל תחת רה"ר בורות שיחין ומערות רבי אליעזר מתיר כדי שתהא עגלה מהלכת טעונה אבנים אין מוציאין זיזין וגזוזטראות לרה"ר אלא אם רצה כונס לתוך שלו ומוציא לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות הרי זו בחזקתה: ,גמ' רבי אליעזר מתיר כדי שתהא עגלה וכו'. ורבנן זמנין דמיפחת ולאו אדעתיה: אין מוציאין זיזין וכו' איכא מאן דאמר דוקא למטה מגמל ורוכבו אבל למעלה מגמל ורוכבו מוציאין: ר' אמי הוה ליה ההוא זיזא דהוה מפיק למבואה והוה ההוא גברא דהוה ליה זיזא מפיק לרה"ר הוו קא מעכבי עליה בני רה"ר אתא לקמיה דרבי אמי אמר זיל קוץ אמר ליה ומר נמי הא אית ליה אמר ליה דילי למבואה קא מפיק ומחלי בני מבואה גבאי דידך לרה"ר מפיק מאן מחיל גבך. רבי ינאי הוה ליה אילן נוטה לרה"ר והוה ההוא גברא דהוה ליה אילן נוטה לרה"ר הוו קא מעכבי עלויה אתא לקמיה דרבי ינאי אמר ליה זיל האידנא ותא למחר שדר ר' ינאי וקצייה לדידיה למחר אתא לקמיה אמר ליה זיל קוץ אמר ליה והא מר נמי אית ליה אמר ליה זיל חזי אי קייץ קוץ ואי לא לא תיקוץ. מעיקרא מאי סבר ובסוף מאי סבר מעיקרא סבר ניחא להו לבני רשות הרבים למיתב בטוליה כיון דחזא דקפדי קצייה ולימא ליה זיל קוץ דידך ואקוץ דידי משום דריש לקיש דאמר התקוששו וקושו קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים: ואם רצה כונס לתוך שלו. איבעיא להו כנס ולא הוציא מהו שיחזור ויוציא ומסיק דחוזר ומוציא אבל להחזיר כתלים למקומן פליגי רבי יוחנן וריש לקיש רבי יוחנן אומר אין מחזיר דסבר כרב יהודה דאמר מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו וריש לקיש אמר מחזיר דהא דרב יהודה היכא דליכא רווחא אבל הכא איכא רווחא וקיימא לן כרבי יוחנן: לקח חצר ובה זיזין וכו'. אמר רב הונא אם נפלה חוזר ובונה אותה: הדרן עלך חזקת הבתים
ד׳
המוכר את הבית לא מכר את היציע אע"פ שהיא פתוחה לתוכו ולא את החדר שלפנים ממנו ולא את הגג בזמן שיש לו מעקה גבוה עשרה טפחים רבי יהודה אומר אם יש לו צורת הפתח אע"פ שאין גבוה עשרה טפחים אין מכור: ,גמ' מאי יציע הכא תרגמו אפותא ורב יוסף אמר ברקא חלילא מאן דאמר אפותא כל שכן ברקא חלילא ומאן דאמר ברקא חלילא אבל אפותא מזדבן וסוגיין כרב יוסף. אמר מר זוטרא והוא דהויא ארבע אמות אבל אי לא הוי ארבע אמות לא חשיבי ומזדבן איכא לאסתפוקי אי בעינן נמי בחדר ארבע אמות מדאמר מר זוטרא למילתיה איציע מכלל דבחדר לא בעי ד"א או שמא מדפריך מבור ודות ומשני משום דהא תשמישתא לחוד משמע דוקא בור ודות דתשמישן חלוק לגמרי מתשמיש הבית הוא דלא בעינן ארבע אמות אבל חדר שתשמישו שוה לתשמיש הבית אינו נבדל מן הבית אם לא שיהיו לו ארבע אמות: ולא את החדר השתא יציע אמרת לא חדר מיבעיא לא צריכא דמצר לה מצרי בראי איכא לאיסתפוקי אי אמר ביציע הכי דאיכא למימר ממשנה יתירא דחדר הוא דשמעינן אע"פ שמצר לו מצרים החיצונים והוא הדין נמי ביציע או שמא דוקא בחדר דחשיב טפי אמר מצרים הרחיב לו אבל יציע קנה ומסתברא דלא שנא: וכדרב נחמן דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה המוכר בית לחבירו גדולה אע"פ שמצר לו המצרים החיצונים מצרים הרחיב לו היכי דמי אילימא דקרו לבירה בירה ולבית בית פשיטא בית זבין ליה בירה לא זבין ליה ואלא דקרו לבירה נמי בית כולה זבין ליה לא צריכא דרובא קרו לבית בית ולבירה בירה ואיכא נמי דקרו לבירה בית מהו דתימא כולה זבין ליה קא משמע לן מדהוה ליה למכתב ולא שיירית בזביני אלין קמאי כלום ולא כתב ליה שמע מינה שיורי שייר אבל אי כתב ליה ולא שיירית בזביני אלין כלום מכר לו כל הבירה ודוקא דאיכא דקרו לבירה בית אבל באתרא דקרי לבית בית ולבירה בירה אע"פ שכתב לו ולא שיירית בזביני אלין כלום בית זביץ ליה בירה לא זבין ליה דכיון שאין בירה בכלל בית נמצא שאין בירה בכלל זביני אלין וכן אם יש לבית בור ודות ומחילות וגג גבוה עשרה טפחים אע"פ שמצר לו מצרי הבית וכתב לא שיירית בזביני אלין לא קנה אחד מכל אלו כיון דאינן בכלל מכירת הבית גם אינו בכלל זביני אלין תדע דאמרינן לקמן (בבא בתרא דף סג:) האי מאן דזבין ביתא לחבריה אע"ג דכתב ליה עומקא ורומא צריד למכתב ליה קני לך מארעית תהומא ועד רום רקיע ומסיק דלמיקני בור ודות ומחילות הוא דבעי למכתב הכי ולא אמרי. דאהני ולא שיירית בזביני אלין למיקני בור ודות ומחילות דהא ודאי רגילין לכותבו כדאמרינן הכא האי מאן דזבין מידי לחבריה צריך למכתב ליה ולא שיירית בזביני וכו'. ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה המוכר שדה לחבירו בבקעה גדולה וכו' וכגון שיש מיצר מפסיק בין כל שדה ושדה ועמד באחת מן השדות ואמר שדה זו מכורה דומיא דלעיל דכל בית ובית חלוק במחיצות דאי אין מיצר מפסיק בין שדה לשדה כיון דאמר שדה זו כולה זבין דכל מה שסובב במצר אחד הכל נקרא שדה ולא מסתבר לומר דלא מכר אלא תשעה קבין: אמר רב מרי ברה דבת שמואל משמיה דאביי האי מאן דמזבין מידי לחבריה צריך למכתב ליה ולא שיירית בזביני אלין כלום: ההוא דאמר ליה לחבריה ארעא דבי רבי חייא מזבנינא לך הוה ליה תרין ארעתא דמתקריין דבי רבי חייא אתו לקמיה דרב אשי אמר להו חדא ארעא אמר ליה תרתי ארעא לא אמר ליה ואי אמר ליה ארעתא מיעוט ארעתא שנים ואי אמר ליה כל ארעתא כל ארעתא דאית ליה לבר מבוסתני ופרדיסי ואי אמר ליה זיהרא אפי' בוסתני ופרדיסי לבר מבתי ועבדי ואי אמר ליה נכסי אפילו בתי ועבדי אבל מטלטלי לא ואע"ג דאמר לקמן בפרק מי שמת (בבא בתרא דף קנ:) כל נכסיי לפלוני גלימא איקרי נכסי לשון נכסיי משמע רבוי טפי מנכסי ואין לחלק בין נכסי לכל נכסי דא"כ לפלוג לקמן כדפליג התם בין מטלטלי לכל מטלטלי ועוד יש לומר דלקמן מיירי בנותן דבעין יפה נותן והכא במכר. וה"ר יונה ז"ל תירץ דהכא מיירי באומר נכסי דבי חייא בהא אמר אבל מטלטלי לא לפי שאין המטלטלין הנמכרין נזכרין על שם המוכר אלא דוקא מקרקעי ועבדי כדאמר נכסי דבי בר סיסין אבל האומר כל נכסי אני מוכר לך גם המטלטלין בכלל. מצר לו מצר אחד ארוך ומצר אחד קצר. פירש רשב"ם מצר מזרחי ארוך ומצר מערבי קצר ומצר צפון ודרום כולו כזה דאי לא מצר לו צפון ודרום כלל היכי קאמר רב אסי לרב ויקנה כנגד ראש תור אדרבה ה"ל למימר לא ליקני אלא תלם אחד במזרח ותלם אחד במערב והכי קאמר רב אסי כשמצר לו מיצר ראשון שני ושלישי ולא מצר לו רביעי דלא קנה אלא תלם אחד על פני כולו ומיהו י"ל דיותר טוב כשלא מצר לו אלא שני מצרים מזרח ומערב דאז ודאי קונה כל מה שבין שני המצרים כי נתכוין לקצר ולא כתב מצרי הצדדין אבל היכא דמצר לו מצר אחד מן הצדדין ודאי נתכוין לשייר ומדשייר בה שייר נמי בכולה וכן מסתבר דכשמצר לו מצר מזרח ומערב לכולי עלמא קנה הכל והאומר לחבירו שדה זו אני מוכר לך ולא מצר לו מצרים קנה כל השדה ואפי' כאנטוכיא כל זמן שאין מצר מפסיק. אמר רב לא קנה בארוך אלא כנגד הקצר אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב ויקנה כנגד ראש תור שתיק רב ומודה רב היכא דאיכא מצר ראובן ושמעון מחד גיסא ומצר לוי ויהודה מחד גיסא מדה"ל למכתב שמעון כנגד יהודה ולא כתב ליה ש"מ כנגד ראש תור קא"ל. פירש רשב"ם ומודה רב קודם ששתק והודה להם אע"ג דלקמן בשמעתין שתיק רבה ולא הודה לאביי התם תלמיד היה ולא חש להשיב לו אבל רב כהנא ורב אסי גדולים היו ותלמידי חבירים היו לרב כדאמרינן בסנהדרין דף לו: דלגמריה צריכין ולסבריה לא צריכין לא שתק להם בשביל שלא חש להשיבם אלא בשביל שלא מצא מענה והודה להן וכן הוא ברוב מקומות בפרק קמא דבבא קמא דף יא. דאמר שמואל אין שמין לא לגנב ולא לגזלן אלא לנזקין ואני אומר אף לשואל ואבא מודה לי איבעיא להו אף לשואל שמין ואבא מודה לי או דלמא אף לשואל אין שמין ואבא מודה לי תא שמע דההוא גברא דשאיל נרגא מחבריה תברה אתא לקמיה דרב ואמר ליה זיל שלים ליה נרגא מעליא שמע מינה אין שמין לגנב אדרבה מדאמרו רב כהנא ורב אסי לרב דינא הכי ואישתיק שמע מינה דשמין ולא אמר דשתק בשביל שלא חש להשיבם וכן בפ"ק דיום טוב דף ו. אמר רב אפרוח שנולד בקליפתו ביום טוב אסור אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב וכי מה בין זה לעגל שנולד מן הטרפה ביום טוב שתיק רב אמר רב יוסף מ"ט שתיק רב לימא להו הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים ואי שתק משום דלא חש להשיבם א"כ מאי בעי רב יוסף מאי טעמא שתיק רב ועוד מאחר שבאו להקל ולהתיר האסור לא היה לו לשתוק שלא יבואו לידי תקלה וכן בפרק איזהו נשך (בבא מציעא דף סט:) גבי הא דאמר רב ספינה אגרא ופגרא אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב אי אגרא לא פגרא ואי פגרא לא אגרא ושתיק רב אמר רב ששת אמאי שתיק רב לא שמיע ליה הא דתניא אלמא שלא שתק רב מפני שלא חש להשיבם ומה שהביא רב אלפס ז"ל ההיא דמודה רב כתב ה"ר יונה ז"ל כדי להשמיענו דפליגי כשמצר הארוך של אדם אחד ואפ"ה אמרו רב כהנא ורב אסי דקני כנגד ראש תור ולא תלינן דלהכי מצר לו מצר הארוך לפי שלא היה רוצה לכתוב מצר חצי שדה של ראובן וסמך על הקצר שכנגדו שמוכח בו. מצר ראובן מזרח ומערב ומצר שמעון צפון ודרום צריך למכתב לו מצר ראובן רוחין תרין ומצר שמעון רוחין תרין איבעיא להו סיים לו את הקרנות ד' קרנות בד' שדות כזה מהו מי אמרינן לא מכר לו אלא מה שהוא כנגד הקרנות כמו שתי וערב ובלבד שיהיו לו ט' קבין באלו הרצועות דכיון דמכר לו שדה לא יפחות לו מתשעת קבין או דלמא אין דרך למכור כנגד הקרנות לבד ולקצר נתכוין ולא רצה להאריך ולכתוב לו מצר כל אורך הרוחות ואמר בלבו שמצר הקרנות יספיק למצרי כל השדה. כמין גאם מהו כמין שני גמין אחד במקצוע מזרחית צפונית ואחד במערבית דרומית מי אמר הרי יש כאן מצר של ארבע רוחות וקנה הכל או דלמא לא קנה אלא רצועה אחת בין שני המצרים ובלבד שיהא בה תשעת קבין ויתנו לו אף שלא כנגד המצרים עד תשלום תשעת קבין בסירוגין מהו ועלו בתיקו ויהבינן ליה הפחות. מצר לו מיצר ראשון ושני ושלישי ומיצר רביעי לא מצר לו רב אמר קנה הכל חוץ ממיצר רביעי ושמואל אמר קנה אף מיצר רביעי אמר רבא הלכתא קנה הכל חוץ ממיצר רביעי ולא אמרן אלא דלא מיבלע אבל מיבלע קני וכי לא מיבלע נמי לא אמרן אלא בדאיכא עליה ריכבא דדיקלא או הוי ט' קבין אבל ליכא עליה ריכבא דדיקלא ולא הוי ט' קבין קנה ואיכא דאמרי אמר רבא קונה הכל ואפי' מיצר רביעי ולא אמרן אלא דמיבלע אבל לא מיבלע לא קנה וכי מיבלע נמי לא אמרן אלא דליכא עלייהו ריכבא דדיקלא ולא הוי ט' קבין אבל אי איכא עליה ריכבא דדיקלא או הוי תשעת קבין לא קנה ושמעינן מהני תרתי לישני דרבא דבשדה לא שייר ולא מידי ושמעינן נמי דהיכא דמיבלע וליכא עליה ריכבא דדיקלא ולא הוי תשעת קבין דקני לא מיבלע ואיכא עליה ריכבא דדיקלא או ט' קבין לא קני. מיבלע ואיכא עליה לא מיבלע וליכא עליה אמרי לה להאי גיסא ואמרי לה להאי גיסא שודא דדייני הכי קים ליה לבעל גמרא דלא נאמר שתי הלשונות לחלוק זה על זה אלא שניהם אמרן רבא כדי לעשות שודא דדייני לפי שפעמים ראוי לעשות כך ופעמים ראוי לעשות כך לפי מה שיהיה דעת הלוקח ודעת המוכר ולפי מנהג המדינה ולפי הדמים ולא כשאר שודא דדייני שפי' ר"ת כפי מה שירצה הדיין יעשה בלא טעם ובלא ראיה: אבל בכל שאר מקומות היכא דלא איתבריר לן כמאן נעביד אמרי' המוציא מחבירו עליו הראיה ולא מיבעיא היכא דמיסתפקא לן בגופא דעובדא היכי הוה כגון לעיל (בבא בתרא דף לב:) דאמר דאית ליה סהדי למר ואית ליה סהדי למר דאמרינן היכא דקיימא ארעא תיקום והא נמי דאמרי' לעיל (בבא בתרא דף נז:) דאיכא דקפיד ואיכא דלא קפיד ספק ממונא לקולא המוציא מחבירו עליו הראיה אלא אפילו ידעינן עובדא היכי הוה אלא מספקא לן דינא היכי הוה אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה כדאמרינן פרק השואל דף קב. באחד ששכר מרחץ מחבירו בשנים עשר זהובים לשנה מדינר זהב לחדש ובא מעשה לפני רבן שמעון בן גמליאל ורבי יוסי ואמרו יחלוקו את חדש העיבור ומוקי לה שמואל בבא באמצע החדש אבל בתחלת החדש כולו למשכיר בסוף החדש כולו לשוכר דמספקא ליה אי אמרינן תפוס לשון ראשון או לשון אחרון ואמר המוציא מחבירו עליו הראיה ורב נחמן קאמר התם קרקע בחזקת בעליה עומדת והמשכיר מוחזק לעולם וקשה מהא דאמרי' פרק מי שמת (בבא בתרא דף קמה.) א"ר יוסי קדשה בעשרים סלעים נותן לה חצאי סלעים דהיינו כ"ה סלעים כתובת אלמנה קדשה בשלשים נותן לה כ' חצאין ומפרש טעמא דר' יוסי דמספקא ליה אי קדושין לטבועין ניתנו תו לא הלכך מספיקא מנכה לה חצי כסף הקדושין בכתובתה ואמאי כיון דמספקא לן היה לו לנכות כל כסף הקדושין בכתובתה דהמוציא מחבירו עליו הראיה וכן הא דאמר בפ"ק דבבא קמא דף ט. האחין שחלקו ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהן אמר רב בטלה מחלוקת ושמואל אמר ויתר רב אסי אמר נוטל רביע בקרקע או רביע במעות דמספקא ליה האחין שחלקו אי כיורשין דמו ובטלה מחלוקת או כלקוחות דמו וויתר הלכך נוטל רביע בקרקע או רביע במעות ואמאי ולימא ליה אידך אחין שחלקו כלקוחות דמו אייתי ראיה דכיורשין דמו ושקול ויש לומר שכך היתה תקנת חכמים בכמה מקומות שאמרו יחלוקו מספק כדאמרינן ב"מ דף פג. הנהו דדרו באגרא ואיתבר משלם פלגא מאי טעמא נפיש לחד וזוטר לתרי קרוב לפשיעה וקרוב לאונס. וכן לקמן פרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קכד.) גבי בכור שאין נוטל פי שנים במלוה דהוה ליה ראוי ובמלוה שעמו אמר שם קכו. דפלגי משום דמספקא לן אי גמיר ומשעבד נכסים כל כך שיהיה אביו מוחזק בהן כדי שיטול הוא פי שנים או לא וחולקין מספיקא והכי נמי גבי קדשה בעשרים ואחין שחלקו תקנת חכמים היתה שיחלוקו. ויש מחלוקת שנראה להן לתקן שודא דדייני כי הך דשמעתין והיכא דלא מפרש גמרא ולא איפסיק הלכתא לית ליה לדיינא לאפוקי ממונא מספיקא ולא יאמר הדיין כיון דלא איפסיק הלכה כמאן אעשה מה שארצה אלא יעמיד ממון אחזקתו ולא יוציא ממון מספיקא. עוד הוספתי לבאר בפרק אחד דיני ממונות: אמר רבה פלגא דאית לי בארעא פלגא. פלגא בארעא דאית לי ריבעא: אמר רבא מצר ארעא דמינה פלגא פלגא מצר ארעא דמינה פסיקא תשעת קבין: אמר רב יימר בר שלמיא לדידי מפרשא לי מיני' דאביי בין מצר ארעא דמינה פלגא בין מצר ארעא דמינה פסיקא אי אמר ליה אלין מצרנהא פלגא ואי לא אמר ליה אלין מצרנהא תשעת קבין: פשיטא יחלוק פלוני בנכסי פלגא תנו חלק לפלוני מהו. והא דתניא בתוספתא האומר תנו חלק לפלוני יטול כאחד מן הבנים התם מיירי בשכיב מרע שמחלק נכסיו והכא בבריא אמר רבינא בר קיסי ת"ש דתניא האומר תנו חלק לפלוני בבור סומכוס אומר אין פחות מרביע. לחבית אין פחות משמינית. לקדירה. אין פחות מי"ב. לטפיח אין פחות מט"ז פירש רשב"ם דמספקא לן אי חלק חצי כל הבור משמע או חלק כל דהו הלכך חולקין מספק וקי"ל כסומכוס דממון המוטל בספק חולקין דסתם מתניתין כוותיה בפרק שור שנגח את הפרה (בבא קמא דף מו.) ובפרק השואל דף ק. המחליף פרה בחמור ור"י ז"ל פסק הלכה כרבנן דהמע"ה דרב נחמן סבר כוותייהו גבי הא דתנן בפרק השואל דף קב. מעשה באחד ששכר מרחץ מחבירו בי"ב זהובים לשנה בדינר זהב לחדש ובא מעשה לפני רשב"ג ורבי יוסי ואמרו יחלוקו את חדש העיבור ואמר רב עלה אי הואי התם הוה יהבינן כולה למשכיר דאמר תפוס לשון אחרון ושמואל מספקא ליה אי אמר תפוס לשון ראשון או תפוס לשון אחרון ומוקי לה בבא באמצע החדש אבל בבא בתחלת החדש כולו למשכיר ובסוף החדש כולו לשוכר ורב נחמן אמר קרקע בחזקת בעליה עומדת ופריך מאי קסבר אי קסבר תפוס לשון אחרון היינו דרב ומשני אע"פ דאפיך מיפך והשתא לרב נחמן תקשי ליה מתניתין דקתני יחלוקו אלא על כרחך מתני' מוקי לה כסומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין ואיהו סבר כרבנן וקי"ל הלכתא כרב נחמן בדיני דהכי פריך סתמא דגמ' בפרק המקבל (בבא מציעא דף קי.) גבי ההוא שטרא דהוה כתב ביה שנין סתמא ומסיק הלכתא כרב הונא ופריך והא קי"ל הלכתא כרב נחמן בדיני ושמואל נמי סבר כרבנן מדקאמר בא בתחלת החדש כולו למשכיר בא בסוף החדש כולו לשוכר ואי סבירא ליה כסומכוס הוה ליה למימר חולקין כיון דמספקא ליה אי תפוס לשון ראשון או לשון אחרון וכן מוכח בריש שור שנגח את הפרה דשמואל לית ליה דסומכוס דאמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי סומכוס אבל חכמים אומרים זה כלל גדול בדין המע"ה ומשמע זו ולא סבירא ליה ועוד מדקאמר בתר הכי למה לי למימר זה כלל גדול בדין וכו' לכי הא דאיתמר המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן וכו' ושמואל אמר יכול לומר לשחיטה מכרתיו לך ופרש"י משום דהמוציא מחבירו עליו הראיה ומשמע זה כלל גדול בדין כלומר אפי' בזה דהמוכר שור לחבירו ונמצא נגחן דהוה ליה למימר חולקין אמר המוציא מחבירו עליו הראיה אלמא סבירא ליה כרבנן ואע"ג דרב פליג עליה דשמואל במוכר שור לחבירו ונמצא נגחן ב"ק דף מו. קיימא לן הלכה כשמואל בדיני. ותימה למאי דפרישית לרב נחמן דמתני' דהשואל דקתני יחלוקו כסומכוס אם כן הלכתא כוותיה דהא רבן שמעון בן גמליאל הוא דאמר יחלוקו וכל מקום ששנה רשב"ג כו' ויש לומר הני מילי בסתמא אבל היכא דפליג אמורא אההיא פיסקא לא אזלינן בתריה כדמוכח בכתובות בשילהי המדיר דף עז. גבי הא דתנן רבן שמעון בן גמליאל אומר במה דברים אמורים במומין גדולים וכו' אמר רבא בר יעקב אמר רבי יוחנן הלכה כרבן שמעון בן גמליאל ופריך מי א"ר יוחנן הכי והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו הלכה כמותו פירוש ולמה הוצרך כאן לפסוק כמותו ומשני אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן ומשמע הא אי הוה אמר הלכה כחכמים כדאמר רבא אמר רב נחמן התם הוה ניחא שאע"פ שפסק בכל מקום כמותו הני מילי בסתמא אבל היכא דמפרש בהדיא שאין הלכה כמותו לא והוא הדין נמי אם אמורא אחד אומר דלא כוותיה ואין נראה לי ראיה דהתם פריך אמאי הוצרך לפסוק כוותיה ואי הוה פסיק כחכמים כל שכן דהוה פריך שפיר טפי דקשיא מדרבי יוחנן אדרבי יוחנן וכן פסק רב אלפס ז"ל בריש שור שנגח את הפרה כרבנן דסומכוס והא דפשיט גמרא בעיין ממילתא דסומכוס כתב רב אלפס ז"ל לאו מטעם ספק אלא משום דחלק סתם משמע רביע לפי שאין דרך בני אדם לומר חלק סתם על פחות מרביעוטעם דחבית וקדירה וטפיח לא נתברר לן הלכך נראה טפי פירוש רשב"ם שפירש כולן משום ספק ומכל מקום אין ראייה מכאן דהלכה כסומכוס דגמ' מייתי מלתא דסומכוס לאשמעינן דהאומר תנו חלק דמספקא לן אי חלק כל דהו קאמר אי פלגא ולהכי קאמר סומכוס דנוטל רביע וממילא שמעינן דלרבנן המוציא מחבירו עליו הראיה: ת"ר בן לוי שמכר שדה לישראל ע"מ שמעשר ראשון שלו מעשר ראשון שלו אמאי אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. פי' כשם שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כך אין אדם משייר לו זכות בדבר שלא בא לעולם. וא"ת ונהי דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מ"מ אדם מתנה על דבר שלא בא לעולם שאם אומר אדם לחבירו שדי מכורה לך על מנת שתתן לי סאה חטין מהיוצא מן השדה שנה שנה ודאי תנאו קיים ואם קיים תנאו כל שנה מכרו קיים ואם לא קיים מכרו בטל וי"ל דעל כרחך האי תנא סבר דע"מ שיורא הוי ולא תנאה דאי סבר דתנאה היא ה"ל למיתני אם נתן לו מעשר ראשון בכל שנה קנה ואם לאו לא קנה אלא מדקתני מעשר ראשון שלו ש"מ דס"ל דשיורא הוי ולהכי פריך שפיר היאך משייר דבר שלא ב"ל וטעם דהוי שיורא ולא תנאה דבתנאי לא מצי לאתנויי דלא שקיללוי חלף עבודתו אלא בשביל תנאי. אר"ל זאת אומרת המוכר בית לחבירו וא"ל ע"מ שהדיוטא העליונה שלי הדיוטא העליונה שלו למאי הלכתא רב זביד אמר שאם רצה להוציא בה זיזין מוציא. רשב"ם פירש להוציא ממנה זיזין לחצר שמכר עם הבית. ור"ת פירש שאם יעשה בנין בחצר יוציא ממנו זיזין על הדיוטא רב פפא אומר שאם רצה לבנות על גביו בונה. בשלמא לרב זביד היינו דקתני זאת אומרת דהוצרך ללמוד מן הברייתא דשייר מקום בחצר להוצאת זיזין. לפירוש רשב"ם דאפי' התנה על מנת שאוציא זיזין בחצר אין בדבריו כלום וכמו שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כך אין אדם מקנה לחבירו האויר דמי שהיה כותלו סמוך לחצר חבירו והקנה לו בעל החצר שיוציא זיזין מכותלו לאויר חצירו לא עשה ולא כלום שאין האויר נתפס בקנין אלא צריך שיאמר לו אני מקנה ומשעבד לך חצירי להוצאת זיזין דאדם מקנה לחבירו קרקע לאויר כמו שמקנה קרקע לפירותיו הלכך הוצרך ריש לקיש ללמוד מברייתא זו דכי היכי דאמר גבי האומר על מנת שמעשר ראשון שלי ששייר מקום המעשר משום דבעין יפה משייר ואע"ג דלא הזכיר המקום הכי נמי אמר במשייר דיוטא לתשמישו להוציא בה זיזין שייר דשייר בחצר להוציא בה זיזין כדי שלא יהא כמשייר אויר אע"פ שלא הזכיר החצר כלל גבי נפשיה בעין יפה משייר ואתיא הא דריש לקיש כהא דתניא בתוספתא ומייתי לה בירושלמי בפרק חזקת הבתים המוכר עובר שפחתו לחבירו לא עשה ולא כלום המוכר ולד בהמתו לחבירו לא עשה ולא כלום המוכר מעשרות שדהו לחבירו לא עשה ולא כלום המוכר אויר חורבתו לחבירו לא עשה ולא כלום אלא מוכר לו בהמה ומשייר עוברה ומוכר לו שפחה ומשייר עוברה ומוכר לו שדה ומשייר מעשרותיה ומוכר לו חורבה ומשייר אוירה משום דאמר בעין יפה משייר וחורבה לאוירה שייר ושדה למעשרות וזהו שלמד ריש לקיש דין שיור אויר מדין שיור מעשרות כמו שהן שנויים בתוספתא וכן פירש ה"ר יונה ז"ל לפירוש רשב"ם. אלא לרב פפא מאי זאת אומרת. קשיא. והלכתא כרב זביד דגרסינן בפרק מי שמת (בבא בתרא דף קמח:) אמר רבא אמר רב נחמן אם תמצא לומר בית לאחד ודיוטא לאחר לא הוי שיור. חוץ מדיוטא הוי שיור ואליבא דרב זביד דאמר אם רצה להוציא בה זיזין מוציא: אמר רב דימי מנהרדעא האי מאן דזבין ביתא לחבריה. פירוש ומכר לו בור ודות ומחילות וגג גבוה עשרה אע"ג דכתב ליה עומקא ורומא צריך למכתב ליה מתהום ארעא עד רום רקיע מאי טעמא עומקא ורומא בסתמא לא קני אהני עומקא ורומא למיקני עומקא ורומא אהני מארעית תהומא עד רום רקיע למיקני בור ודות ומחילות וכל שכן גג ואי כתב מארעית תהומא עד רום רקיע ולא כתב ליה עומקא ורומא מסתברא דאהני: ,מתני' ולא את הבור ולא את הדות אע"פ שכתב לו עומקא ורומא וצריך ליקח לו דרך דברי רבי עקיבא וחכמים אומרים אין צריך ליקח לו דרך ומודה רבי עקיבא בזמן שאמר חוץ מאלו שאין צריך ליקח לו דרך מכרן לאחר רבי עקיבא אומר אינו צריך ליקח לו דרך וחכמים אומרים צריך ליקח לו דרך: ,גמ' יתיב רבינא וקא קשיא ליה היינו בור היינו דות אמר ליה רבא תוספאה אחד בור ואחד דות בקרקע אלא שבור בחפירה ודות בבנין במאי קמיפלגי רבי עקיבא סבר מוכר בעין יפה מוכר וחכמים סברי מוכר בעין רעה מוכר. איתמר אמר רב הונא אמר רב הלכה כדברי חכמים ושמואל אמר הלכה כרבי עקיבא א"ל רבינא לרב אשי רב ושמואל אזדו לטעמייהו דאמר רב נחמן אמר שמואל האחין שחלקו לקוחות הן ואין להן דרך זה על זה ולא חלונות זה על זה ולא אמת המים ולא סולמות זה על זה והזהרו בהן שהלכות קבועות הן ורב אמר יש להן א"ל רב נחמן לרב הונא הלכתא כוותין או הלכתא כוותייכו א"ל הלכתא כוותייכו דמקרביתו לבי ריש גלותא דשכיחי דייני: איתמר שני בתים זה לפנים מזה שניהם במכר שניהם במתנה אין להן דרך זה על זה וכל שכן חיצון במתנה ופנימי במכר חיצון במכר ופנימי במתנה מאי סבור מינה דאין להן דרך זה על זה ולא היא מי לא תנן בד"א במוכר אבל בנותן מתנה נותן את כולן אלמא מאן דיהיב מתנה בעין יפה יהיב הכא נמי מאן דיהיב מתנה בעין יפה יהיב: ,מתני' המוכר את הבית מכר את הדלת אבל לא את המפתח מכר את המכתשת הקבועה אבל לא את המטלטלת מכר את האיצטרובל אבל לא את הקלת ולא מכר לא את התנור ולא את הכירים ולא את הרחים ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכו הרי כולן מכורין: ,גמ' ת"ר המוכר את הבית מכר את הדלת ואת הנגר ואת המנעול אבל לא את המפתח מכר את האיצטרובל אבל לא את הקלת ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכו הרי כולן מכורין בין כך ובין כך לא מכר לא את הבור ולא את הדות ולא את היציע: ת"ר צנור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה קבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל את המקוה. דין צנור הפוסל ודיני שאיבה כתבתי בפרק מרובה סימן ג: מתני' המוכר את החצר מכר בתים בורות שיחין ומערות אבל לא את המטלטלין ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכו הרי כולן מכורין ובין כך ובין כך לא מכר לא את המרחץ ולא את בית הבד שבתוכה ר' אליעזר אומר המוכר את החצר לא מכר אלא את האויר: ,גמ' ת"ר המוכר את החצר מכר בתים החיצונים ובתים הפנימים ובתי החולסאות חנויות הפתוחות לתוכה נמכרות עמה ושאינן פתוחות לתוכה אין נמכרות עמה פתוחות לכאן ולכאן אלו ואלו נמכרות עמה רבי אליעזר אומר המוכר את החצר לא מכר אלא את מילוסא של חצר. אמר מר פתוחות לכאן ולכאן אלו ואלו נמכרות עמה והתני רבי חייא אין נמכרות עמה לא קשיא הא דרוב תשמישייהו לגיו והא דרוב תשמישייהו לבר: אמר רבא אמר רב נחמן מכר לו חולסית ומצולה החזיק בחולסית קנה מצולה במצולה קנה חולסית פשיטא דהאמר שמואל מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן מהו דתימא התם סדנא דארעא חד הוא אבל הכא הא תשמישתיה לחוד והא תשמישתיה לחוד קמ"ל: ,מתני' המוכר בית הבד מכר את הים ואת הממל ואת הבתולות אבל לא מכר לא את העבירים ולא את הגלגל ולא את הקורה ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכו הרי כולן מכורין ר' אליעזר אומר המוכר את בית הבד מכר את הקורה: ,גמ' ים טלפחיא וממל אמר רבי אבא בר ממל מפרכתא. בתולות אמר רבי יוחנן כלונסות של ארז שמעמידים בהן את הקורה. עבירים כבשי גלגל חומרתא. קורה קורה. תנו רבנן המוכר את בית הבד מכר את הנסרים ואת היקבים ואת המפרכות מכר את רחים התחתונה אבל לא את העליונה ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכו הרי כולן מכורין בין כך ובין כך לא מכר לא את העבירים ולא את הגלגל ולא את הקורה ולא את השקין ולא את המרצופים ר"א אומר המוכר את בית הבד מכר את הקורה שלא נקרא בית הבד אלא על שם הקורה כך כתובה הגירסא בספרים וכן הביא רב אלפס ז"ל ותמיה לי דבמתניתין לא מתניא הכי ומתניתין היא עיקר ואם אמר בין כך ובין כך כולן מכורין: ,מתני' המוכר את המרחץ לא מכר את הנסרים ולא את הספסלים ואית דגרס ולא את הספלים ולא את הוילאות ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכו הרי כולן מכורין בין כך ובין כך לא מכר לא את מגורות המים ולא את אוצרות העצים: ,גמ' ת"ר המוכר את המרחץ מכר את בית הנסרים ואת בית היקבים ואת בית הספסלים ואת בית הוילאות ולא נסרים עצמן ולא יקבים עצמן ולא ספסלים עצמן ולא וילאות עצמן ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכו הרי כולן מכורין בין כך ובין כך לא מכר לו את הבריכות המספקות לו מים בין בימות החמה ובין בימות הגשמים ולא את בית כינוס העצים ואם אמר לו מרחץ וכל תשמישיו אני מוכר לך הרי כולן מכורים. ההוא דאמר ליה לחבריה בית הבד וכל תשמישיו אני מוכר לך הוו הנהו חנוואתה אבראי דהוו שטחו בהו שומשמי אתו לקמיה דרב יוסף אמר להו תנינא בית הבד וכל תשמישיו אני מוכר לך הרי כולן מכורין אמר ליה אביי והתני רבי חייא אין כולן מכורין אמר רב אשי חזינן אי אמר ליה בית הבד וכל תשמישיו אני מוכר לך ואילין מצרנא קני ואי לא לא קני: מתני' המוכר את העיר מכר בתים בורות שיחין ומערות מרחצאות ושובכות ובית הבדים ובית השלחין אבל לא את המטלטלין ובזמן שאמר לו היא וכל מה שבתוכה אפילו היו בה בהמה ועבדים הרי כולן מכורין רבן שמעון בן גמליאל אומר המוכר את העיר מכר את הסנטר. כתב רב אלפס וליתא לדרבן שמעון בן גמליאל ותמיהני דבפרק מי שאחזו כתב רב אלפס על ההיא משנה אמר רבן שמעון בן גמליאל מעשה בצידן באחד שאמר לאשתו הרי זה גיטך על מנת שתתן לי אצטליתי ואבדה אצטליתו ואמרו חכמים תתן לו את דמיה. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה הלכך איצטלית דוקא בעיא למיתב ליה ואי אבדה אע"ג דיהיב ליה דמי דידה לא הוי גיטא אלמא סבירא ליה כההיא פיסקא דרבי יוחנן ואם כן למה פסק כאן הלכה דלא כרבן שמעון בן גמליאל ושמא לא הביא התם מילתיה דר' יוחנן שיהא הלכה כרשב"ג בכל מקום דהא אמרינן בעלמא כתובות דף עז. אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן אלא להכי מייתי מילתיה דרבי יוחנן משום דאשמועינן מינה דאין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל אע"ג דבמתניתין ליכא מאן דפליג עליה. המוכר את השדה מכר את האבנים שהן לצורכה ואת הקנים שבכרם שהן לצורכו ואת התבואה המחוברת לקרקע ואת חיצת הקנים שהיא פחותה מבית רובע ואת השומירה העשויה בטיט ואת החרוב שאין מורכב ואת בתולת השקמה אבל לא מכר את האבנים שאין לצורכה ואת הקנים שבכרם שאין לצורכו ולא את התבואה התלושה מן הקרקע ובזמן שאמר לו היא וכל מה שבתוכה הרי כולן מכורין ובין כך ובין כך לא מכר לו את חיצת הקנים שהיא בית רובע ולא את השומירה שאין עשויה בטיט ולא את חרוב המורכב ולא את סדן השקמה: ,גמ' אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן לא חיצת הקנים בלבד אמרו אלא אפילו ערוגה קטנה של בשמים ויש לה שם בפני עצמה היכי דמי אמר רב פפא דקרולה בי ורדי דפלניא ולא את חרוב המורכב מנא הני מילי אמר רב יהודה אמר שמואל דאמר קרא ויקם שדה עפרון אשר במכפלה וכל העץ אשר בשדה אשר בכל גבולו סביב מי שצריך לגבול סביב יצאו אלו שאין צריכין לגבול סביב. אמר רב משרשיא מכאן למצרים מן התורה. פירוש שהמוכר את השדה מכר את המצר וכל אילנות שעומדין עליו. אמר רב יהודה האי מאן דזבין ליה ארעא לחבריה צריך למכתב ליה קני לך דיקלי ותאלין והוצין וציצין ואע"ג דאי לא כתב ליה קני אפ"ה שופרא דשטרא הוא. אמר ליה לבר מדיקלא פלניא חזינן אי דיקלא טבא הוא שיורי שייריה ואי דיקלא בישא הוא כל שכן הנך. מיהו כל דיקלי בישי מיזבן זבין להו. ארעא ודיקלי חזינן אי אית ליה דיקלי יהיב ליה תרי דיקלי ואי לא ליזבין ליה תרי דיקלי. פי' כדי לעמוד בדבורו ולא שיהא מחויב לקנות לו שני דקלים דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכל דבר שאין ברשותו מיקרי דבר שלא בא לעולם כמו מה שאירש מאבא מכור לך ואי משעבדי פריק ליה תרי דיקלי. ארעא בדיקלי. חזינן אי אית בה דיקלי קני ואי לא מקח טעות הוא דעבד ביה. ארעא בי דיקלי לית ליה דיקלי דחזי לדיקלי קאמר ליה. אמר ליה לבר מאילני אי אית ביה אילני לבר מאילני אי אית ביה דיקלי לבר מדיקלי אית ביה גופני לבר מגופני אילני ודיקלי לבר מאילני אילני וגופני לבר מאילני דיקלי וגופני לבר מגופני. אמר רב כל שעולין לו בחבל הוי שיור ואידך לא הוי שיור ודייני גולה אמרו כל שהעול כובשו לא הוי שיור ואידך הוי שיור ולא פליגי הא בדיקלי והא באילני וכן האומר לחבירו חוץ מחרוב פלוני או חוץ מחצי חרוב פלוני לא קנה שאר חרובים ולא חצי חרוב האחר: בעא מיניה רב עמרם מרב חסדא המפקיד אצל חבירו בשטר וא"ל החזרתיו לך מהו מי אמרינן מיגו דאי בעי אמר נאנסו מהימן השתא נמי מהימן או דלמא אמר ליה שטרך בידי מאי בעי א"ל מהימן ולימא ליה שטרך בידי מאי בעי א"ל וליטעמיך וכי אמר ליה נאנסו מי מצי אמר ליה שטרך בידך מאי בעי אמר ליה סוף סוף כי א"ל נאנסו לאו שבועה בעיה"נ מאי נאמן נאמן בשבועה: ושמר כיס היוצא על היתומים נשבע וגובה מחצה דעיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון הלכך פלגא דמלוה גבי כדין מלוה בשטר שנפרעים מן היתומים בשבועה אבל פלגא דפקדון לא גבי דטענינן ליתמי שמא אביהם החזיר ואף שבועת יורשין שלא פקדנו אבא אין צריכין לישבע דלא נאמרה שבועת יורשין אלא כשהניח להן אביהן שטרות על אחרים ובאין לגבותם צריכין לישבע שלא פקדנו אבא ששטר זה פרוע אבל בממון שהן מוחזקין בו ואביהם היה צריך לישבע הן פטורין מן השבועה: מתני' לא את הבור ולא את הגת ולא את השובך בין חריבין בין ישובין וצריך ליקח לו דרך דברי ר' עקיבא וחכמים אומרים ואין צריך ליקח לו דרך ומודה ר"ע בזיזין שא"ל חוץ מאלו שא"צ ליקח לו דרך מכרן לאחר ר"ע אומר א"צ ליקח לו דרך וחכמים אומרים צריך ליקח לו דרך בד"א במוכר אבל בנותן מתנה נותן את כולן האחין שחלקו זכו בשדה זכו בכולן המחזיק בנכסי הגר החזיק בשדה החזיק בכולן המקדיש את השדה הקדיש את כולן ר"ש אומר המקדיש את השדה לא הקדיש אלא חרוב המורכב וסדן השקמה: ,גמ' מ"ש מכר ומ"ש מתנה פירש יהודה בן נקוסא לפני רבי זה היה לו לפרש וזה לא היה לו לפרש: ההוא דאמר הבו ליה לפלניא ביתא דמחזיק מאה גולפי אשתכח דהוי מחזיק מאה ועשרים אמר מר זוטרא מאה א"ל מאה ועשרים לא א"ל א"ל רב אשי מי לא תנן בד"א במוכר אבל הנותן מתנה נתן את כולן אלמא מאן דיהיב בעין יפה יהיב ה"נ בעין יפה יהיב: אמר רב הונא אע"ג דאמור רבנן הקונה שני אילנות בתוך של חבירו לא קנה קרקע מכר קרקע ושייר שני אילנות לפניו יש לו קרקע ואפילו לר"ע דאמר בעין יפה מוכר ה"מ גבי בור ודות דלא מכחשי בארעא אבל אילנות דקמכחשי בארעא שיורי שייר דאי לא אמר ליה עקור אילנותיך שקול וזיל ואמר נמי לעיל בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף לז.) פשיטא מכר קרקע ושייר אילנות לפניו יש לו קרקע ואפי' לר"ע וכו' והא דרב הונא עדיפא דאי מהתם ה"א תלתא אבל תרי לא קמ"ל רב הונא אפי' תרי. מכר אילנות ושייר קרקע לפניו פלוגתא דר"ע ורבנן לר"ע דאמר מוכר בעין יפה מוכר אית ליה לרבנן לית ליה וכבר איפסיק הלכה כר"ע דאמר בעין יפה מוכר: הדרן עלך המוכר את הבית
ה׳
המוכר את הספינה מכר את התורן ואת הנס ואת העוגין ואת כל המנהיגין אותה אבל לא מכר לא את העבדים ולא את המרצופין ולא את האנתיקי. פי' רשב"ם והוא הדין בנותן מתנה שלא נתנו מדלא קתני להו לעיל מקמי דליתנייה בד"א במוכר אבל בנותן וכו' והיינו טעמא דלעיל איירי במוכר קרקע ובנותן בטילי אגב הקרקע אבל הני מטלטלין נינהו ואין חילוק בין מוכר לנותן ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכו הרי כולן מכורין: ,גמ' תורן איסקריא וכן הוא אומר ארז מלבנון לקחו לעשות תורן עליך. נס אודרא וכן הוא אומר שש ברקמה ממצרים היו מפרשך להיות לך לנס. את העוגין תני ר' חייא אלו עגונין שלה וכן הוא אומר הלהן תעגנה. ואת כל המנהיגין אותה א"ר אבא אלו המשוטות. וכן הוא אומר אלונים מבשן עשו משוטיך ואיבעית אימא מהכא וירדו מאניותיהם כל תופשי משוט: ת"ר מכר את הספינה מכר את האסכלה ואת בור המים שבתוכה. ר' נתן אומר מכר את הספינה מכר את הביצית סומכוס אומר המוכר את הספינה מכר את הדוגית ולית הלכתא כוותיה: איתמר ספינה רב אמר כיון שמשך כל שהוא קנה ושמואל אמר עד שימשוך את כולה י"מ דהכי נמי במשיכת כל המטלטלין ונקט ספינה לאשמועינן רבותא דשמואל דאע"ג שיש טורח למשוך את כולה אפ"ה קאמר שמואל דבעי שימשוך את כולה ולי נראה דספינה דוקא נקט דלא אשכחן כי הא פלוגתא אלא בספינה ובעלי חיים משום דספינה אי משיך לה כל דהו אזלא וכן בעלי חיים ולהכי אין משיכה כל דהו מהני בה לשמואל בספינה ולרבי אחא בבהמה אבל בשאר מטלטלין שמשיכתם מכח אדם המושכן כ"ע מודו דבמשיכה כל דהו סגי לימא כתנאי כיצד במסירה אחזה בטלפה. פי' הריב"ם ז"ל דלא מיקרי מסירה אלא כשמוסר המוכר החפץ מידו ליד הלוקח והביא ראיה מהא דאמר בפ"ק דמציעא דף ח: דאמר ר' אבא בר כהנא מוסירה מחבירו קנה מה לשון מוסירה כאדם המוסר דבר לחבירו וקאמר התם מוסירה בנכסי חבירו קנה במציאה ובנכסי הגר מאן מסר ליה דליקני אלמא משמע דבעי מסירה מיד ליד. ולא נהירא דאחזה בטלפה משמע דאחזה מעצמו ועוד אמר לקמן בשמעתין גבי מסירה כל היכא דא"ל לך חזק וקני כו"ע לא פליגי דקני ואי בעי מסירה מיד ליד לא ה"ל למימר לך חזק וקני אלא תא וחזק וקני וכן פרש"י אחזה בטלפה במצות המוכר וההוא דמציעא ה"פ מוסירה מחבירו קנה כשא"ל לך חזק וקני דקנה לה באחיזה בעלמא והיינו כמוסר דבר לחבירו שמוסרו לו לאוחזו בו במצותו. במציאה ובנכסי הגר לא קנה דמאן מסר ליה דליקני. פי' מי יאמר לו לך חזק וקני שיקנה באחיזה בעלמא. אחזה בשערה באוכף שעליה בשליף שעליה בפרומביא שבפיה בזוג שבצוארה קנאה. כיצד במשיכה קורא לה והיא באה או שהכישה במקל וה"ה נמי אם הנהיגה בקול מידי דהוה אקורא לה והיא באה אלא אורחא דמלתא נקט כיון שעקרה יד ורגל קנאה. ורבי אחאי ואמרי לה רבי אחא אומר לא קנה עד שתלך מלא קומתה היינו עקירת שתי ידים ושתי רגלים. מדקאמר עד כאן לא קאמר רבי אחא אלא בבעלי חיים דאע"ג דעקרה יד ורגל אכתי בדוכתא קיימא משמע הא עקרה שתי ידים ושתי רגלים קנה נימא רב דאמר כת"ק ושמואל דאמר כר' אחא אמר לך רב אנא דאמרי אפי' כר' אחא ע"כ לא קאמר ר' אחא התם אלא בבעלי חיים דאע"ג דעקרה יד ורגל אכתי בדוכתא קיימא אבל הכא כיון דניידא פורתא ניידא לה כולה ושמואל אמר אנא דאמרי אפי' כת"ק עד כאן לא קאמר ת"ק אלא בבעלי חיים דכיון דעקרה יד ורגל אידך נמי למיעקר קיימא אבל ספינה אי ניידא כולה אין אי לא לא והלכתא כשמואל בספינה וכת"ק במשיכת בהמה ואע"ג דלכאורה משמע דשמואל כר' אחא ודיחויא בעלמא הוא הא דקאמר גמ' אמר לך רב אנא דאמרי וכו' אפ"ה כיון דקאמר גמרא נימא רב דאמר כת"ק וכו' אלמא מספקא ליה הלכך הלכה כשמואל: אי כרבי ספינה נמי תיקני במסירה לכאורה משמע דמסירה דאותיות הוו כמסירה בספינה דלשון מסירה הכל אחד הוא ועוד מדקאמר ספינה נמי תקני במסירה משמע תיקני נמי כמו אותיות מיהו אי אפשר לומר כן דלא משתמיט בשום מקום בגמרא להזכיר מסירה במטלטלין אלא בספינה ובעלי חיים משום דמסירה דידהו הוי כמו משיכה דכשאוחז הספינה בחבל ומנענעו כל דהו הולכת מכחו על פני המים הלכך אפי' לא הלכה כלל קני לה במסירה וכן נמי בבעלי חיים אבל שאר מטלטלין לא מיקנו במסירה דהכי תנן בפ"ק דקדושין דף כו. נכסים שאין להן אחריות אין נקנין אלא במשיכה ומשמע אבל לא במסירה דאיירי בה נמי בההיא משנה וא"כ לקנות הנייר לצור על פי צלוחיתו לא היה קונה במסירה בעלמא והשעבוד שבתוכו יקנה בתמיה ומדקאמר עד שיכתוב וימסור משמע דבעינן באותיות קנין טפי מבשאר דברים ועוד הא דקתני ספינה במשיכה ואותיות במסירה ומוקמינן לה בסימטא דמשיכה לא קנה אלא בסימטא אבל ספינה ניקנית אף במסירה אם היתה עומדת ברה"ר א"כ אמאי קתני ספינה ניקנית במשיכה ליתני נקנית במסירה וכל שכן במשיכה כדבעי למימר לקמן אבל השתא דקתני נקנית במשיכה משמע דאתא למעוטי מסירה והא ליתא אלא ודאי להכי תנא משיכה לאשמועינן דאיירי בעומדת בסימטא ואפ"ה קתני ואותיות במסירה ואמאי והא אין מסירה קונה בסימטא אלא ע"כ האי מסירה בעינן הגבהה עמה או משיכה אם שק מלא שטרות שאין דרכו להגביה כדמוכח לקמן בפרק מי שמת (בבא בתרא דף קנא.) גבי מלוגא דשטרי דקאמר והא לא משך והא דקרי ליה מסירה אע"ג דבעינן משיכה או הגבהה משום דבעיא מסירה מיד ליד אע"ג דבשאר דברים לא בעי כדפרישית לעיל משום דבעי קנין חשוב לקנות שעבוד השטר אי נמי אפילו לא בעי מיד ליד נקט לשון מסירה משום דבעינן דעת אחרת מקנה כמו שאר מסירות שחבירו מוסר לו לאפוקי המפקיר שטרותיו שאין המחזיק קונה המלוה הכתובה בהם על ידם כיון דליכא מסירה שאין דעת אחרת מקנה: תניא ספינה נקנית במסירה דברי רבי. לאו למעוטי משיכה קאתי אלא אפי' במסירה קאמר וכל שכן במשיכה כדמוכח מילתייהו דרבנן דקאמרי עד שימשכנה למעוטי מסירה מכלל דלרבי משיכה נמי קונה וכן משמע הלשון ספינה תקני נמי במסירה כלומר עם המשיכה וכמו דמסירה דהכא לאו למעוטי משיכה קאתי כן גם הוא בכל המקומות כל היכא דתני דקנה במסירה היינו אף במסירה וכל שכן במשיכה וכן מוכח מתוך דבריו של רשב"ם שפי' הא דבמסירה קונה ברשות הרבים היינו משום דלא אפשר התם במשיכה דאין משיכה אלא היכא שמושך לרשותו ומשיכה קונה בסימטא דהוי רשותו שיש רשות לכל אדם להניח שם חפציו וכיון דאפשר בקנין חשוב לא קניא שם מסירה שהוא קנין גרוע ועוד אם יש דבר שקנינו במסירה ולא במשיכה למה לא יקנה אותו דבר במסירה בסימטא כיון שאי אפשר לו לקנותו במשיכה ועוד דתנן בפ"ק דקדושין דף כה: בהמה גסה נקנית במסירה ואמר בגמרא דרש רב בקמחוניא בהמה גסה נקנית במשיכה ופריך שמואל והא אנן במסירה תנן ועל כרחך הכי פריך והא אנן אף במסירה תנן ורב במשיכה דוקא קאמר דאם תמצא לומר דרב אף במשיכה קאמר ושמואל פריך והא אנן במסירה דוקא תנן אם כן מאי פריך הכי נמי במשיכה תנן בפ"ק דמציעא דף ב. היו שנים רוכבים על גבי בהמה או שהיה אחד רוכב ואחד מנהיג וכו' שניהם יחלוקו משום דכל אחד קנה מחצה ואמר נמי התם אמר רב יהודה שמעית מיניה דמר שמואל תרתי רכוב ומנהיג חד קני וחד לא קני ולא ידענא הי מינייהו קני היכי דמי אילימא רכוב לחודיה ומנהיג לחודיה מנהיג לחודיה מי איכא למ"ד דלא קני אלמא דפשיטא ליה לשמואל דהנהגה דהיינו משיכה קונה וב' ראיות הללו דחה רבינו שמשון ז"ל דשאני מציאה דלא מצי למיקני במסירה דמאן מסר ליה דליקני הלכך קני במשיכה: וחכמים אומרים לא קנה עד שימשכנה או עד שישכור את מקומה ואוקמינן ברשות הרבים וכגון דאמר ליה לך משוך וקני רבי סבר מראה מקום הוא לו וקני במסירה ורבנן סברי קפידא ולא קני אלא במשיכה והלכתא כרבנן אבל אמר ליה לך חזק וקני כולי עלמא מודו דקני במסירה ומאי עד שימשכנה עד שימשכנה מרה"ר לסימטא דמשיכה ברשות הרבים לא קניא דאביי ורבא דאמרי תרוייהו מסירה קונה ברה"ר ובחצר שאינו של שניהם משיכה קונה בסימטא ובחצר שהוא של שניהם והגבהה קונה בכל מקום. ופרשב"ם דמסירה קונה ברה"ר משום דלא אפשר התם במשיכה דאין משיכה אלא כשמושך לרשותו והאי לאו רשותא דידיה הוא ומשיכה קונה בסימטא דשפיר הוי רשותו להניח שם חפציו וכיון שאפשר במשיכה שהוא קנין חשוב לא קנה במסירה שהוא קנין גרוע והקשה עליו ר"ת ז"ל וכי משיכה ומסירה מצות הן שמבטלות זו את זו ואין לו לעשות אלא מן המובחר ועוד מאי דפריך גמרא לקמן (בבא בתרא דף פו.) על ההיא דהגבהה הוה ליה למיפרך הכא דמהכא נמי יש ללמוד דברים שדרכן להגביה אין נקנין אלא בהגבהה שהיא חשובה יותר ועוד הא דפריך בקדושין דף כה: אהא דאמר רב בהמה גסה נקנית במשיכה והא אנן במסירה תנן לישני ליה כאן ברה"ר כאן בסימטא ופר"ת דמסירה עדיפא ממשיכה משום דמסירה מיד ליד ובפניו ומסירה קונה ברה"ר שאין ראוי למשיכה וכ"ש בסימטא. והא דתנן בקדושין שם בהמה גסה נקנית במסירה דוקא במסירה קאמר ולא במשיכה והא דמשיכה מועלת אפי' שלא בפניו ומסירה דוקא בפניו לאו משום דמשיכה עדיפא אלא משום דלשון מסירה הכי משמע ומה שפירש דמסירה מיד ליד הא ליתא כדפרישית לעיל ומה שפי' דבעינן מסירה בפניו לא ידענא מנא ליה הא לישנא דלך חזק וקני לא משמע הכי והא דפירש דבהמה גסה נקנית במסירה דוקא ליתא כדפרישית לעיל והא דמפרש דמסירה קונה בסימטא קשה דא"כ מאי דוחקיה לשנויי הני תרי ברייתות כאן ברה"ר כאן בסימטא וצריך לדחוק ולפרש עד שימשכנה מרשות הרבים לסימטא לוקמינהו תרוייהו בסימטא ובקפידא פליגי בברייתא כדמסיק נמי השתא הלכך נראה פירוש רשב"ם עיקר וכן כתב בשערים דרב האי גאון ז"ל דעדיף קנין משיכה ממסירה. ומה שהקשה ר"ת על פי' רשב"ם אם מצות הן שמבטלות זו את זו לא קשה דהכי נמי אמר דהגבהה שהיא חשובה מבטלת שאר קניינין ומה שהקשה מההיא דקדושין דלישני כאן ברשות הרבים כאן בסימטא לא קשה מידי למאי דפרישית דכל היכא דתני מסירה כל שכן משיכה וכי קתני משיכה משיכה דוקא ולא מסירה דלא הוה ליה לרב למינקט ההיא לישנא בהמה גסה נקנית במשיכה דמשמע למעוטי מסירה ואי בעי לאשמועי' דמסירה לא קני בסימטא לימא הכי בהדיא מסירה קונה ברה"ר ולא בסימטא כדקאמר אביי ולא לימא דבהמה גסה נקנית במשיכה דמשמע דאתא לפלוגי אמתני' והא דקתני בברייתא דלעיל דספינה נקנית במשיכה משום דאיירי בסימטא אע"ג שגם במסירה נקנית היינו כדי להשמיענו דמסירה דאותיות לאו מסירה ממש היא כדפרישית לעיל דהא אין מסירה קונה בסימטא: אמר רב פפא מאן דזבין ליה שטרא לחבריה צריך למיכתב ליה קני לך איהו וכל שיעבודא דאית ביה אמר רב אשי אמריתה לשמעתא קמיה דרב כהנא ואמרית ליה ואי לא כתב ליה הכי לא קני וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך ואמר לי אין לצור ולצור. ומקח טעות הוי והדמים חוזרים. אמר אמימר הלכתא אותיות נקנות במסירה הכי גרסי רשב"ם ורב יהודאי גאון. ור"ח ורב אלפס ז"ל גורסין אין אותיות נקנות במסירה והביא ראיה מההוא עובדא דשילהי זה בורר דף לא. ההוא איתתא דנפיק שטרא מתותי ידה ואמרה דפריע הוא והימנה רב נחמן וא"ל רבא כמאן כרבי דאמר אותיות נקנות במסירה א"ל לא משום דאי בעיא קלתיה ואי הלכה כרבי אמאי דחייה ועוד קאמר התם איכא דאמרי לא הימנה רב נחמן א"ל רבא הא אי בעיא קלתיה ואי ס"ל דאותיות נקנות במסירה וללישנא קמא לדחויי קא"ל אי בעיא קלתי' א"כ ללישנא בתרא נמי הוה ליה למימר כמאן דלא כרבי דאמר אותיות נקנות במסירה אלא ודאי לא סבירא להו כרבי הלכך ללישנא קמא היה תמיהת רבא היאך פסק כרבי וללישנא בתרא הוה ניחא ליה שפסק דלא כרבי לכך הקשה לו דבר אחר והא אי בעיא קלתיה ועוד מדקבל רבא מה שהשיב לו רב נחמן כיון דאיתחזק בבי דינא אי בעי קלתיה לא אמרי' ולא הקשה לו נהי דאי בעי קלתיה לא אמרי' במסירה מיהא תיקני אלמא בין לרבא בין לרב נחמן אין אותיות נקנות במסירה ועוד הביא ראיה מדאמר לעיל אמר רב פפא האי מאן דזבין ליה שטרא לחבריה צריך למיכתב ליה קני לך איהו וכל שיעבודיה ואי לא כתב ליה לא קני אלא לצור על פי צלוחיתו ומיהו אינה ראיה כל כך דאיכא למימר דלאו דוקא נקט צריך למיכתב אלא למ"ד בעי כתיבה צריך למיכתב הכי ולמ"ד אותיות נקנות במסירה צריך למימר הכי דה"נ אשכחן לעיל בפרק המוכר את הבית (בבא בתרא דף סא:) האי מאן דזבין מידי לחבריה צריך למיכתב ליה ולא שיירית בזביני אילין קדמאי אע"פ שאין חוב לכתוב ואם מוכר בלא כתב אומר בעל פה וכ"ת שאני התם שדרך לכתוב שטרעל מכירת קרקע ה"נ אימור ס"ל לרב פפא אותיות נקנות במסירה וצריך להביא ראיה לפיכך דרך לעשות שטר ומיהו אם אמר רב פפא למלתיה לכ"ע דאף לרבי דאמר אותיות נקנות במסירה צריך למימר ליה קני לך איהו וכל שעבודיה אכתי יש להביא ראיה דאין הלכה כרבי מהא דתניא בפ' האיש מקדש (קידושין דף מז:) התקדשי לי בשטר חוב ר"מ אומר מקודשת וחכמים אומרים אינה מקודשת ומפרש דפליגי בפלוגתא דרבי ורבנן באותיות נקנות במסירה מר אית ליה דרבי ומר לית ליה דרבי ואיבעית אימא דכו"ע לית להו דרבי והכא בדרב פפא קמיפלגי דאמר רב פפא האי מאן דזבין ליה שטרא לחבריה וכו' ומדלא קאמר דכו"ע אית להו דרבי ש"מ אין הלכה כרבי הלכך ממה נפשך יש להביא ראיה מכאן דאין הלכה כרבי דאי רב פפא אמר למלתיה דוקא אליבא דרבנן דבעו כתיבה אבל לרבי דמיקל בקניית השטר דלא בעי כתיבה מיקל גם בזה דלא בעי למימר ליה בעל פה קני לך איהו וכל שעבודיה א"כ רב פפא וגם רב אשי דשקיל וטרי אמלתא דרב פפא סברי כרבנן. ואי בעי למימר בעל פה אליבא דרבי אז ראיה מההוא דקדושין מדלא קאמר דכו"ע אית להו דרבי ובדרב פפא קמיפלגי והא דאמר בפרק מי שמת (בבא בתרא דף קנא.) אימיה דרב עמרם חסידא הוה לה מלוגא דשטרי אמרה ליהוו לעמרם ברי אתא לקמיה דרב נחמן אמרי ליה אחוה והא לא משך מכלל דאי משך קנה אף בלא כתיבה אינהו הוו סברי דבמתנת שכיב מרע דיו במשיכה לפי שאין יכול לכתוב ובמשיכה סגיא והויא משיכה דידיה ככתיבה ומסירה דבריא והשיב להן רב נחמן דאף משיכה לא בעי דדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו והא דאמר בפרק הכותב (כתובות דף פה.) ההיא איתתא דאפקידו גבה מלוגא דשטרי ואמר לה רב נחמן אית לך סהדי דתבעינהו מינך מחיים ולא יהבת להו וכו' משמע דאי אית לה סהדי קניא בתפיסה בלא שטר וי"ל דהיא לא היתה רוצה לקנות המלוה אלא היתה רוצה לעכב השטרות בתורת משכון מחמת תפיסה שתפסתן מחיים ולדחוק את היתומים לפרוע חוב אביהם והא דאמר בפרק גט פשוט (בבא בתרא דף קעג.) אתמר אותיות נקנות במסירה אביי אמר צריך להביא ראיה ורבא אמר אין צריך להביא ראיה לאו משום דאינהו סברי אותיות נקנות במסירה אלא פליגי אליבא דמ"ד אותיות נקנות במסירה אי צריך להביא ראיה אי לא והכי מוכחא שמעתא דאיתמר אותיות נקנות במסירה אביי אמר צריך להביא ראיה ולא קאמר איתמר אביי ורבא דאמרי תרוייהו אותיות נקנות במסירה אביי אומר צריך להביא ראיה ורבא אמר אין צריך להביא ראיה אבל רבא אליבא דנפשיה סבירא ליה דאין אותיות נקנות במסירה כדמוכח עובדא דההיא איתתא דשילהי זה בורר שהבאתי לעיל דמוכח דרבא ורב נחמן סבירא להו דאין אותיות נקנות במסירה וכן מוכח בפרק האשה שלום (יבמות דף קטו:) בענין יצחק ריש גלותא הוה קאזיל מקורטבא לאספמיא ושכיב ומוכיח רבא התם דלא חיישינן לתרי יצחק מהנהו שטרי דנפקי במחוזא וכתב בהו חבי בר נני ונני בר חבי ובמחוזא שכיחי טובא ומגבי בהו רבה בר אבוה ודחי ליה אביי ואמר למאי ניחוש לה אי לנפילה מזהר זהירי ביה ואי לפקדון כיון דשמיה כשמיה לא מפקד גביה מאי אמרת דלמא מסר ליה אותיות נקנות במסירה ורבא חזינן ליה דלא חייש לנפילה ופקדון אפי' היכא דלא שמיה כשמיה דהא קאמר אין צריך להביא ראיה על המסירה ואי סבר אותיות נקנות במסירה היכי מייתי מינה דלא חיישינן לתרי יצחק דמה חששא שייך כאן אי מסר ליה קני ולנפילה ולפקדון לא חיישינן אלא ודאי סבר רבא דאין אותיות נקנות במסירה הלכך מוכח מינה דלא חיישי' לתרי יצחק דאי חיישינן הוה ליה למיחש בהנהו שטרי דלמא מסר ליה האי שטרא ואין אותיות נקנות במסירה וכן משמע מהא דדחי אביי דקאמר מאי קאמרת דלמא מסר ליה וכו' אלמא דעיקר חששא דהוה לן למיחש אי חיישינן לתרי יצחק משום דס"ל לרבא דאין אותיות נקטת במסירה נמצא ההיא דגט פשוט רבא אליבא דרבי דאמר אותיות נקנות במסירה קאמר מיהו אביי סבר אותיות נקנות במסירה מדמתרץ לההיא דרבה בר אבוה כי היכי דלא תקשי ליה אלמא מודה לרבה בר אבוה כדמתרץ למלתיה. מכל הלין קיימא לן דאין אותיות נקנות במסירה לחודה אלא במסירה ובכתיבה ועד דכתב ליה קני לך איהו כל שעבודא. ואפי' היכא דכתב ומסר אין מכירת השטר מן התורה כדמוכח לקמן פרק מי שמת (בבא בתרא דף קמז:) אמר רב נחמן מתנת שכיב מרע מדרבנן בעלמא היא ומי א"ר נחמן הכי והאמר רב נחמן אע"ג דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחל לו מחול אפי' יורש מוחל מודה שמואל שאם נתנו במתנת שכיב מרע שאין יכול למחול אי אמרת בשלמא דאורייתא היינו דאין יכול למחול אלא אי אמרת דרבנן אמאי אין יכול למחול אלמא מוכר שטר חוב מדיכול למחול דרבנן הוי אע"ג דקרקע נקנה בשטר אינו יכול להקנות שעבוד קרקעות שיש לו על הלוה ללוקח כל זמן שלא גבאו בחובו כדאמר בפרק כל שעה (פסחים דף לא.) דאינו יכול להקדישו אלא חכמים תקנו שיחול עליהם מקח לפי שפעמים צריך המלוה למכור חובו מפני דוחקו. ור"ת ז"ל היה אומר דמכירת שטר חוב דאורייתא ומפרש בתוספות: א"ל רב אשי לאמימר גמרא או סברא א"ל גמרא רב אשי אמר סברא נמי איכא אותיות מילי נינהו ומילי במילי לא מקנו ופרשב"ם דשטר היינו מילי הלכך לא מקני ולא מידי ובמסירה שהוא מעשה סגי. ולפי' ר"ת הכי פי' מילי במילי לא מקנו דהא דא"ל קני לך שטר זה היינו מילי ואע"ג שמסר לו האותיות לא חשיבא המסירה מעשה אלא לגוף הנייר ועיקר קניית השעבוד אינו אלא במאי דא"ל קני לך איהו וכל שעבודיה ואינו מועיל אלא אם כן כתב לו לשון זה והיינו מעשה ואותיות דקרו ליה מילי לגבי לוקח קרו ליה מילי לפי שלא נכתב השטר על שמו ולא נתחייב לו הלוה בשטר אבל בשטר שכותב המלוה ללוקח לא מיקרי מילי ואומר אני שזה מוכיח על גרסת ר"ת ז"ל דאין אותיות נקנות במסירה דהשתא ניחא דיהיב רב אשי טעמא למה אין מסירה לבדה מועלת עד שתהא כתיבה עמה משום דמילי במילי לא מקנו אבל אי גרסי' אותיות נקנות במסירה אז לא יהיב רב אשי טעמא למה מסירה לבדה מועלת אלא שנתן טעם למה אין צריך גם שטר ומפרש לפי שאין תועלת בשטר ואין זה טעם מספיק דאיכא למימר דאע"ג דעיקר הקנין במסירה ואין תועלת בשטר מ"מ בעינן גם שטר עם המסירה משום דליהוי קנין אלים למיקני השעבוד כי היכי דלמ"ד אין אותיות נקנות במסירה ועיקר הקנין בכתיבה דהוי מעשה ואפ"ה בעינן גם מסירה: ומילי במילי לא מקנו והאמר רבה בר יצחק אמר רב שני שטרות הן אמר זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר ואין חוזר בשדה ואע"ג דאמר לעיל (בבא בתרא דף מ.) דסתם קנין לכתיבה בשטר עומד וזכו בשדה זו משמע בקנין סודר אפ"ה מצי למיהדר ביה דהא דסתם קנין לכתיבה עומד היינו דכל כמה דלא הדר ביה לא בעי לאימלוכי ביה ואע"ג דלא אמר כתובו אבל אם מיחה בידם שלא לכתוב לא יכתבו חובתו בעל כרחו וא"ת ומה חובה יש לו בדבר אם שטר מתנה הוא אין מפסיד כלום דאין עליו אחריות ומצוה לכתוב כדי שלא יכפור הנותן ואם מכר הוא נמי אינו מפסיד דאי משום אחריות אפילו בלא שטר נמי דאמר בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף מא:) המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים ואי טעין לוה ואומר לא ימצא העדים בכל פעם לגבות על ידם ממשעבדי וע"י השטר יגבה בכל עת כ"ש שאין לשמוע לו כיון דמן הדין גבי ממשעבדי וכוונת המוכר להפקיע דינו אנן מחויבין לרדוף אחר הצדק שלא יפיק זממו לעוות הדין וי"ל דמשום דאית ליה טענה לנותן ולמוכר דאית ליה קלא לשטר יותר מלקנין ולא ניחא ליה דליפשו שטרי עלויה משום דזיילי ניכסיה ולא יוכל לא למכור ולא ללוות שסבורין העולם שכל נכסיו משועבדים ואע"פ שגם הלוקח יכול לחזור בו ולומר אדעתא דלא כתבו לי שטר לא זבני מיהו גם המוכר יכול לחזור בשטר או יקבלנו הלוקח בלא שטר. ור"ת פי' דבשטר מתנה דוקא איירי דלא ניחא ליה דליפשו שטרי עלויה כדפרישית אבל בשטר מכר כשזכו לו בשדה מסתמא ד אדעתא דלכתבו ליה שטרא זכו ליה ואין יכול לחזור בו. ואין דבריו מובנים לי דהא דקאמר מסתמא אדעתא דלכתבו ליה שטרא זכו האי מסתמא לא עדיף מתנאי גמור ואפילו אמר בפירוש על מנת שתכתבו לו את השטר מצי למיהדר ביה: ע"מ שתכתבו לו את השטר חוזר בזה ובזה יש מקשין אמאי חוזר בזה ובזה יכתבו השטר בעל כרחו ויתקיים המקח מידי דהוה אשאר תנאים דעלמא דאילו אמר זכו בשדה זו לפלוני ע"מ שתתנו לו מאתים זוז לא מצי למיהדר ביה ולומר לא תתנו לו ולא יתקיים המקח אלא בעל כרחו יתנו לו ויתקיים המקח למפרע דקי"ל כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי ומתרצין דשאני הכא שהתנאי זה הוא חובתו ואינם יכולים לכתוב חובתו בלא רשותו הוא עשאן שלוחין לכתוב השטר והוא יכול לבטל השליחות. ולי נראה דאפילו אמר זכו בשדה זו לפלוני על מנת שתתנו לו מאתים זוז יכול הוא לבטל התנאי והמעשה ולא אמרינן יקיימו התנאי בעל כרחו ויתקיים המעשה למפרע משום דתנאי זה אינו אלא פטומי מילי בעלמא שהוא טובתו של לוקח ועליה דידיה רמיא לאתנויי ולא על המוכר ואמר בפרק איזהו נשך (בבא מציעא דף סו.) דתנאי כזה לאו תנאי הוא אלא פטומי מילי בעלמא הוא הלכך לטובת הלוקח לאו תנאי הוא ויכול המוכר לבטל התנאי והמעשה בטל ממילא ואין לומר כיון דלאו תנאי הוא אם כן המעשה קיים ואפילו לא נתקיים התנאי דלטובת המוכר ודאי תנאי הוא ואם חזר מן התנאי גם המעשה בטל: ואמר ר' חייא בר אבין ג' שטרות הן. תרי הא דאמרן ואידך אם קדם המוכר וכתב את השטר כאותה ששנינו כותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו כיון שהחזיק זה בקרקע נקנה שטר בכל מקום שהוא וזו היא ששנינו בפ"ק דקדושין נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף ושטר וחזקה תימה היכי מוכח מהכא דמילי במילי מקנו לענין מוכר שטר שיש לו על אחרים דהכא לא חזינן דמהני אלא בשטר שכתוב בשם המוכר ללוקח ובההוא ודאי מהניא מסירה בלא כתיבה ועוד מאי איצטריך לשנויי אגב שאני דמשמע דאגב מהני באותיות לימא אגב הוא כמסירה דמסירה מהני בשטר מכר שכתב בשמו אבל אותיות שכתובין בשם אחרים אין נקנין במסירה ונראה לפרש דהוה ס"ד אגב מילי נינהו וקנין גרוע הוא ואפ"ה מהני בלא מסירה לקנות שעבוד של שטר הכתוב בשמו וא"כ גם בשטר שאין כתוב בשמו תועיל מסירה בלא כתיבה דקנין חשוב הוא ומשני דאגב קנין חשוב הוא ואלים כמו מסירה דהא מטבע דאין נקנה בחליפין נקנה אגב קרקע כמו במשיכה ובהגבהה ומיהו אותיות לא מיקנו אגב קרקע בלא שטר וכן בקנין בלא כתיבת השטר כ"כ ר"ח ז"ל דאותיות לא מיקנו אגב קרקע אבל רב אלפס ז"ל כתב דמיקנו אגב קרקע ומסתברא דלא מיקנו דלא דמי כלל קנין אותיות לקנין שטר שכתב המוכר בשם הלוקח. ולא את האנתיקי מאי אנתיקי אמר רב פפא עיסקא דאית בה: מתני' מכר את הקרון לא מכר את הפרדות מכר את הפרדות לא מכר את הקרון אבל שכר את הקרון שכר את הפרדות דבמכר אדם קונה קרון מאחד ופרדות מאחר אבל אין דרך שוכר בכך מכר את הבקר לא מכר את הצמד מכר את הצמד לא מכר את הבקר ר' יהודה אומר הדמים מודיעים כיצד אמר לו מכור לי צמדך במאתים זוז הדבר ידוע שאין הצמד במאתים זוז וחכמים אומרים אין הדמים ראיה: ,גמ' מכר את הקרון וכו' תני רב תחליפא בר מערבא קמיה דר' אבהו מכר את הקרון מכר את הפרדות אמר ליה והא אנן לא מכר תנן אמר ליה איסמייה אמר ליה לא תתרגם מתניתך בשאדוקין בו. מכר את הבקר וכו' היכי דמי אילימא דקרו לצמד צמד ולבקר בקר פשיטא צמד זבין ליה בקר לא זבין ליה אלא דקרו נמי לצמד בקר כוליה זבין ליה לא צריכא דאיכא דקרו לצמד צמד ולבקר בקר ואיכא נמי דקרו לבקר צמד רבי יהודה סבר הדמים מודיעים וחכמים אומרים אין הדמים ראיה. וניהוי ביטול מקח וכ"ת בכה"ג לית להו לרבנן ביטול מקח והתנן רבי יהודה אומר אף המוכר ס"ת בהמה ומרגליות אין להם אונאה אמרו לו לא אמרו אלא את אלו. מאי אין דמים ראיה דקאמרי רבנן דהוי בטול מקח ואיבעית אימא כי קאמר בטול מקח בכדי שהדעת טועה אבל בכדי שאין הדעת טועה לא: מתני' המוכר את החמור לא מכר את כליו נחום המדי אומר מכר את כליו רבי יהודה אומר פעמים מכורין ופעמים אין מכורין כיצד חמור לפניו וכליו עליו אמר לו חמורך זה כליו מכורין חמורך הוא אין כליו מכורין: ,גמ' אמר עולא מחלוקת בשק ודיסקיא וכומני דת"ק סבר סתם חמור לרכיבה עומד ונחום המדי אומר סתם חמור למשוי עומד אבל באוכף ומרדעת דברי הכל מכור. מאי כומני אמר רב פפא בר שמואל מרכבתא דנשי איבעיא להו בעודן עליו מחלוקת אבל כשאין עודן עליו מודה להו נחום המדי לרבנן דאין מכורין ובמאי דפליגי דהיינו שק ודיסקיא וכומני מודה להו אבל באוכף ומרדעת אע"פ שאין עליו קונה דאפסרי' דחמור נינהו וקני להו כל היכא דאיתנהו או דלמא כשאין עודן עליו מחלוקת אבל בעודן עליו מודו רבנן לנחום המדי דמכורין או דלמא בין בזו ובין בזו מחלוקת ולא איפשיטא הלכך בין בזו ובין בזו אינן מכורין: אמר אביי רבי אליעזר ורבי שמעון בן גמליאל ור"מ ורבי נתן וסומכוס ונחום המדי כולהו סבירא להו כל דמזבין איניש איהו וכל תשמישתיה זבין רבי אליעזר מאי היא דתנן רבי אליעזר אומר מכר את בית הבד מכר את הקורה רשב"ג דתנן רשב"ג אומר מכר את העיר מכר את הסנטר רבי מאיר דתניא רבי מאיר אומר מכר את הכרם מכר כל תשמישי הכרם ר' נתן וסומכוס ביצית ודוגית נחום המדי הא דאמרן הני כולהו שיטה נינהו ולית הלכתא כחד מינייהו: ,מתני' המוכר את החמור מכר את הסיח מכר את הפרה לא מכר את בנה: ,גמ' היכי דמי אי דא"ל היא ובנה אפי' פרה נמי ואי דלא א"ל היא ובנה אפי' חמור נמי לא אמר פפא דא"ל חמור מניקה אני מוכר לך פרה מניקה אני מוכר לך בשלמא פרה איכא למימר לחלבה קאמר ליה אלא חמור מאי קאמר ליה שמע מינה היא ובנה קא"ל: תוספתא פרק ד' המוכר שפחה לחבירו מכר לו כלים שעליה ואפילו הן של ק' מנה אבל לא את השירים ולא את הנזמים ולא את הטבעות ולא את הקטלאות שבצוארה שפחה וכל מה שעליה אני מוכר לך אע"פ שיש עליה כלים של ק' מנה הרי כולן מכורין שפחה מעוברת אני מוכר לך פרה מעוברת אני מוכר לך מכר את הולד שפחה מניקה אני מוכר לך פרה מניקה אני מוכר לך לא מכר את הולד. תמיה לי הא דקתני שפחה מעוברת אני מוכר לך מכר את הולד דמשמע הא לא קאמר שפחה מעוברת אלא שפחה זו סתם לא מכר לו את הולד ולא מסתבר כלל: ,מתני' מכר בור מכר מימיו מכר אשפה מכר זבלה מכר כוורת מכר דבורים מכר שובך מכר יונים. בתוספתא קתני מכר דבורים מכר כוורת מכר יונים מכר שובך לפי שאין דרכן של בני אדם למכור כל הדבורים כשדעתו לשייר את הכוורת כדמוכחא מתניתא דקתני הלוקח פירות כוורת נוטל ג' נחילין וזה שפירש שמכר כל הפירות בלא שיור מכר גם את הכוורת וכן נמי בשובך תנן הלוקח פירות שובך מחבירו וכו' וזה שפירש שמכר הכל מכר גם את השובך: מכר בור מכר מימיו אמר רבא מתני' יחידאה היא דתניא מכר בור לא מכר את מימיו רבי נתן בר"ש אומר מכר בור מכר מימיו וכיון דיחידאה היא לא סבירא לן כוותיה. ורשב"ם פי' דהלכה כמתני' דסתם במתני' ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם דמתני'. ודאי כשהאמורא אומר דבר מדעתו ומקשה ליה ממתני' ומשני ליה יחידאה היא לא סבירא לן כההיא משנה דסמכינן עליה דאמורא דפסיק הלכתא דלא כמתני' אבל הא דקאמר הכא יחידאה היא לאו למימר דלא סבירא לן כוותיה אלא לאשמועינן דר"א בר' שמעון כרבנן וכן מסתבר: מתני' הלוקח פירות שובך מחבירו מפריח בריכה ראשונה והתניא מפריח בריכה ראשונה ושניה אמר רב כהנא לא קשיא הא דקתני בריכה ראשונה ושניה בה והא דקתני בריכה ראשונה באמה משום דמצטווגתא אברתא ואזוגא דשבקינן לה. פירות כוורת נוטל שלשה נחילין ומסרס. במתניתא תנא נוטל שלשה נחילין בזה אחר זה מכאן ואילך נוטל אחד ומניח אחד. חלות דבש מניח שתי חלות. זיתים לקוץ מניח שתי גרופיות. ת"ר הלוקח אילן מחבירו לקוץ מגביה מן הקרקע טפח וקוצץ. בתולת השקמה שלשה טפחים. סדן השקמה שני טפחים. בגפנים ובקנים מן הפקק ולמעלה. בדקלים ובארזים חופר ומשרש לפי שאין גזען מחליף: מתני' הקונה שתי אילנות בתוך של חבירו הרי זה לא קנה קרקע רבי מאיר אומר קנה קרקע הגדילו לא ישפה העולה מן הגזע שלו מן השרשים של בעל הקרקע ואם מתו אין לו קרקע. הקונה ג' אילנות יש לו קרקע הגדילו ישפה והעולה מן הגזע ומן השרשים שלו ואם מתו יש לו קרקע: ,גמ' היכי דמי מן הגזע היכי דמי מן השרשים. א"ר יוחנן בהרואה פני החמה זהו מן הגזע שאינו רואה פני החמה זהו מן השרשים. וליחוש דלמא מסקא ארעא שרטון וקא מתחזיא כתלת וא"ל תלתא אילנות זביני ואית לי ארעא אלא אמר רב נחמן יקוץ. אמר רב נחמן נקטינן דקל אין לו גזע אמר רב פפא אין לו גזע לבעל הדקל לפי שאין לו גזע. קנה שלשה קנה קרקע. וכמה אמר רבי יוחנן הרי זה קנה תחתיהן וביניהן וחוצה להן כמלוא אורה וסלו. תנ"ה הרי זה קנה תחתיהן וביניהן וחוצה להן כמלוא אורה וסלו וזה וזה אין רשאים לזורעה וכמה יהא ביניהן אמר רב יוסף. אמר רב יהודה אמר שמואל מד' אמות ועד שמונה רבא אמר רב נחמן משמונה אמות ועד שש עשרה. אמר רבא הלכתא מד' אמות ועד שש עשרה תנ"ה כמה יהו מקורבין ד' אמות וכמה יהו מרוחקין שש עשרה אמה הרי זה קנה את הקרקע ואת האילנות שביניהם לפיכך יבש האילן או נקצץ יש לו קרקע פחות מיכן או יתר על כן או שלקחו בזה אחר זה ה"ז לא קנה את הקרקע ואת האילנות שביניהן לפיכך יבש האילן או נקצץ אין לו קרקע. ונראה לפרש נקצץ דומיא דיבש מה יבש בזמנו אף נקצץ בזמנו כלומר שהזקין ונקצץ ואין גזעו מחליף והכי דייק בפרק המקבל (בבא מציעא דף קט:) אבל אם גזעו מחליף אין זה אילן חדש והוי כיוצא מן הגזע. ה"ר יונה ז"ל. בעי ר' ירמיה כשהיא מודד ממקום קצר הוא מודד או ממקום רחב הוא מודד א"ל רב גביהה מבי כתיל ת"ש הרכובה שבגפן אין מודדין אלא מעיקר השני. מכר לו שנים בתוך שדהו ואחד על המצר שנים בתוך שלו ואחד בתוך של חבירו או שמפסיק ביניהם בור או אמת המים או ריכבא דדיקלא כולן בעיות הן ועלו בתיקו וכיון דמספקא לן לא קנה קרקע. בעי רבי ירמיה מכר לו שלשה בדי אילן מהו אמר ליה רב גביהה מבי כתיל לרב אשי ת"ש דתנן המבריך שלשה גפנים ועיקריהן נראין ר"א בר צדוק אומר אם יש ביניהן מד' אמות ועד שמונה מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין. כיצד הן עומדין רב אמר כשורה ורבי יוחנן אמר כחצובא מ"ד כשורה כל שכן כחצובא ומאן דאמר כחצובא אבל כשורה לא והלכתא כרבי יוחנן. ומדבעי כחצובא אלמא קונה שני אילנות אין לו קרקע אפילו לרבי עקיבא דאמר מוכר בעין יפה הוא מוכר דבשני אילנות לא משכחת כחצובא ועוד דשקלו וטרו הני אמוראי בתראי בשנים בתוך שלו ואחד על המצר: מתני' המוכר את הראש בבהמה גסה לא מכר את הרגלים מכר את הרגלים לא מכר את הראש מכר את הקנה לא מכר את הכבד מכר את הכבד לא מכר את הקנה אבל בבהמה דקה מכר את הראש מכר את הרגלים מכר את הרגלים לא מכר את הראש מכר את הקנה מכר את הכבד מכר את הכבד לא מכר את הקנה בד"א במקום שלא נהגו אבל במקום שנהגו הכל כמנהג המדינה: ארבע מדות במוכרין מכר לו חטין יפות ונמצאו רעות הלוקח יכול לחזור בו רעות ונמצאו יפות המוכר יכול לחזור בו רעות ונמצאו רעות יפות ונמצאו יפות אין אחד מהן יכול לחזור בו שחמתית ונמצאו לבנות לבנות ונמצאו שחמתית עצים של זית ונמצאו של שקמה של שקמה ונמצאו של זית יין ונמצא חומץ חומץ ונמצא יין שניהם יכולים לחזור בהן: גמ' אמר רב חסדא מכר לו שוה חמש בשש והוקרו ועמדו על שמנה מי נתאנה לוקח לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר משום דאמר ליה אי לאו דאוניתן לא מצית הדרת בך השתא דאוניתן מצית הדרת בך ולא קיימא לן כרב חסדא בהא דאמר לוקח יכול לחזור דאיהו סבר כמתני' דפרק הזהב (בבא מציעא דף נא.) דתנן מי שהוטל עליו אונאה ידו על העליונה רצה אומר לו תן לי מעותי או תן לי מה שאוניתני וההיא מתניתין אתיא כר' יהודה הנשיא ואנן קיימא לן כרבא דפסק הלכה כרבי נתן דאמר שתות קנה ומחזיר אונאה. ומיהו קי"ל כעיקר מלתיה דרב חסדא דאתא לאשמועינן דאין מוכר יכול לחזור אע"פ שהוקרו מדחזינן בסוף שמעתי' הוה אמינא הא דרב חסדא תרוייהו מצי הדרי בהו אלמא אי לאו דרב חסדא ה"א דאפילו מוכר יכול לחזור בו ואע"ג דכ"ע באונאה אין המאנה יכול לחזור בו שאני הכא שחזר המקח להיות בטול מקח לגבי המוכר קודם שנתקיים המקח לגבי לוקח דהיינו בתוך בכרי שיראה לתגר או שיאמר רוצה אני במקח הלכך גם המוכר יכול לחזור בו כיון שלא קיים הלוקח עדיין את המקח קמ"ל רב חסדא דאין יכול לחזור בו משום דא"ל אי לאו דאוניתני וכו' ואע"ג דלדידן דקי"ל דשתות קנה לא שייך האי טעמא שהרי נתקיים המקח אצל הלוקח. כתב רב אלפס ז"ל דנ"מ לענין ביטול מקח כגון שמכר לו שוה ד' בחמש ולא הספיק בכדי שיראה לתגר או לקרובי עד שהוקרו ועמדו בשבע לא מצי מוכר הדר ביה דא"ל אי לאו דאוניתן וכו' וכן מוכר שמכר שוה חמש בד' והוזלו ועמדו על שלש לא מצי לוקח הדר ביה משום דאמר ליה אי לאו דאוניתן וכו' ואע"ג דדחינן ואמרינן דלמא הא דרב חסדא תרוייהו מצי הדרי בהו ומתני' היינו טעמא משום דרע רע יאמר הקונה לא בטילה להא דרב חסדא דלא דחינן מימרא בדלמא וטעמא דרב חסדא טעמא דמסתבר הוא וא"ת בביטול מקח דאמר בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ:) דשניהן חוזרין אמאי לא קאמר מתאנה למאנה אי לאו דאוניתן כו' כמו דאמר בשתות. וי"ל לפי שרחוק מן המקח יותר ואין דרך בני אדם לטעות לא נקרא עליו שם מקח ונתבטל המקח מעיקרא. והריב"ם פירש דביתר משתות אין המאנה חוזר אלא אם כן המתאנה תובע אונאתו אבל אם המתאנה רוצה לעמוד במקחו ופוטר את המאנה מדמי אונאתו אין המאנה יכול לבטל המקח משום דא"ל אי לאו דאוניתני כו'. דאי לא תימא הכי נמצא יפה כח המאנה לפי שאינהו ביתר משתות יותר מבשתות ואע"ג שגם עכשיו יפה כחו דבשתות ידו על התחתונה וביתר ידו כיד המתאנה שאם המתאנה תובע את אונאתי יכול הוא לבטל את המקח בזה אין כל כך תימה דאונאת שתות אין חשוב כל כך כמו מקח טעות הלכך אפילו כשתובע המתאנה את אונאתו אין המאנה יכול לבעל המקח אבל ביתר משתות דהוי אונאה מרובה כשבא המתאנה להתרעם על אונאתו חשיב כמקח טעות ויכול אף המאנה לחזור ואין חשוב מקח כלל אבל כשלא בא המתאנה להתרעם על המקח אלא רוצה להעמיד מקחו ולמחול על אונאתו היאך יתכן שהמוכר יערער ויאמר איני רוצה שיתקיים המקח הואיל והלוקח משך מקחו ונתרצה וכו'. ונראה שרב אלפס סובר כן מדמפרש דלדידן נפקא מיניה במילתיה דרב חסדא לענין בטול מקח דלא מצי מוכר הדר ביה משום דא"ל אי לאו דאוניתן וכו' אלמא דבטול מקח ליתא חזרה לגבי מוכר אם אין המתאנה תובע אונאתו. והקשה ה"ר יונה ז"ל דהא דקאמר גמ' בפרק הזהב דאילו יותר משתות שניהן חוזרין אי אפשר לפרש כן דשניהן חוזרין סתמא קאמר וסתמא לאו בתובע אונאתו מיירי שהרי אין יכול לתבוע אונאתו ביותר משתות אלא או יבטל המקח או יתרצה בו דבאונאת שתות דוקא הוא דיכול לתבוע אונאתו הלכך אין להעמיד חזרת המאנה כשתובע המתאנה מה שאין יכול מן הדין לתבוע וטפי הוי מסתבר דהיכא דתובע אונאתו הרי גילה בדעתו שחפץ בקיום המקח אלא שתובע להחזיר לו דמי אונאתו וכיון שחפץ בקיום המקח לא מסתבר שהמאנה יבטל המקח. ופירש ה"ר יונה ז"ל דהא דקאמר דשניהם חוזרין היינו כל זמן שהמתאנה יכול לחזור גם המאנה יכול לחזור בו וה"ט דלא מצי א"ל אי לאו דאוניתן וכו' משום דאין חזרת המאנה אלא משום לתא דחזרת המתאנה דמקח שיש בו טעות ביתר משתות מסתמא יחזור בו המתאנה דכיון שאין יכול לתבוע אונאתו ודאי יבטל המקח שאין אדם מוחל על אונאה יותר משתות ואפילו על אונאת שתות אין אדם מוחל הלכך כיון דמסתמא מקח טעות הוא גם המאנה חוזר דהא לא שייך למימר אי לאו דאוניתן וכו' שהרי כנושא ונותן בלא משיכה דמי אבל אם נתרצה המתאנה במכר אין המאנה יכול לחזור בו אחרי כן וכן אם נתאנה הלוקח ביתר משתות ושהה בכדי שיראה אע"ג דאמור רבנן מוכר לעולם חוזר הכא אין המוכר יכול לחזור בו כיון שנתקיים המקח לגבי הלוקח שנתאנה דכיון דאמור רבנן דהלוקח שנתאנה אין יכול לחזור בו אפילו בביטול מקח אחר בכדי שיראה אלמא שנתקיים המקח הלכך אין המאנה יכול לחזור בו דהא ליכא למימר מקח טעות הוא כיון דאותו שנתאנה אין יכול לחזור בו דודאי לא תיקנו רבנן חזרה לגבי המאנה משום דא"ל אי לאו דאוניתן וכו'. והשתא לא צריכינן למימר דרב אלפס ז"ל סבר שאין המאנה יכול לבטל המקח אלא כשהמתאנה תובע אונאתו דלמאי דפרישנא דהיכא שנתרצה המתאנה במקח עד שלא חזר בו המאנה שוב אין המאנה חוזר ניחא נמי הכא דמסתמא כיון דהוקרו אין הלוקח עומד לחזור בו ומכל מקום לוקח יכול לחזור בו אע"פ שאין כאן עוד אונאה ולא אמר לאלתר כשהוקרו כמי שנתרצה בפירוש דמי דכיון דנתנו חכמים כח בידו לחזור עד זמן ידוע אין רוצה לקיים המקח לגמרי וטוב לו שיהא בידו לחזור הלכך אם ירצה לוקח יכול לחזור ולא מוכר ואם אין הלוקח רוצה לחזור בו אלא תובע אונאתו מן. המוכר יש אומרים שצריך להחזיר לו אונאתו דכיון שאם תבע קודם שהוקרו היה צריך להחזיר לו אונאה גם עתה נמי כשהוקרו ברשותא דידיה אייקור. וה"ר יונה ז"ל כתב שאין יכול לתבוע אונאתו דכיון שהיה יכול לחזור בו לא נתקיים המקח עד עתה ואין המתאנה יכול לתבוע אונאתו אלא כשיש שם אונאה בשעה שהמקח מתקיים. ועוד דקדק מלשון הטעם שנתן רב חסדא לדבריו דאם איתא דסבר רב חסדא דכל זמן שהלוקח חפץ במקח איגלאי מילתא שנתקיים המקח מתחלה ולעצמו הוקר א"כ למה ליה דדחיק ונסיב טעמא משום דא"ל אי לאו דאוניתן וכו' דה"ל למימר כיון דהשתא איתרצאי במקח ברשותי אייקר דאיגלאי מילתא למפרע שחל המקח מתחלה וחייב נמי ליתן דמי אונאתו אלא ודאי לא חל המקח אלא בשעה שמקיים אותו מי שנתאנה וע"כ למאי דבעי למימר דהא דרב חסדא תרוייהו מצי הדרי בהו לא אמרינן דחל המקח למפרע כשמקיים אותו עכשיו ורב חסדא לא פליג על סברא זו אלא בהא דקאמר שהמקח קיים לגבי מוכר שאין יכול לחזור אבל במאי דלא פליג לא פליג: מתני' המוכר פירות לחבירו משך ולא מדד קנה מדד ולא משך לא קנה ואם היה פקח שוכר את מקומן. הלוקח פשתן מחבירו ה"ז לא קנה עד שיטלטלנו ממקום למקום: ,גמ' אמר רב אסי אמר ר' יוחנן מדד והניח על גבי סימטא קנה ואסיקנא במדד המוכר ונתן לתוך כליו של לוקח אבל מדד ונתן ע"ג קרקע לא דסימטא לא הויא כחצירו שיקנה לו המקום אלא כליו קונין לו כיון שיש לו רשות להניח שם. רב ושמואל דאמרי תרוייהו כליו של אדם קונה לו בכל מקום חוץ מרשות הרבים ר' יוחנן ור"ל דאמרי תרוייהו אפילו ברשות הרבים אמר רב פפא ולא פליגי כאן ברה"ר וכאן בסימטא ואמאי קרי ליה רה"ר לפי שאינו רשות היחיד וה"נ מסתברא דא"ר אבהו אמר רבי יוחנן כליו של אדם קונין לו בכל מקום שיש לו רשות להניחו שם. יש לו רשות להניחו שם אין אין לו רשות להניחו שם לא ש"מ וא"ת והא לעיל קאמר ר' יוחנן מדד והניח על גבי סימטא קנה ואוקימנא בכליו של לוקח ומשמע דדוקא מדד ונתן לתוכו אבל לא מדד לא קני ליה כליו וי"ל דאם הניח בכליו של לוקח בלא מדידה בעי למימר ליה זיל קני ואי לא א"ל לא קנה דלא הוה דעתיה דליקני ליה כליו כיון דמחוסרין מדידה אלא לדעת שימדדם ואח"כ ימשכם ויזכה בהן אבל כשמדד המוכר ונתן לתוך כליו של לוקח לא בעי למימר ליה זיל קני והשתא ניחא דצריכי הני תרי מילי דר' יוחנן הך דלעיל כדפרישית והך דהכא לאשמועי' בכ"מ שיש לו רשות להניחו שם והא דאמר ר' יוחנן אפילו ברה"ר ואוקימנא בסימטא דהכא חדא מכללא דחבירתה איתמר. ת"ש ד' מדות במוכרין עד שלא נתמלאת המדה למוכר משנתמלאת המדה ללוקח בד"א במדה שאינה של שניהם אבל אם היתה מדה של אחד מהן ראשון ראשון קנה בד"א ברה"ר ובחצר שאין של שניהם אבל ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או שיוציאנה מרשותו ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח ברשות הלה המופקדין אצלו לא קנה עד שיקבל עליו או שישכור את מקומו קתני מיהא ברה"ר מאי לאו ברה"ר ממש לא בסימטא. והא דתניא אם היתה מדה של אחד מהם ראשון ראשון קנה ואע"פ שלא נתמלאת המדה אוקימנא דף פו: כשהיו שנתות במדה. בעי מיניה רב ששת מרב הונא כליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח או לא אמר רבא ת"ש משך חמריו ופועליו והכניסן לתוך ביתו בין פסק עד שלא מדד בין מדד עד שלא פסק שניהם יכולין לחזור בהן פרקן והכניסן לתוך ביתו פסק עד שלא מדד שניהם אין יכולין לחזור בהן מדד עד שלא פסק שניהן יכולין לחזור בהן ומדכליו דמוכר ברשות לוקח קנה כליו דלוקח ברשות מוכר לא קנה ודחי ליה במסבלי דתומי שמניחן ע"ג קרקע ואין כלי מפסיק ומעיקרא נמי מייתי מתני' דגיטין זרקו לתוך חיקה למפשט מינה דקני ודחי לה והדר תו קאמר פשוט מהא ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או שיוציאנה מרשותו מאי לאו בכליו של לוקח לא בכליו של מוכר. מכאן משמע דמשיכה מהניא בכליו של מוכר דקתני דקנה כשמוציאה מרשותו ומשמע שהוציא מרשותו כמות שהוא עם הכלי וכן מוכח בפ"ק דמציעא דף ט: מהא דבעי ר"א משוך בהמה וקני כלים שעליה מי מהניא משיכה דבהמה לקנות כלים שעליה או לא. ומשמע דדוקא בבהמה הוא דמיבעיא ליה משום דבהמה אין נעשית בסיס לכלים אבל כלים פשיטא ליה דמהניא משיכתן למיקני כלים שבתוכן ואע"פ שלא אמר ליה משוך הכלי לקנות הפירות אלא שמשך בפניו ומוקי רישא בכליו של מוכר וסיפא בכליו של לוקח וחשיב להו תרי מדות אע"פ דכליו של לוקח קנה אף ברשות מוכר משום דאכתי יש חילוק ביניהן דברשות לוקח קונה ליה כליו אף בלא מדידה דכליו חשיב כמו משיכה ותנן משך ולא מדד קנה אבל ברשות מוכר לא קנה עד שימדוד המוכר לתוכו דהא אפי' בסימטא אמר לעיל דבעינן מדד ונתן לתוך קופתו ובמסקנא בעי למיפשט רבינא מהא דאמרי רב ושמואל כליו של אדם קונין לו בכ"מ לאו לאותויי רשות מוכר ודחי ליה רב אשי שאני התם דא"ל זיל קני שהקנה לו מקומו דהשתא הוי כליו של לוקח ברשות לוקח וכי תימא מאי איצטריך לאיתויי הא פשיטא דכליו של לוקח ברשות לוקח קנה. וי"ל דהא קמ"ל דלא תימא דלא מהני האי שאילת מקום להיות קנוי ללוקח בדברים בעלמא שיקנה לו כליו דהשואל קרקע או שוכר מחבירו צריך לקנותו בכסף או בחזקה כדאמר מעשר שני פ"ה מ"ט גבי עובדא דר"ג וזקנים עישור שאני עתיד למוד נתון לר"א בן עזריה ליהושע ומקומו מושכר לו ובפרק השואל דף צט: קאמר ר"א כשם שקרקע נקנית בכסף ושטר וחזקה כך שכירות קרקע נקנית בשטר כו' קמ"ל דדבור מהני הכא דודאי לענין שיקנה לו המקום בלא כליו כההוא עובדא דר"ג בעי קניית מקים אבל לענין קניית הכלי בדבור בעלמא שנתן לו רשות להניח שם כליו קני והשתא לא איפשיטא הך בעיא אי כליו של לוקח ברשות מוכר קני אי לא היכא דלא א"ל זיל קני נמצא דמספקא לן אם הכלי בטל לגבי הרשות או הרשות בטל לגבי הכלי הלכך כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה וכן נמי כליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה. אבל רב אלפס גורס בעי מיניה רב ששת מרב הונא כליו של לוקח ברשות מוכר קנה או לא קנה אמר ליה לא קנה ומתוך שהשיב לו דלא קנה אלמא שהכלי בטל לגבי הרשות פסק נמי דכליו של מוכר ברשות לוקח קנה וגירסא זו לא ראיתי בשום ספר אלא ה"ג בכל הספרים א"ל תנינא זרק לתוך חיקה וכו' ובעי למיפשט דקני ודחי לה רב נחמן ולא מצינו כזאת בגמרא דבתר דפשיט ליה הבעיא שיביא בגמרא ת"ש לפשוט הבעיא הוה ליה למימר מיתיבי או לימא מסייע ליה הלכך נראה כיון דלא איפשיטא דלא קנה לא לזה ולא לזה. ומסקנא דמלתא מדד המוכר ונתן לתוך כליו של לוקח בסימטא ובחצר של שניהם קנה כדאמר רב אסי אמר ר' חנינא לעיל מדד והניח על גבי סימטא קנה ואוקימנא במודד לתוך קופתו ואם לא מדד לא קנה עד דא"ל זיל קני. ברה"ר לא קנה אע"פ שמדד ואע"פ שא"ל זיל קני. ברשות מוכר אי אמר ליה זיל קני קנה ואע"פ שלא מדד דכיון דאמר ליה זיל קני הוי כרשות לוקח ואי לא א"ל זיל קני לא קנה אע"פ שמדד. ברשותו של לוקח קנה אע"פ שלא מדד דלא גרע רשותו ממשיכה ותנן משך ולא מדד קנה ותנן נמי פרקן והכניסן לתוך ביתו פסק עד שלא מדד קנה. כליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה לוקח אע"פ שאמר ליה זיל קני דבלשון זה אין הכלי שאול לו ולא דמי לכליו של לוקח ברשות מוכר דכשאמר ליה זיל קני נתן לו רשות להכניס כליו שם ואע"פ שאין המקום קנוי לו קנה כליו: מדת סרסור עד שלא נתמלאת המדה למוכר ואפי' יש בה שנתות. משנתמלאת המדה היא מושאלת ללוקח וקנה כדרך שקנה לוקח בכליו. כי כן דעת הסרסור שתהא מושאלת ללוקח כשנתמלאה. וכשאמר אדם יזכה כלי שלי לחבירי או תזכה חצירי לחבירי במקח שהוא לוקח מחבירו קונה חבירו דחצירו כידו והרי הוא יכול לזכות לחבירו שלא ע"י אחרים והיינו דתניא ברשות הלה המופקדין אצלו לא קנה עד שיקבל עליו או שישכיר את מקומו אלמא בקבלה לחודא זכתה חצירו ללוקח וברשות מוכר לא מהני קבלה מדלא עירב רשות המוכר ורשות המופקדין וליתנינהו כחדא משום דמוכר לא מצי אקנויי חצירו ללוקח לזכות לו בנכסי המוכר אם לא בשכירות או בקנין כדאשכחן בעובדא דר"ג דאמר ומקומו מושכר לו אבל בדבור בעלמא לא היה יכול להקנות לו המקום כדי לזכות במה שנתן לו ר"ג וה"נ אמר בפ' כיצד משתתפין (עירובין דף פב) גבי עירוב ומזכה לו ע"י בנו ובתו הגדולים אבל לא ע"י בנו ובתו הקטנים אלמא אינו יכול לזכות רשותו לאחר ע"י עצמו. א"ל הונא בריה דמר זוטרא לרבינא מכדי פרקן קתני מה לי פסק מה לי לא פסק א"ל פסק סמכא דעתיה לא פסק לא סמכא דעתיה ובדבר שדמיו קצובין אע"פ שלא פסק קני ואי א"ל הריני מוכר לך ע"פ שישומו שלשה אע"פ שאין דמיו קצובין קני. ומשיכה קונה בכליו של מוכר כדתניא ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או שיוציאנה מרשותו. משם משמע אפילו הוציאו כמו שהוא בכליו של מוכר: תנן התם נכסים שיש להן אחריות נקנין בכסף ושטר וחזקה ושאין להן אחריות אין נקנין אלא במשיכה. אמר רבה לא שנו אלא דברים שאין דרכן להגביה אבל דברים שדרכן להגביה בהגבהה אין אבל במשיכה לא ודברים שאין דרכן להגביה אי אגבהינהו קננהו אע"פ שאין דרכן בכך דהא אוקימנא לההוא דהגונב כיס בשבת במידי דבעי מיתנא ואפ"ה קני לה בהגבהה דהא קתני הגונב כיס בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור שבת שקנאו בהגבהה קודם שהוציאו: רב ושמואל דאמרי תרוייהו כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה כור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך ראשון ראשון קנה. ואע"ג דאמר במתני' משך ולא מדד קנה שאני הכא שפירש כור אני מוכר לך שגילה בדעתו שלא רצה שיגמר המכר אלא בבת אחת כי היה צריך לדמי כור שלם: ואם היה מחובר וכו' ומשום דתלש ממנו כל שהוא קני אמר רב ששת הב"ע דאמר ליה יפה לי קרקע כל שהוא וקני כל מה שעליה: מתני' המוכר יין ושמן לחבירו והוקרו או שהוזלו. עד שלא נתמלאת המדה למוכר משנתמלאת המדה ללוקח אם היה סרסור ביניהם נשברה החבית נשברה לסרסור. רישא איירי במדת סרסור ואין הסרסור שם אלא השאיל להם מדתו וסיפא מיירי בישנו שם ומודד להן בשכר וקמ"ל שהוא שומר שכר אף על החבית אע"פ שאין מקבל שכר אלא על המדידה: וחייב להטיף לו שלש טיפין הרכינה ומיצתה הרי הוא של מוכר והחנוני אינו חייב להטיף שלש טיפין רבי יהודה אומר ע"ש עם חשיכה פטור: השולח בנו אצל חנוני ופונדיון בידו למוד ומדד לו באיסר שמן ונתן לו את האיסר ושיבר את הצלוחית ואיבד את האיסר חנוני חייב ר"י פוטר שעל מנת כן שלחו ומודים חכמים לר' יהודה בזמן שהצלוחית ביד תינוק ומדד חנוני לתוכה החנוני פטור: ,גמ' בשלמא בשמן ואיסר בהא פליגי דרבנן סברי לאודועיה שדריה ורבי יהודה סבר לשדוריה ליה שדריה אלא צלוחית אבידה מדעת היא תרגמוה רבה ורבי זירא כגון שנטל חנוני למוד בה לאחרים ובשואל שלא מדעת קמיפלגי רבנן סברי גזלן הוי הלכך קמה ליה ברשות זה ואע"ג דאהדריה לתינוק לא מיפטר מיניה עד דמיהדר למרה ורבי יהודה סבר שואל הוי: אמר שמואל הנוטל כלי מן האומן על מנת לבקרו ונאנס בידו חייב וה"מ דקייצי דמיה. היה נראה לפרש דחייב משום דחשיב כשואל כדאמרינן במציעא בפרק האומנין דף פא. אהא דאמר רב חסדא לא שנו אלא שהחזירה בתוך ימי שאילתה אבל לאחר ימי שאילתה פטור. איבעיא להו פטור משואל וחייב כשומר שכר או דלמא שומר שכר נמי לא הוי אמר אמימר מסתברא פטור משואל וחייב כשומר שכר הואיל ונהנה ממנה. ותניא כוותיה דאמימר הלוקח כלים מבית האומן ע"מ לשגרן לבית חמיו ואמר לו אם מקבלין אותן ממני אתן לך דמיהן ואם לאו אתן לך כפי טובת הנאה שבהן ונאנסו בהליכה חייב בחזירה פטור מפני שהוא כנושא שכר ומדמייתי מינה סייעתא לההיא דהחזירה אחר ימי שאילתה משמע הא דקתני נאנסו בהליכה חייב הוי מטעם שואל וא"כ מילתיה דשמואל נמי מחמת שואל הוא כשנאנס דהא מההיא ברייתא מייתי סייעתא בנדרים לדשמואל. ומיהו רש"י פי' בההיא דהשוכר את האומנין נאנסו בהליכה חייב משום דחשיב כלוקח ומ"מ מייתי שפיר ראיה להא דאמימר דכי היכי דחשיב ליה בברייתא נושא שכר בשעת חזרה אע"פ שבטל המקח משום שהיה עד הנה כלוקח הכי נמי שואל לאחר שכלו ימי שאילתה אית לן לאחשוביה שומר שכר כיון שנהנה בשאלה עד עכשיו וכן נראה טעמא דשמואל דחשיב ליה בנדרים הנאת לוקח דודאי יקחנה דאיירי בזבינא חריפא כדאיתא התם וכן נראה לדקדק מההוא עובדא דלקמן דאייתי קרא לפום נהרא ומסיק דאין אדם מקדיש דבר שאין שלו ובשלמא אי הוי לוקח משום הכי הוי דבר שאין שלו אלא אי שואל הוי אמאי אין משאיל יכול להקדיש אטו אין משאיל יכול להקדיש מה שהוא שאול ביד אחרים מ"ש משוכר דאמר בערכין בפרק האומר משקלי עלי (ערכין דף כא.) המשכיר בית לחבירו והקדישו משכיר הבית קדוש. ואין לומר האי עובדא דלקמן דשקלי קרא לא ע"מ לבקר נטלו אלא ע"מ לקנות לגמרי א"כ מה מייתי האי עובדא על מילתיה דשמואל אלא ודאי לבקר נטלו ואם לא יכשר בעיניהם יחזירו לו הלכך נראה דלוקח הוי: ההוא גברא דאייתי קרא לפום נהרא אתו כולי עלמא שקיל קרא קרא אמר ליהוויין מקודשות לשמים אתו לקמיה דרב כהנא אמר להו אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו וה"מ דקייצי דמייהו אבל לא קייצי דמייהו ברשותיה קיימי וקדשי: מתני' הסיטון מקנח מדותיו פעם אחת לשלשים יום ובעל הבית פעם אחת לי"ב חדש רשב"ג אומר חלוף הדברים. החנוני מקנח מדותיו פעמים בשבת וממחה משקלותיו פעם אחת בשבת ומקנח מאזנים על כל משקל ומשקל אמר רשב"ג בד"א בלח אבל ביבש אין צריך וחייב להכריע לו טפח היה שוקל לו עין בעין נותן לו גרומיו אחד לעשרה בלח ואחד לעשרים ביבש. הא דתנן חייב להכריע לו טפח היינו במקום שנהגו אבל אם היה שוקל לו עין בעין נותן לו גרומיו אחד מעשרה בליטרא לעשרה ליטרא דלח דלא הוי אלא חד ליטרא למאה ליטרין ואחד מעשרים בליטרא לעשרים ליטרין דיבש דהוי חד ליטרא לארבע מאה ליטרין: ,גמ' מדאורייתא מנלן אמר ר"ל אמר קרא אבן שלמה וצדק אמרה תורה צדק משלך ותן לו א"ר לוי קשה עונשן של מדות יותר משל עריות שזה נאמר בהן חל וזה נאמר בהן אלה אל קשה ואלה קשה מאל ומאי עודפייהו הני אפשר בתשובה והני לא אפשר בתשובה: ,מתני' מקום שנהגו למוד בדקה לא ימוד בגסה בגסה לא ימוד בדקה למחוק לא יגדוש לגדוש לא ימתיק: ,גמ' ת"ר מניין שאין גודשין במקום שמוחקין ואין מוחקין במקום שגודשין ת"ל איפה שלמה וצדק. ומניין שאם אמר הריני מוחק במקום שגודשין ולפחות לו מן הדמים או הריני גודש במקום שמוחקין ולהוסיף על הדמים שאין שומעין לו ת"ל איפה שלימה וצדק רישא מיירי דקנה ממנו שתי מדות גדושות במקום שגודשין וא"ל תן לי ג' מחוקות דהיינו שתי גדושות דגודשא תילתא ואפ"ה אסור דאין לו רשות לשנות מנהג המדינה שבעיר ולא מיבעיא זה דאסור אלא אפי' במקום שקונין סאה גדושה בג' דינרין וא"ל תן לי סאה מחוקה בב' דינרין דס"ד ליהוי כקונה חצי המדה ר"ל דאסור אמר רמי בר אבא א"ר יוחנן מעמידין אגרדימין למדות ולשערים מפני הרמאין: ת"ר המבקש לשקול לו ליטרא שוקל לו ליטרא חצי ליטרא שוקל לו חצי ליטרא רביע ליטרא שוקל לו רביע ליטרא מאי קמ"ל דמתקנינן מתקלי עד הכי. היה מבקש ממנו שלשה רבעי ליטרא לא יאמר לו שקול ג' רבעי ליטרא פירוש כל רביע ליטרא לבדה אלא שוקל לו ליטרא ומניח רביע ליטרא עם הבשר. היה מבקש לקנות עשרה ליטרין לא יאמר לו שקול לי אחת אחת והכרע לי אלא שוקל לו כולן בבת אחת והכרע אחד לכולן: ת"ר נפש מאזנים תלויה באויר ג' טפחים וגבוה מן הארץ ג' טפחים וקנה ומיתנא שלה י"ב טפחים של צמרים ושל זגגים תלויה באויר שני טפחים וגבוה מן הארץ ב' טפחים וקנה ומיתנא שלה תשעה טפחים ושל חנוני ושל בעל הבית תלויה באויר טפח וגבוה מן הארץ טפח וקנה ומיתנא שלה ששה טפחים ושל תורטני תלויה באויר ג' אצבעות וגבוה מן הארץ ג' אצבעות וקנה ומיתנא שלה איני יודע והך קמייתא דמאי דגרדומאי: ת"ר אין עושין משקלות לא של עץ בעץ ולא של אבר ולא של גיסטרון ולא של שאר מיני מתכות אבל עושה של צונמא ושל זכוכית היה אומר ר"ת דוקא משקלות ששוקלין בו בשר ושמן לפי שהלחות נדבק בהן ומתייבש ומכביד אבל משקלות ששוקלין בהן כסף וזהב ודבר יבש מותר לעשות של מתכת כדתניא פי"ב דכלים ומייתי לה בפרק הזהב סלע שנפסלה והתקינה להיות שוקל בה משקלות: ת"ר אין עושין המחק לא של דלעת מפני שמיקל ולא של מתכת מפני שמכביד אבל עושה הוא של זית ושל שקמה ושל אשכרוע. ת"ר אין עושין המחק צדו אחד עב וצדו אחד קצר ולא ימחוק מעט מעט מפני שמפחית ללוקח ולא ימחוק בבת אחת מפני שמפחית למוכר ועל כולן א"ר יוחנן בן זכאי אוי לי אם אומרה אוי לי אם לא אומרה אם אומרה שמא ילמדו הרמאין ואם לא אומרה שמא יאמרו אין ת"ח בקיאין במעשה ידינו. אמרה או לא אמרה ת"ש דאמר אמר רב שמואל בר ר"י אמרה ומהאי קרא אמרה כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם: ת"ר לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה במדה זו מדת קרקע שלא ימדוד לאחד בימות החמה ולאחד בימות הגשמים במשקל שלא יטמין משקלותיו במלח במשורה שלא ירתיח והלא דברים ק"ו ומה משורה שהיא אחד משלשים וששה בלוג הקפידה תורה עליו. ק"ו הין וחצי הין שלישית ההין רביעית ההין לוג וחצי לוג ורביעית הלוג א"ר יהודה אמר רב אסור לאדם שישהה מדה יתירה וחסירה בתוך ביתו ואפי' יחדה לעביט של מי רגלים. אמר רב פפא לא אמרן אלא באתרא דלא חתימי אבל באתרא דחתימי אדחזי חותמא לא שקלי: אמר שמואל אין מוסיפין על המדות יותר משתות ולא על המטבע יותר משתות והמשתכר לא ישתכר יותר על שתות ובלבד שלא הוקר השער: ת"ר אוצרי פירות ומפקיעי שערים ומקטיני איפה ומלוי רבית עליהם הכתוב אומר לאמר מתי יעבור החדש ונשבירה שבר והשבת ונפתחה בר להקטין איפה ולהגדיל שקל ולעות מאזני מרמה מה כתיב אחריו נשבע ה' בגאון יעקב אם אשכח לנצח כל מעשיהם: אמר רב עושה אדם את קבו אוצר. פי' רשב"ם הא דאין אוצרין פירות היינו בעיר שרובה ישראל דוקא: ת"ר אין משתכרין פעמים בביצים פליגי בהו רב ושמואל חד אמר על חד תרתין וחד אמר תגר לתגרא: ומתריעין על פרקמטיא ואפי' בשבת אמר ר' יוחנן כגון כלי פשתן בבבל ויין ושמן בארץ ישראל משום דמינייהו רובא דחיותייהו. אמר רב יוסף והוא דזל וקם עשרה בשיתא: הדרן עלך המוכר את הספינה
ו׳
המוכר פירות לחבירו ולא צמחו אפי' זרע פשתן אין חייב באחריותן רשב"ג אומר זרעוני גינה שאינן נאכלין חייב באחריותן: ,גמ' ת"ר המוכר זרעוני גינה לחבירו זרעים שאין נאכלים זרען ולא צמחו חייב באחריותן הנאכלין אם התנה עמו מתחלה לזרע חייב באחריותן מהו נותן לו. דמי זרע וי"א אף ההוצאה והלכה כת"ק וה"מ דלא צמחו מחמת עצמן אבל מחמת דבר אחר כגון שלקו בברד או בכיוצא בו אין חייב באחריותן משמע מתוך דברי רב אלפס דכל היכא שאין הלקוי ידוע כגון ברד וכיוצא בו תלינן בגריעותן דזרעים. וקשה מהא דפרק המקבל (בבא מציעא דף קה:) דתנן המקבל שדה מחבירו ואכלה חגב או שנשדפה אם מכת מדינה היא מנכה לו מן חכורו וקאמר עלה בגמ' דף קו: אמר ר"ל ל"ש בשזרעה וצמחה ואכלה חגב אבל זרע ולא צמחה מצי א"ל כל בי זרע ליזרע וליזיל ומה שלא צמחה לפי שעדיין לא הגיע זמן הזריעה. ואמאי ואפי' אם זרעה קודם כל זמן הזריעה נימא ליה מה שלא צמחו לפי שלא היו ראוין לזריעה וי"ל דלעולם תלינן ריעותא בזרעים לפי שידוע שכל זרעים טובים צומחים והתם היינו טעמא דאם לא צמחו דתלינן ריעותא בזמן הזרע לפי שכל בני הבאגא זרעו ולא צמחו ואי אפשר שכל בני הבאגא זרעו זרע שלא היו ראויים לזריעה אבל של אדם אחד תלינן ודאי בזרעים אפילו לשלם ההוצאה אליבא די"א דמלתא דפשיטא היא: איתמר המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן רב אמר הרי זה מקח טעות ושמואל אמר יכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך. ולחזי ההוא גברא אי לרדיא זבין והכירו המוכר אי לשחיטה זבין. בגברא דזבין להכי ולהכי. ולחזי דמי היכי הוה דאפי' רבנן דלעיל (בבא בתרא דף עז:) מודו הכא כיון דאין הדמים מכחישין את עיקר הלשון לא צריכא דאייקר בשרא וקם בדמי רדיא. ואי דליכא לאשתלומי מניה לשקול תורא בזוזי דאמרי אינשי ממארי רשותך פארי איפרע. דאיכא לאשתלומי מניה רב אמר ה"ז מקח טעות זיל בתר רובא ורובא לרדיא זבני. ושמואל אמר כי אזלינן בתר רובא באיסורא אבל בממונא לא אזלינן בתר רובא והלכה כשמואל בדיני ודיני פריעה כתבתי בפרק קמא דקמא סימן ה: גרסינן בפרק אלו טרפות (חולין דף נ:) תנו רבנן מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד כשרה. משני צדדין טריפה נמצא עליה קורט דם בידוע שהוא קודם שחיטה לא נמצא עליה קורט דם בידוע שהוא לאחר שחיטה הוגלד פי המכה בידוע שהוא שלשה ימים קודם שחיטה לא הוגלד פי המכה המע"ה מנ"מ למקח וממכר לידע דמקח טעות הוי: ושנינו בבכורות פרק כל פסולי המוקדשין (בכורות דף לז.) השוחט את הבכור ומכרו ונודע שלא הראהו לחכם מה שאכלו אכלו ויחזיר להן הדמים ומה שלא אכלו יקבר ויחזיר להן הדמים השוחט את הפרה ומכרה ונודע שהיא טרפה מה שאכלו אכלו ויחזיר להן הדמים ומה שלא אכלו יחזירו לו הבשר ויחזיר להם הדמים. מכרוהו לעובדי כוכבים או הטילוהו לכלבים ישלמו לו דמי הטרפה ות"ר המוכר בשר לחבירו ונמצא בשר טריפה בכור פירות ונמצאו טבלים יין ונמצא יין נסך מה שאכלו אכלו ויחזיר להן הדמים: ת"ר המוכר עבד לחבירו ונמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו לסטים מזויין או מוכתב למלכות אומר לו הרי שלך לפניך: ,מתני' המוכר פירות לחבירו ה"ז מקבל עליו רובע טינופות לסאה תאנים מקבל עליו עשר מתליעות למאה מרתף של יין מקבל עליו עשר קוססות למאה קנקנים בשרון מקבל עליו עשר פטסאות למאה: ,גמ' תניא המוכר פירות לחבירו חטין מקבל עליו רובע קטנית לסאה שעורים מקבל עליו רובע נשובית לסאה עדשים מקבל עליו רובע עפרורית לסאה הני שעורי כולהו באתרא דליכא מנהגא אבל באתרא דאיכא מנהגא עבדינן כמנהגא דקי"ל כל כה"ג הכל כמנהג המדינה. אמר רב הונא אם בא לנפות מנפה כולה. אם מצא יותר מרובע. אמרי לה דינא ואמרי לה קנסא אמרי לה דינא דמאן דיהיב זוזי אפירי שפירי יהיב ורובע לא טרח אינש ביותר מרובע טרח וכיון שטרח טרח ואי בעי למטרח ברובע לא שבקינן ליה דבטלה דעתו אצל כל אדם ואמרי לה קנסא רובע שכיח יותר מרובע לא שכיח ואיהו הוא דעריב וכיון דעריב קנסוהו רבנן בכוליה וללישנא דקנסא אי אשתכח טפי מרובע וידיע דאיהו לא עריב לא קנסינן ליה ומסתבר דאי ליכא אלא רובע וחזינן דעריב חצי רובע או שליש רובע דקנסינן ליה בכולה רובע ואפילו ללישנא דדינא דלית ליה קנסא דכיון דודאי עריב מקצת ואיכא למימר דכילה רובע עריב הכא מודה דקנסינן ליה וכן מוכח סוגיא דשמעתין דקאמר לתרוצי ללישנא דדינא הכא מי יימר דערובי עריב מכלל דהיכא דודאי עריב מודה דקנסינן ליה וכיון דאיכא תרי לישני עבדינן כלישנא דקנסא לקולא ואי ידעינן דלא עריב לא קנסינן ליה. אמר רבה בר חייא קטוספאה משמיה דרב הבורר צרור מתוך גורנו של חבירו נותן לו דמי חטים משום דינא דגרמי דאי שביק להו הוו מזדבני אגב חיטי: ת"ר המקבל שדה מחבירו ליטע הרי זה מקבל עליו עשר בורות למאה יותר מכאן מגלגלין עליו את הכל: מרתף של יין מקבל עליו עשר קוססות למאה והני מילי בדלא אמר ליה למקפה אבל א"ל למקפה נותן לו יין שכולו יפה דתני רב זביד בר אושעיא מרתף של יין אני מוכר לך נותן לו יין שכולו יפה מרתף זה של יין אני מוכר לך נותן לו יין שכולו יפה ומקבל עליו עשר קוססות למאה וזהו אוצר ששנו חכמים ותניא בברייתא מרתף של יין אני מוכר לך נותן לו יין שכולו יפה מרתף זה של יין אני מוכר לך נותן לו יין הנמכר בחנות מרתף זה אני מוכר לך אפילו כולו חומץ הגיעו קשיין אהדדי ומשנינן דרב זביד דא"ל למקפה ודברייתא בדלא א"ל למקפה הלכך מרתף של יין וא"ל למקפה נותן לו יין שכולו יפה מרתף זה של יין וא"ל למקפה נותן לו יין שכולו יפה ומקבל עליו עשר קוססות למאה מרתף זה של יין ולא אמר לו למקפה נותן לו יין הנמכר בחנות מרתף זה ולא אמר לו של יין אפילו כולו חומץ הגיעו ומרתף של יין סתם ולא קאמר זה ולא אמר ליה למקפה פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר מקבל וחד אמר אין מקבל וקיימא לן כל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל וקיימא לן נמי דכל ספק ממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע הלכך מקבל ומוקמינן למתניתין כדברי המיקל על המוכר שהוא הנתבע ולא צריכנא לאוקמא למתניתין בדא"ל זה ולא מפקינן לה מפשטה: אמר רב יהודה יין הנמכר בחנות מברכין עליו בפה"ג רב חסדא אמר בהדי חמרא דאקרים למה לי ומודה רב יהודה בפרצומא דמזדבן אקרנתא א"ל אביי לרב יוסף הא רב יהודה הא רב חסדא מר כמאן ס"ל א"ל אנא מתני' ידענא דתניא הבודק את החבית להיות מפריש עליה תרומה והולך ואח"כ נמצא חומץ כל ג' ימים ודאי מכאן ואילך ספק מאי קאמר. א"ר יוחנן ה"ק כל ג' ימים הראשונים ודאי יין מכאן ואילך ספק מ"ט חמרא מעילאי עקר והאי טעמיה ולא עקר ואת"ל בתר דטעמיה עקר ה"ל ריחיה חלא וטעמיה חמרא וכל ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא. וריב"ל אמר כל ג' ימים האחרונים ודאי חומץ מכאן ואילך ספק מ"ט חמרא מתתאי עקר ואימור עקר ולאו אדעתיה ואת"ל מעילאי עקר והאי טעמיה ולא עקר דלמא בתר דטעמיה עקר והוה ריחיה חלא וטעמיה חמרא וכל ריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא. דרומאי מתנו משמיה דריב"ל ראשונים ודאי יין אחרונים ודאי חומץ אמצעים ספק הא גופא קשיא אמרת ראשונים ודאי יין אלמא ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא והדר אמרת אחרונים ודאי חומץ אלמא ריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא לא קשיא כאן דאשתכח חלא סופתקא דאי לאו דאייקור תלתא יומין לא הוה משתכח חלא סופתקא. איבעיא להו כמאן פשט ליה פליגי בה רב מרי ורב זביד חד אמר כר' יוחנן וחד אמר כריב"ל ופסק רשב"ם הלכה כרבי יוחנן משום דרומאי משמיה דריב"ל סברי כוותיה ואביי ורבא פליגי ביה נמי בפרק השוכר מסכת ע"ז דף סו: אביי סבר ריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא ורבא סבר חמרא וקי"ל הלכתא כרבא לגבי אביי: ת"ר אחד שכר תמרים ואחד שכר שעורים ואחד שמרי יין מברכין עליהם שהכל נהיה בדברו אחרים אומרים שמרים שיש בהן טעם יין מברכין עליהם בפה"ג אמר רבא דכ"ע רמא תלתא ואתא תלתא ולא כלום רמא תלתא ואתו ארבעה חמרא מעליא הוא רבא לטעמיה דאמר כל חמרא דלא דרי על חד תלת מיא לאו חמרא הוא כי פליגי דרמא תלתא ואתו תלתא ופלגא רבנן סברי תלתא מיא עול תלת אמיא נפק פש ליה פלגא ופלגא בשית מיא לאו כלום הוא ואחרים סברי תלתא עול ותרי ופלגא נפיק פש ליה כוזא וכוזא בתרי ופלגא חמרא מעליא. רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו אין הלכה כאחרים. בעא מיניה רב נחמן בר יצחק מרב חייא בר אבין שמרים שיש בהן טעם יין מהו א"ל מי סברת חמרא הוא קיוהא בעלמא הוא ותמד שרגילין לעשות שנותנים מים על החרצנים דינם כהך תמד של שמרים שמברכין עליהם שנ"ב אלא אם כן רמא תלתא ואתא ריבעא דמוכח בפסחים בריש פרק אלו עוברין (פסחים דף מב.) דתמד של חרצנים גרוע משל שמרים דקאמר התם וסבר ר' יהודה תמד לאו בר עשורי הוא ופריך עלה מהא דהמתמד ונתן מים במדה דמחייב ר' יהודה ומשני הא בדרווקא והא בדפורצני וליכא למימר דהמתמד מוקי בדפורצני ועדיף מדרווקא דא"כ מאי פריך הכא וביתר מכדי מדתו מי פליגי דלמא הא דפליגי רבנן ואמרי הכא ביתר מכדי מדתו משום דאיירי בדרווקא אלא ע"כ ההיא דהמתמד בדרווקא איירי וההיא דאלו עוברין דפטר ר' יהודה בדפורצני דגריעי מדרווקא ולענין מגע עובד כוכבים כתב ר' אברהם אב בית דין ז"ל שאין מגע עובד כוכבים אוסר בתמד אלא א"כ ראוי לברך עליו בפה"ג כגון דרמא תלתא ואתו ארבעה. והראב"ד ז"ל היה אומר כיון שאנו רואים שתמד משובחלשתיה מיחלף ביין גמור ואין להתיר במגע עכו"ם ועוד יש לחוש שמא מנסכין אותו לעבודת כוכבים הואיל והוא משובח לשתייה ודנין בו כדרך שאמרו בתרומה ראשון ושני אסור או שמא יש לדמות מגע עכו"ם בתמד למה שאמר ושל הקדש לעולם אסור. וה"ר יונה ז"ל כתב דתמד של שמרים כל זמן שלא מצא יותר מכדי מדתו שמותר דכיון שהתירו תמד שני במעשר למדנו שנתבטל טעם היין במים ואין מגע עכו"ם אוסר בו וגם אין דרכו לנסכו אלא שהחמירו חכמים בתרומה ובהקדש ואין ללמוד משם להחמיר במגע עכו"ם בתמד דשאני תרומה והקדש דכיון שנאסרו השמרים החמירו שלא להפקיע איסורן וה"ה בשמרים של נסך שכבר נאסר בהנאה התמד שלהן אסור לעולם ואין לדמות להביא התמד לכלל איסור שיאסר בו מגע עכו"ם אבל בתמד שמשימין מים בחרצנים שנדרסין ברגלים ולא נעצרו בגלגל וקורה יש להחמיר בתמד ראשון ושני בין לענין מגע עכו"ם בין לענין מעשר ואפילו של דמאי ואפילו לא מצא אלא כדי מדתו או אפי' פחות מכדי מדתו דבתמד של שמרים דוקא אמר תלתא עייל תלתא נפק לפי שאין השמרים בולעים המים אבל בתמד של חרצנים אע"פ שלא מצא יותר מכדי מדתן מוציאין משם יין משובח ועל כרחך יצא מן היין הרבה ובלעו הרבה מן המים ועוד אם תסחוט את החרצנים בידים יצא מהן יין הרבה ואע"פ שנותנין שם מים אין מוציאין יותר מכדי מדתן והרי זו הוכחה גדולה שהחרצנים בולעים הרבה מן המים וכיון שכך הוא אין יכולין לעמוד על הדבר כמה יין יש שם ואפשר שיש שם בתמד ראשון חלק רביעי מן היין ויש בו משום יין נסך כדין יין מזוג דקי"ל יין מזוג יש בו משום יין נסך אלא דלענין ברכה כיון שיש בו ספק בדבר כמה יין יש בו מברכין עליו שנ"ב אבל לענין מגע עובד כוכבים יש לו לנו להחמיר עד שיהא כל כך גרוע שאין דרך בני אדם לשתותו: אמר רב זוטרא בר טוביה אין אומרים קדוש היום אלא על היין שראוי לנסך על גבי המזבח ואסיקנא לאפוקי שריחו רע ולאפוקי מגולה ואע"ג דעבריה במסננת אפילו הכי הקריבהו נא לפחתך אבל יין מגתו מקדשין עליו דתני רבי חייא יין מגתו לא יביא ואם הביא כשר וכיון דאם הביא כשר אנן אפילו לכתחלה מקדשין עליו דאמר רבא סוחט אדם אשכול של ענבים ואומר עליו קדוש היום ויין מזוג נמי אחשובי אחשביה דאמר רב יוסף בר חנינא מודים חכמים לרבי אליעזר בכוס של ברכה שאין מברכין עליו עד שיתן לתוכו מים הלכך מקדשין עליו ויין של מרתף ושל צמוקים לא יביא ואם הביא כשר וכיון דאם הביא כשר אנן אפילו לכתחלה מקדשין עליו מיהו אמרי רבוותא לא כל הצמוקין שוין לקדושי עלייהו אלא כגון דמכמשן בגופנייהו ולא דיבישין וכדעצרת להו נפקא מינייהו ליחלוחית הני הוא דשרינן במים ומעצרינן להו ומקדשינן עלייהו אבל אי כי מעצרת להו לא נפיק מינייהו ליחלוחית לא מקדשין עלייהו. ויין מבושל היה אור"ת ז"ל דמברכין עליו בפה"ג וגם מקדשין עליו ואע"ג דאמר גבי שלקות הואיל ואישתני אישתני דוקא תומי וכרתי דאישתני לגריעותא כשבשלום דמעיקרא הוה בהו קיוהא והשתא לית בהו קיוהא אבל שאר ירקות הואיל ואישתני לעילויא לא אישתנו מברכתן ראשונה הכי נמי יין מבושל אישתני לעילויא ואין לדקדק מדלא קאמר הכא אי לימא למעוטי יין מבושל אלמא דמקדשין עליו דדלמא לא איצטריך למעוטי דשמא אפילו בפה"ג אין מברכין עליו דאישתני לגריעותא ואי למעוטי יין מבושל אתא הוה ליה למימר שאין מברכין עליו בפה"ג כ"ש שאין מקדשין עליו וכענין זה פרשב"ם לקמן הא דקאמר אילימא למעוטי יין קוסם פלוגתא דרבי יוחנן וריב"ל ויש להביא ראיה ממסכת תרומות פרק י"א מ"א אין מבשלין יין של תרומה מפני שממעיטו ורבי יהודה מתיר מפני שמשביחו אלמא דכ"ע עלויי עלייה דאפילו רבנן לא קאמרי אלא מפני שממעיטו אבל מודו שמעליהו בכך ואמר בירושלמי דפסחים ושקלים יוצאין ידי ארבע כוסות ביין מבושל וקשה מהא דאמר בפרק שני דתרומות תורמין יין שאין מבושל על מבושל אבל לא מבושל על שאין מבושל זה הכלל כל שהוא כלאים בחבירו לא יתרום מזה לזה ואפי' מן היפה על הרעה שאינו כלאים תורם מן היפה על הרעה אבל לא מן הרעה על היפה אלמא מבושל הוי רע דאישתני לגריעותא בירושלמי פריך מההיא מתני' אההיא מתניתין דפרק בתרא דתרומות ומשני כאן בכהן וכאן בבעלים הא דאמר אבל לא מבושל על שאינו מבושל היינו בבעלים לפי שהן תורמין לפי מדה שהיה מן היין קודם שבשלו והכהן חפץ יותר ברבוי יין בלא בישול לכך חשיב ליה רע לגבי כהן וגם יש אנשים שאינן יכולין לשתות יין מבושל לפי שמחמת חוזקו כואב לו בראשו הלכך חשיב רע לכהן אם אין דרכו לשתותו והא דפרק בתרא בכהן רבנן אסרי אע"פ שמשביחו משום הפסד תרומה ור' יהודה שרי מפני שמשביחו ורש"י כתב בתשובה אחת שאף בורא פרי הגפן אין מברכין עליו. וכן כתב רב צמח גאון ז"ל ואמר דמשום הכי לא קאמר הכא דלמעוטי מבושל אתא לפי שאף בורא פרי הגפן אין מברכין עליו. וליתא דאיכא למימר דסבר דמקדשין עליו משום דאישתני למעליותא ואע"ג דתנן במנחות דף פז. יין מבושל לא יביא ואם הביא פסול הא מסקינן הכא דלא נאמר כלל זה אלא ביין דמאיס ומפני דמאיס מפני ריחו או שנתגלה או דאישתני טעמיה לגריעותא אבל יין מבושל אשתני למעליותא ומה שאין מנסכין ממנו משום שנשתנה מברייתו ובבכורות דף יז. קאמר דגפן שגדלה על גבי תאנה פסול לנסכים לפי שנשתנה דבעינן דומיא דכבש שלא נשתנה בו כבש מעולם: קנקנים בשרון וכו'. תנא פטסאות נאות ומגופרות פי' הני מקבל אבל לא שבורות. תוספתא יותר על כן מחזיר לו השאר ונוטל הימנו דמים דלא שייך הכא טעמא דקנס דאין דרך לערבן עם שאר החביות וגם לא שייך טעמא דשכיח ולא שכיח אלא דבר הווה שמתקלקלין עשרה בתוך מאה כשמצרפן בכבשן הלכך מקבל עליו עשרה לעולם: ממתני' המוכר יין לחבירו והחמיץ אינו חייב באחריותו ואם ידוע שיינו מחמיץ הרי זה מקח טעות אמר לו יין מבושם אני מוכר לך חייב להעמיד לו עד עצרת יין ישן משל אשתקד מיושן משל שלש שנים: ,גמ' א"ר יוסי ברבי חנינא ל"ש אלא בקנקנים דלוקח אבל בקנקנים דמוכר א"ל הא חמרך והא קנקנך וא"ת הא דקתני במתניתין יין מבושם חיוב להעמיד לו עד עצרת לימא ליה קנקנים דידך גרמו וי"ל דאין ה"נ אם נתן לו והחמיץ אין חייב באחריות והא דקתני חייב להעמיד לו עד עצרת ה"ק דחייב ליתן לו יין שראוי להתקיים עד העצרת וכי קנקנים דמוכר מאי הוי לימא ליה לא איבעי לך לשהויי לא צריכא דא"ל למקפה ממאי מדקתני אם ידוע שיינו מחמיץ הרי זה מקח טעות ואמאי ולימא ליה לא אבעי לך לשהויי אלא לאו ש"מ מתני' בדא"ל למקפה ש"מ. ופליגא דר' חייא בר יוסף דא"ר חייא בר יוסף חמרא מזלא דמריה גרם שנאמר ואף כי היין בוגד גבר יהיר ולא ינוה והלכה כרבי יוסי בר' חנינא. אמר רב יהודה אמר רב כל המתגאה בטלית של ת"ח ואינו ת"ח אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה כתיב הכא לא ינוה וכתיב התם אל נוה קדשך. אתמר המוכר חבית יין לחבירו והחמיצה אמר רב כל שלשה ימים ברשות מוכר מכאן ואילך ברשות לוקח ושמואל אמר חמרא אכתפא דגברא שוור עבד רב יוסף עובדא בשכרא כוותיה דרב ובחמרא כוותיה דשמואל. הא דשמואל אי בקנקנים דמוכר קאמר בדלא א"ל למקפה ואי בקנקנים דלוקח אפילו א"ל למקפה כי היכי דלא תיקשי ארבי יוסי ב"ר חנינא דתרוייהו הלכתא נינהו. ואמר רבא האי מאן דזבין חביתא דחמרא לחבריה אדעתא לסבויי ותקף אפלגא או אתלתא דינא הוא דמקבל ליה מיניה דכוי כאילו א"ל למקפה ולא אמרן אלא דלא שני בברזא אבל שני בברזא לא ולא אמרן אלא דלא מטא יומא דשוקא אבל מטא יומא דשוקא לא. ואמר רבא האי מאן דמקבל חמרא מחבריה אדעתא דממטי ליה לאפרוותא דזלשפט ואדמטא התם זיל דינא הוא דמקבל ליה מיניה איבעיא להו הוה חלא מאי א"ל רב הלל לרב אשי כי הוינן בי רב כהנא א"ל חלא לא כמאן כרבי חייא בר יוסף ואיכא דאמרי אפילו חלא נמי מקבל כמאן כר' יוסי בר חנינא מהא שמעינן דהלכתא כרבי יוסי בר חנינא דלישנא בתרא עיקר. ישן משל אשתקד תנא מתיישן והולך עד החג: מתני' המוכר מקום לחבירו לעשות לו בית וכן המקבל מקום מחבירו לעשות לו בית חתנות לבנו ובית אלמנות לבתו עושה ד' אמות על שש דברי ר"ע ר' ישמעאל אומר רפת בקר היא זו הרוצה לעשות רפת בקר עושה ד' אמות על שש בית קטן שש על שמנה גדול שמנה על עשר טרקלין עשר על עשר רומו כחצי ארכו וכחצי רחבו ראיה לדבר רשב"ג אומר כבנין ההיכל: ,גמ' מאי טרקלין ביורדי תנא וקנתינר שתים עשרה על שתים עשרה מאי קנתינר תורבץ אפדני: ,מתני' מי שיש לו בור לפנים מביתו של חבירו נכנס בשעה בני אדם נכנסין ויוצא בשעה שדרך בני אדם יוצאים ואין מכניס בהמתו ומשקה מבורו אלא ממלא ומשקה מבחוץ זה עושה לו פותחת וזה עושה לו פותחת: ,גמ' פותחת להיכא אמר ר' יוחנן שניהם לבור בשלמא בעל הבור בעי לאשתמורי מיא דבוריה אלא בעה"ב למה ליה אר"א משום חשד אשתו: ,מתני' מי שיש לו גינה לפנים מגינתו של חבירו נכנס בשעה שדרך בני אדם נכנסים ויוצא בשעה שדרך בני אדם יוצאין ואין מכניס לתוכה תגרין ולא יכנס מתוכה לתוך שדה אחרת והחיצון זורע את הדרך נתנו לו דרך מן הצד מדעת שניהם נכנס בשעה שהוא רוצה ויוצא בשעה שהוא רוצה ומכניס לתוכה תגרין ולא יכנס מתוכה לתוך שדה אחרת וזה וזה אין רשאין לזורעה: גמ' אמר רב יהודה אמר שמואל אמה בית השלחין אני מוכר לך נותן לו שתי אמות לתוכה אמה מכאן ואמה מכאן לאגפיה אמה בית הקילון אני מוכר לך נותן לו אמה אחת לתוכה חצי אמה מכאן וחצי אמה מכאן לאגפיה. ואותן אגפיים מי זורען. אמר רב יהודה אמר שמואל בעל השדה נוטען ואמרי לה זורען מ"ד זורען כ"ש נוטען ומ"ד נוטען אבל זורען לא דמחלחולי מחלחלי. ואמר רב יהודה אמר שמואל אמת המים שכלו אגפיה מתקנה מאותה שדה מאי טעמא אמר רב פפא שעל מנת כן קבל עליו בעל השדה: מתני' מי שהיתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו נטלה ונתן להם מן הצד מה שנתן נתן ושלו לא הגיעו דרך היחיד ד' אמות ודרך הרבים שש עשרה אמה דרך המלך אין לו שיעור דרך הקבר אין לו שיעור המעמד דייני צפורי אמרו בית ארבע קבין: ,גמ' דרך היחיד ד' אמות תניא אחרים אמרו כדי שיעבור חמור במשא אמר רב הונא הלכה כאחרים ודייני גולה אמרו שני גומדים ומחצה אידי ואידי חד שיעורא הוא: ת"ר המוכר קברו ודרך קברו מקום מעמדו בית הספידו באין בני משפחה וקוברין אותו בעל כרחו משום פגם משפחה ומחזירין לו הדמים: ,מתני' המוכר מקום לחבירו לעשות לוקבר וכן המקבל מחבירו לעשות לו קבר עושה תוכה של מערה ארבע אמות על שש ופותח לתוכה שמנה כוכין שלשה מכאן ושלשה מכאן ושנים מכנגדו ר' שמעון אומר עושה תוכה של מערה שש על שמנה ופותח לתוכה שלשה עשר כוכין ארבע מכאן וארבע מכאן וג' מכנגדו ושנים אחד מימין הפתח ואחד משמאל הפתח הכוכין ארכן ארבע אמות ורומן שבע ורחבן שש ועושה חצר על פתח המערה שש על שש כמלוא המטה וקובריה ופותח לתוכה שתי מערות אחת מכאן ואחת מכאן ר"ש אומר ארבע מארבע רוחותיה רשב"ג אומר הכל לפי הסלע: הדרן עלך המוכר פירות
ז׳
האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך היו שם נקעים עמוקים עשרה או סלעים גבוהים י' טפחים אין נמדדין עמה פחות מכן נמדדין עמה ואם אמר כבית כור עפר אפי' היו שם נקעים עמוקים עשרה טפחים או סלעים וגבוהים י' טפחים נמדדין עמה. פרשב"ם דוקא דאמר בית כור עפר דכיון דהזכיר עפר משמע הראוי לזריעה אבל אם לא אמר עפר אפילו כולו סלעים הגיעו דשמא לבנות בית או למשטח בה פירי זבין ליה וכן נמי אם אמר בית כור קרקע אפי' כולו סלעים הגיעו ור"י פירש דאפי' בית כור סתם נמי דכיון דהזכיר בית כור סתמא לזריעה ונקט עפר לרבותא דאפ"ה פחות מכאן נמדדין עמה והכי מסתבר דאין דרך להזכיר בית סאה ובית כור אלא בשדה העומדת לזריעה: ,גמ' היו שם נקעים וכו' אין נמדדין עמה. מ"ט אמר רב פפא אין אדם רוצה שיתן מעותיו במקום אחד ויראוהו כשנים ושלשה מקומות הלכך אפילו אינם מלאים מים וראוין לזריעה כי אינו רוצה שירד למטה ויחרוש ואח"כ יעלה למעלה ויחרוש אבל קרקע השוה ימדוד לו ואינו יכול לומר איני רוצה קרקע שתהא מופסקת בסלעים ונקעים וכן משמע לישנא דאין נמדדין עמה דמשמע דשאר השדה נמדד חוץ מסלעים ונקעים ובלבד שלא יהו סלעים ונקעים מפסיקין כל השדה מעבר לעבר אלא שנשאר ריוח ביניהם שיוכל להעביר המחרישה ביניהם דאי לאו הכי שייך למימר אין אדם רוצה שיתן מעותיו ויראוהו כשנים ושלשה מקומות: א"ר יצחק טרשים שאמרו בית ד' קבין. ברוב הספרים כתוב לפני רבי יצחק פסקא דמתני' פחות מכאן נמדדין עמה ועלה קאי מילתיה דרבי יצחק. ורב אלפס לא כתב הפסקא בהלכותיו ואע"פ שדרכו תדיר להביא הפסקא תמיד ורמז לנו דרבי יצחק קאי אכל נמדדין עמה דקתני במתניתין גם אסיפא דקתני ואם אמר כבית כור עפר אפילו היו שם סלעים גבוהים י' טפחים או נקעים עמוקים עשרה נמדדין עמה וקאמר דדוקא בית ד' קבין. וכן פרשב"ם. אמר מר עוקבא והוא שמובלעין בחמשת קבין וא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן והוא שמובלעים ברובה של שדה בעי רבי חייא רובו במיעוטן ומיעוטן ברובו מהו תיקו. בעי ר' ירמיה כשיר מהו כשורה מהו כאיצטדנין מהו עקלתון מהו תיקו. וכיון דסלקו בתיקו נמדדין עמה דמתני' איירי שכבר קבל המוכר המעות מדקתני מהו מחזור לו מעות. תנא אם היה סלע יחידי אפילו כל שהוא אין נמדד עמה ואם היה סמוך למיצר אפילו כל שהוא אין נמדד עמה: ,מתני' בית כור אני מוכר לך מדה בחבל פיחת כל שהוא ינכה יתר כל שהוא יחזיר ואם א"ל הן חסר הן יתר אפילו פיחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה הגיעו יותר על כן יעשה חשבון: ,גמ' איבעיא להו בית כור סתמא מאי. ופשט רב אשי דסתמא נמי כהן חסר הן יתר דמי וא"ת הא דאמר ר' יצחק לעיל טרשין שאמרו בית ד' קבין אבל יתר משמע דאין נמדדין עמה ואמאי והא מתני' בית כור עפר סתמא קתני וכהן חסר הן יתר דמי ואפילו לא היו שם אותן טרשין כל עיקר אלא היה הקרקע חסר הוה אמר הגיעו וכ"ש השתא. ותירץ רבינו שמשון דהכא מיירי בעומד בתוך השדה ורואה אותה הלכך מסתבר לומר דעד רובע הוי מחילה דאם אינו רואה השדה והתנה עמו למכור לו בית כור פשיטא דלא מצי למיתב ליה בית כור שחסר ממנו שבעה ומחצה קבין ומסתבר דאפי' ע"י נכוי אין חייב לקבלו דמצי לוקח למימר לא היה דעתי לקנות אלא בית כור שלם. והכי איירי רישא דמתני' דהאומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך והיו שם נקעים וסלעים מש"ה א"ר יצחק בית ארבע קבין אבל טפי חזינן ליה כדליתנהו ואפילו אם לא היה חסר אלא קב חייב להשלים דלא קני אלא בית כור שלם: ,מתני' מהו מחזיר לו מעות ואם רצה מחזיר לו קרקע ומפני מה אמרו מחזיר לו מעות ליפות כחו של מוכר שאם שייר בשדה בית תשעת קבין ובגינה בית חצי קב וכדברי ר"ע בית רובע מחזיר לו קרקע. ולא את הרובע בלבד הוא מחזיר אלא את כל המותר: ,גמ' ליפות כחו של מוכר אמרינן ליפות כחו של לוקח לא אמרינן והתניא פיחת שבעה ומחצה קבין לכור או הותיר שבעה ומחצה קבין לכור הגיעו יותר על כן כופין את המוכר למכור ואת הלוקח ליקח התם כגון דהוו יקרא מעיקרא וזל השתא דא"ל אי ארעא יהבת ליה הב ליה כזולא דהשתא: שאם שייר בשדה בית תשעת קבין וכו'. אמר רב הונא תשעת קבין שאמרו אפי' בשדה גדולה רב נחמן אמר נותן ז' ומחצה קבין לכל כור וכור ואי איכא יתירא למלאות התשעה קבין דהיינו כל דהו הדרי והלכתא כרב נחמן. תנא אם היה סמוך לשדהו אפי' כל שהוא מחזיר לו קרקע. בעי רב אשי שדה ונעשית גינה גינה ונעשית שדה מאי תיקו ומחזיר לו מה שירצה: ולא את הרובע בלבד וכו' כלפי לייא תני רבא בר רב יצחק לא את המותר בלבד הוא מחזיר אלא את כל הרבעים כולן: ,מתני' מדה בחבל הן חסר הן יתר ביטל הן חסר הן יתר מדה בחבל הן חסר הן יתר מדה בחבל ביטל המדה בחבל הן חסר הן יתר דברי בן ננס. בסימניו ומצריו פחות משתות הגיעו עד שתות ינכה: ,גמ' אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי בן ננס אבל חכמים אומרים הלך אחר פחות שבלשונות זו ולא ס"ל מ"ט ספיקא הוא ומספיקא לא מפקינן מיניה ממונא ורב סבר כבן ננס דאמר תפוס לשון אחרון דאמר רב הונא אמרי בי רב איסתרי מאה מעי וכו' וקי"ל כל היכא דפליגי רב ושמואל בדיני הלכה כותיה דשמואל וההיא דשוכר מרחץ לחבירו כתבתי בפרק השואל סימן כד דהלכה כרב נחמן דאפילו בא בסוף החדש כולו למשכיר דקרקע בחזקת בעליה קיימת: בסימניו ומצריו פחות משתות הגיעו. רב הונא אמר שתות כפחות משתות והגיעו ורב והודה אמר שתות כיתר משתות וינכה והלכתא כרב הונא דתניא כוותיה פיחת שתות או הותיר שתות הרי הוא כשום הדיינין והגיעו ואע"ג דקפסיק רבהאי גאון בספר מקח וממכר כרב יהודה הלכתא כרב הונא ומהאי טעמא דכתב. רב פפא זבן ארעא מההוא גברא א"ל הואי עשרים גריוין מישחא ולא הויא אלא חמסר אתא לקמיה דאביי א"ל סברת וקבלת א"ל והא אנן תנן פחות משתות הגיעו עד שתות ינכה א"ל הנ"מ היכא דלא קים ליה בגויה מר קים ליה בגויה והא עשרין א"ל דעדיפא כעשרין אמר לך: תניא רבי יוסי אומר האחים שחלקו כיון שעלה גורל לאחד מהן קנו כולן מ"ט אמר רב אשי בההיא הנאה דקצייתי להדדי גמרי ומקנו להדדי. איתמר שני אחין שחלקו ובא להן אח ממדינת הים רב אמר בטלה מחלוקת ושמואל אמר מקמצין אמר ליה רבא לרב נחמן לרב דאמר בטלה מחלוקת אלמא הדר דינא אלא מעתה הני בי תלתא דקיימי ואזול בי תרי מינייהו ופלגי ה"נ דבטלה מחלוקת א"ל הכי השתא התם נחית אדעתא דבי תלתא מעיקרא הכא לא נחית אדעתא דבי תלתא מעיקרא. שמעינן מהא דתרי אחי או תרי שותפי דאזיל חד מינייהו ואיצטריך אידך למנתיה דידיה דפלגינן ביניהם ויהבינן ליה מנתיה ולא נטרינן עד דאתי היאך וה"נ אמר רבה ב"ר הונא בי רב ספרא דפלג בלא דעתיה דאיסור בפרק אלו מציאות (בבא מציעא דף לא:) ומהנהו תרי כותאי דפרק איזהו נשך (בבא מציעא דף סט.) ומהכא שמעינן דאין חילוק בין מקרקע למטלטלי ואי תקשה לך מהא דאמר בכתובות פרק אלמנה ניזונית דף ק. יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם ב"ד מעמידין להן אפוטרופוס ובוררין להן חלק יפה וקאמר התם דאי לאו מה כח ב"ד יפה ה"א אע"ג דלא טעו הגדילו יכולין למחות ברוחות אע"ג דפלוג בגורל דאף בגורל שייך למימר ברירה שיברר האפוטרופוס שיהא חלקו של כל אחד ביחד וא"כ הכא דלא שייך מה כח ב"ד יפה למה לא יוכל למחות ברוחות כשחלקו בלא דעתו וי"ל דשאני התם דכל היתומים קטנים ואין שום אחד מהן תובע לחלוק אבל אם היה אחד מהן גדול ותובע לחלוק בלא כח ב"ד חולקין כי הכא. וה"ר יונה ז"ל כתב דכי אמר התם הגדילו יכולין למחות ברוחות מן הדין אי לאו משום כח ב"ד יפה מיירי שבא כל אחד לעלות הרוח שנוטל אחיו ואומר שאותו הרוח שוה לו יותר ויוסיף בדמיו הלכך דין הוא שתבטל החלוקה שאילו מתחלה קודם חלוקה ירצה אחד מן האחין לעלות אחד מן החלקים בדמים ואין האחין חפצים להוסיף דמים ולעלות על שאר חלקים שומעין לזה שבא לעלות ואין מפילין גורל על אותו החלק עם שאר החלקים לבטל העילוי אבל אם יאמר אחד מן היתומים אחר שהגדילו אני רוצה שנפיל גורל שמא יעלה חלק פלוני לחלקו פשיטא דאין שומעין לו והיינו דפשיטא ליה הכא שאם חלקו השנים שלא בפני השלישי שלא בטלה מחלוקת ואין השלישי יכול לומר שיחזרו ויטילו גורל בפניו דכיון שנעשית החלוקה בשומת ב"ד ובגורל מאי נפקא מינה בפניו או שלא בפניו אבל אם בא השלישי ואמר הריני מוסיף דמים על חלק פלוני שהרי אם הייתי שם בשעת חלוקה הייתי יכול לטעון כך ולברור אחד מן החלקים ע"י עילוי בלא גורל שומעין לו וכן כתבתי לעיל פ"א סימן מו בשם הראב"ד ז"ל: איתמר האחין שחלקו ובא בע"ח ונטל חלקו של אחד מהן. ובפ"ק דבבא קמא סימן ו' כתבתי היאך היה יכול לגבות חלקו של אחד מהן כי מן הדין היה לו לגבות מכל אחד כפי חלקו. רב אמר בטלה מחלוקת ושמואל אמר ויתר ורב אסי אמר נוטל רביע בקרקע ורביע במעות. רב אמר בטלה מחלוקת קסבר האחין שחלקו יורשין הוו ושמואל אמר ויתר קסבר לקוחות הוו וכלקוחות שלא באחריות דמו ורב אסי מספקא ליה אי יורשין הוו אי לקוחות הוו הלכך נוטל רביע בקרקע ורביע במעות אמר רב פפא הלכתא בכל הני שמעתא מקמצין אמימר אמר בטלה מחלוקת והלכה בטלה מחלוקת. פרשב"ם מהכא שמעינן דאחין שחלקו כיורשין הוו ולא כלקוחות וכן היה ר"ת רגיל לפסוק דיש ברירה מדפסקינן הכא הלכה כרב דאמר יורשין הוו ועוד דבנדרים פרק השותפין (נדרים דף מה:) קאמר ר"א בן יעקב השותפין שנדרו הנאה זה מזה מותרין ליכנס לחצר ופסקינן התם הלכה כראב"י וטעמא דר"א בן יעקב משום דיש ברירה כדאמר בפרק שור שנגח את הפרה (בבא קמא דף נא:) ועוד ראיה מתמורה פרק כל האסורים (תמורה דף ל.) השותפין שחלקו אחד נטל עשרה טלאים ואחד נטל תשעה וכלב שכנגד הכלב אסורין שעם הכלב מותרין ופריך עלה סתמא דגמרא וניפוק חדא להדי כלבא ואינך כולהו לישתרו וההיא פירכא ליתא אלא למאן דאית ליה ברירה כדמוכח פרק בתרא דבכורות דף נז. והא דפליגי בפ"ב די"ט דף לח. רבי יוחנן ור' הושעיא דסבר ר' יוחנן דאף בדרבנן אין ברירה ורבי הושעיא סבר דבדרבנן יש ברירה בדאורייתא אין ברירה ופסיק מר זוטרא הלכה כרבי הושעיא לאו משום דהלכה כמותו בהא דאמר דבדאורייתא אין ברירה אלא בדאורייתא נמי יש ברירה אלא במאי דפליג ארבי יוחנן פסק כוותיה דבדרבנן יש ברירה. ושוב חזר בו ר"ת ופסק דבדאורייתא אין ברירה מההיא די"ט דמשמע דפסק לגמרי כר' הושעיא ומדאמר רבא א"ר נחמן בתחלת האיש מקדש דף מב: האחין לקוחות הן וקי"ל דהלכתא כרב נחמן בדיני ופסקינן נמי לעיל בפרק המוכר את הבית (בבא בתרא דף סה.) דאין להן דרך זה על זה משום דמוכר בעין יפה מוכר אלמא דלקוחות הן והא דפסקינן הכא דבטלה מחלוקת לאו משום דיורשין הוו אלא משום דלהך מלתא כיורשים הוו דמשוינן להו כלקוחות באחריות שאם יטרפו ממנו שיחזור ויחלוק ומצינו למימר שיסלקנו בדמים. והאי דקאמר בטלה מחלוקת משום שרוצה לכלול בפסק אחד ב' אחין שבא להן אח ממדינת הים ואחין שחלקו ובא בע"ח ונטל חלקו של אחד מהן. והא דפסיק בנדרים הלכה כר"א בן יעקב היינו כוותיה ולא מטעמיה דאיהו סבר מטעם ברירה כדמוכח בשור שנגח את הפרה וכן הלשון מוכיח דזה נכנס לתוך שלו ורב הונא פסיק כוותיה משום דחשיב ליה ויתור כדאיתא לעיל בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף נז:) ואע"ג דמשנת ראב"י קב ונקי היכא דמוכח גמרא דלא. כוותיה לא סמכינן אהא והא דפריך סתמא דגמ' וניפוק חד מינייהו להדי כלבא ואינך לישתרו אין הוכחה מזה דהכי אשכחן בפרק שני דכתובות דף טז. דפריך סתמא דגמרא לימא הלך אחר רוב נשים ורוב נשים בתולות נישאות אע"ג דקי"ל כשמואל דאמר לעיל (בבא בתרא דף צב.) אין הולכין בממון אחר הרוב: ת"ר שלשה שירדו לשום אחד אומר במנה ושנים אומרים במאתים אחד אומר במאתים ושנים אומרים במנה בטל יחיד במיעוטו אחד אומר במנה ואחד אומר בעשרים סלע ואחד אומר בשלשים סלע נידון במנה ר' אלעזר בן צדוק אומר נידון בתשעים אחרים אומרים עושין שומא ביניהן ומשלשים. והלכתא כת"ק ואע"ג דאמר רב הונא הלכה כאחרים לית הלכתא כוותיה דהא דחי ליה רב אשי דהוא בתראה וקאמר טעמא דאחרים לא ידעינן הלכתא עבדינן כוותייהו: מתני' האומר לחבירו חצי שדה אני מוכר לך משמנין ביניהם ונותן לו חצי שדהו חציה בדרום אני מוכר לך משמנין בינייהם ונוטל חציה בדרום ומקבל עליו מקום הגדר וחריץ ובן חריץ וכמה חריץ ששה טפחים ובן חריץ שלשה טפחים: ,גמ' א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן ולוקח נוטל כחוש א"ל ר' חייא בר אבא לר' יוחנן והא אנן משמנין ביניהם תנן א"ל אדאכלת כפנייתא בבבל תרגימנא מסיפא דקתני סיפא חציה בדרום אני מוכר לך משמנין ביניהן ונוטל חציה בדרום אמאי משמנין ביניהן והא חציה בדרום קאמר אלא לדמי הכא נמי לדמי. תנא חריץ מבחוץ ובן חריץ מבפנים וזה וזה אחורי גדר מבחוץ שלא תהא חיה קופצת וכמה בין חריץ לבין בן חריץ טפח: הדרן עלך בית כור
ח׳
יש נוחלין ומנחילין נוחלין ולא מנחילין מנחילין ולא נוחלין לא מנחילין ולא נוחלין. אלו נוחלין ומנחילין האב את הבנים והבנים את האב והאחין מן האב נוחלין ומנחילין. האיש את אמו והאיש את אשתו ובני אחיות נוחלין ולא מנחילין. האשה את בנה והאשה את בעלה ואחי האם מנחילין ולא נוחלין. האחין מן האם לא נוחלין ולא מנחילין: ,גמ' האב את הבנים דתניא את זו דרש ר' ישמעאל ברבי יוסי איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו במקום בת אתה מעביר נחלה מן האב ואי אתה מעביר נחלה מן האב במקום אחין והבנים את האב מנלן דכתיב ואיש כי ימות ובן אין לו טעמא דאין לו בן הא יש לו בן בן קודם לבת ואבע"א מהכא והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם בניכם ולא בנותיכם. והאחין מן האב מנלן דאמר קרא ממשפחתו וירש אותה משפחת אב קרויה משפחה משפחת אם אינה קרויה משפחה דכתיב למשפחותם לבית אבותם. האיש את אמו מנלן דת"ר וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל היאך בת יורשת שני מטות אלא זו שאביה משבט אחד ואמה משבט אחר ומתו וירשתן אין לי אלא בת בן מנין אמרת ק"ו ומה בת שהורע כחה בנכסי האב יפה כחה בנכסי האם בן שיפה כחו בנכסי האב אינו דין שיפה כחו בנכסי האם וממקום שבאת מה להלן בן קודם לבת אף כאן בן קודם לבת. בעא מיניה ר' יהודה נשיאה מר' אמי מנין לבן שיקדים לבת בנכסי האם אמר ליה דכתיב ממטות מקיש מטה האם למטה האב מה מטה האב בן קודם לבת אף מטה האם בן קודם לבת אי מה מטה האב בכור נוטל בה פי שנים אף מטה האם בכור נוטל בה פי שנים אמר קרא לו משפט הבכורה משפט הבכורה לאיש ואין משפט הבכורה לאשה. והאיש את אשתו מנלן דת"ר שארו זו אשתו מלמד שהאיש יורש את אשתו יכול אף היא תירשנו ת"ל וירש אותה הוא יורש אותה ואין היא יורשת אותו ותניא אידך לא תסוב נחלה ממטה למטה אחר בסבת הבעל הכתוב מדבר אתה אומר בסבת הבעל או אינו אלא בסבת הבן כשהוא אומר ולא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה וגו' הרי סבת הבן אמור אלא מה אני מקיים ולא תסוב נחלה ממטה אל מטה אחר בסבת הבעל הכתוב מדבר דבן לאו אחר הוא. אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן אמר ר' ינאי ומטו בה משמיה דרבי יהושע בן קרחה מנין לבעל שאין נוטל בראוי כבמוחזק שנאמר ושגוב הוליד את יאיר ויהי לו עשרים ושלש עיר בארץ מנין היה לו ליאיר שלא היה לו לשגוב אלא מלמד שנשא שגוב אשה ומתה בחיי מורישיה ומתו מורישיה וירשה יאיר ואומר ואלעזר בן אהרן מת ויקברו אותו בגבעת פינחס בנו אשר נתן לו בהר אפרים ומנין לפינחס שלא היה לו לאלעזר מלמד שנשא אלעזר אשה ומתה בחיי מורישיה ומתו מורישיה וירשה פינחס מאי ואומר וכי תימא יאיר דהוה נסיב איתתא ומתה וירשה תא שמע ואלעזר בן אהרן הכהן מת וכי תימא דנפלה ליה בשדה חרמין אמר קרא בנו נחלה הראויה לו וירשה בנו. ובני אחיות נוחלין ולא מנחילין תנא בני אחיות ולא בנות אחיות למאי הלכתא אמר רב ששת ליקדם אמר רב שמואל בר רב יצחק קמיה דרב הונא וירש אותה מקיש ירושה שניה לירושה ראשונה מה ירושה ראשונה בן קודם לבת אף ירושה שניה בן קודם לבת: תניא והיה ביום הנחילו את בניו ביום אתה מפיל דין נחלות ואי אתה מפיל דין נחלות בלילה ותניא אחריתי נמי והיתה לבני ישראל לחוקת משפט. אורעה כל הפרשה כולה להיות דין וכדרב יהודה דאמר רב יהודה ג' שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין. ודייק לה רב יהודה מדקרייא רחמנא חוקת משפט מה שאדם מנחיל את בניו אלמא שהעומדים שם ב"ד הן. אם רצו לעשות דין כאילו צוה תחלה שיהו אלו בית דין על דבריו לכל דבר ודבר שיסתפק אדם בלשון הצואה ואין אחד מן היורשין יכול לערער ולומר לב"ד הגדול קאזלינא או לב"ד חשוב שבעיר ולהכי נקט ג' שנכנסו לבקר את החולה דלא מיבעי אם צוה החולה שיבואו שם ג' ויצוה בפניהם דאיכא למימר דלפיכך צוה שיבואו שם שלשה כדי שיהו דיינים על צואתו ואפי' בבריא שהודה בפני שלשה איכא למ"ד בפרק זה בורר (סנהדרין דף כט:) האי אודיתא זימנין כתבינן וזימנין לא כתבינן מכנפי ויתבי לא כתבינן כנפינהו איהו כתבינן אלא אפילו נכנסו מעצמן לבקר נעשו דיינין ואליבא דרבי יוחנן בן ברוקה דאמר במתני' אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין ודריש ליה מדכתיב והיה ביום הנחילו התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה והלכתא כוותיהו היינו דקאמר ביום נגמרה הנחלה בדבורו של מת על פי העומדין שם לפי שנעשו דיינין ולא בלילה. וכתב ה"ר יונה ז"ל דמסתברא דכיון דאמור רבנן דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו אף בצואה שהוא מצוה ליתן לאחרים שאין ראוין ליורשו כך הוא הדין לג' העומדין לשם נעשו דיינין דמתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן והרי אינה חלה אלא לאחר מיתה כעין ירושה וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ורב יהודה סתמא קא"ל למילתיה דשלשה שנכנסו לבקר את החולה לא שנא במחלק לבניו ול"ש במחלק לאחרים. ורשב"ם פירש דלהכי נקט ג' שנכנסו לבקר את החולה שאם זמנום שם כדי לשמוע דברי החולה ולהעיד על דבריו כבר נעשו עדים בכך ואין עד נעשה דיין וכדאמרן אבל בלילה כותבין ואין עושין דין הואיל ומתחלה לא היו ראוין לדון והביא ראיה מהא דאמר בפ"ק דמכות דף ה: מהשנים נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אף שלשה נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה ופליג עלה רבי דאמר ומה יעשו ב' אחין שראו באחד שהרג את הנפש וקאמר התם רבא אליבא דרבי דאמרינן להו אי למיחזי אתיתו ואי לאסהודי אתיתו ואי לאסהודי אתו מודה רבי דבטלה העדות ואמר רב נחמן הלכה כרבי אלמא כיון שבאו שם להעיד נעשו עדים לפסול שאר העדים כ"ש זימנן להעיד. וקשה לפירושו דהא דאין עד נעשה דיין הוי טעמא משום דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה. ובירושלמי פרק שבועת העדות קאמר הגע עצמך שלא יהו הדיינין קרובים לעדים דהוי לה עדות שאי אתה יכול להזימה וכל שכן שהעדים עצמם לא יהו דיינין. ורשב"ם פירש הטעם משום דדרשי' פרק שבועת העדות (שבועות דף ל.) ועמדו שני האנשים בעדים הכתוב מדבר לפני ה' היינו הדיינין הלכך בעינן שיעמדו העדים לפני הדיינין להעיד ולא שיהו העדים עצמן חוזרין ודנין ולפי אלו הטעמים אם זימנם כדי להעיד יכולין לדון אם יש עדים אחרים מעידים בפניהם שהרי יש כאן ועמדו שני האנשים לפני השופט והויא עדות שאתה יכול להזימה וכיון שיכולין לדון כשמעידים בפניהם יכולין נמי לדון ע"פ ראייתם כששמעו צואת שכיב מרע דכל היכא דמהניא העדאת עדים חשיבה ראיה כמותה שלא תהא שמיעה גדולה מראיה ומה שהביא ראיה ממכות אין ראיה דלפסול העדים גזירת הכתוב הוא דמקיש שלשה לשנים ואפילו הם מאה ונמצא אחד מהן קרוב או פסיל עדותן בטילה וכיון שבא להעיד נעשה עד ופוסל האחרים אבל הכא אע"פ שהן עדים אין טעם לפוסלן מלהיות דיינין כדפרישית: ועוד נראה דהתם נמי בראיה לחודה שבאו להעיד בשעה שראו המעשה לא נתבטלה העדות אם לא שהעידו כולן בפני ב"ד כי תימה הוא לומר אם ראו כמה בני אדם דבר אחד והיה שם קרוב או פסול ולא בא לב"ד להעיד שתבטל כל אותה עדות בשביל שכוון אותו הפסול להעיד. נמצאת פוסל כמה קדושין וגיטין שנעשין בפני המון עם וכוונת כולן להעיד על המעשה אם יצטרכו להעיד ואי אפשר שלא יהו קרובין או פסולין אלא ודאי נראה דאין פוסלין אלא אם כן העידו בפני ב"ד וקודם לכן אין נקראין עדים והא דקאמר רבי מה יעשו שני אחין שראו באחד שהרג את הנפש מאי קשיא ליה לא יעיד אלא אחד מהן י"ל דהא קשיא ליה כי כל הרואין המעשה חייבין להעיד ופעמים שכבר העיד אחד מן האחין ואחר כך בא השני ומעיד ואין יודע בעדות אחיו ומיהו מעיקרא הוה בעי למימר התם דבראיה בעלמא אף כי לא העיד בב"ד פוסל את כולן דפריך התם הרוג יציל נרבע יציל אבל למאי דמסיק התם דמשני רבא אמר יקום דבר במקיימי דבר הכתוב מדבר היינו דוקא עדים המעידים שעל ידם הדבר מתקיים. ורשב"ם כתב שאם קבלו עדות בלילה יש להן לדון ע"פ אותה קבלה והכי נמי איתא בירושלמי פרק אחד דיני ממונות אם טעו ודנו בלילה דיניהם דין והרמב"ן ז"ל כתב דגמרא דידן פליגא מדאמר בפ"ק דסנהדרין דף יא: אין מקדשין החדש אלא ביום ואם קדשוהו בלילה אינו מקודש ויליף לה ממשפט מה משפט ביום אף קדוש החדש ביום שמעינן מינה שאם עשו תחלת דין בלילה אין כלום וה"ה קבלת עדות דאמר בר"ה בפרק ראוהו בית דין (ראש השנה דף כה:) דקבלת עדות כתחלת דין ועוד אמר ביבמות דף קד. חליצה בלילה כשירה ור"א פוסל ומפרש עלה בגמ' מ"ס חליצה כתחלת דין ומ"ס חליצה כגמר דין: ואמר רב חסדא לא שנו אלא ביום אבל בלילה אפילו ג' כותבין ואין עושין דין מ"ט דהוו להו עדים ואין עד נעשה דיין ודוקא עד המעיד אבל עד הרואה נעשה דיין ודוקא בדאורייתא אבל בדרבנן נעשה דיין כדמוכח בפ"ק דגיטין דף ה. ובפ"ב דכתובות דף כא: גבי קיום שטרות ובדיני נפשות עד הרואה אין נעשה דיין כדאיתא בפ"ב דמכות דף יב. אמר ר"ע מנין לסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש שאין ממיתין אותו עד שיעמוד בב"ד אחר ת"ל עד עמדו לפני העדה למשפט ודוקא בדינ נפשות דאמר קרא ושפטו העדה והצילו העדה וכיון דחזו דקטיל תו לא חזו ליה זכותא אבל בשאר דינין מודה רבי עקיבא דנעשה דיין כדמוכח בר"ה פרק ראוהו ב"ד (ראש השנה דף כו.): איתמר קנין עד אימתי חוזר רבה אמר כל זמן שיושבין ורב יוסף אמר כל זמן שעסוקים באותו ענין ודוקא בקנין הוא שנתנו חכמים זמן לחזרה כי כן דרך לקיים כל דבר פתאום מקיימין אותה בקנין סודר שלא יחזרו בהן לכך נתנו לו שעה להתבוננות אבל בכל שאר קנינין הגבהה ומשיכה ומסירה כסף שטר וחזקה אין בהם חזרה אחר כדי דבור והלכה כוותיה דרב יוסף בשדה ענין ומחצה ובכל שאר דוכתי הלכתא כרבה כדפרישית בפלוגתא דרבה ורב יוסף דשומר אבידה בב"מ פרק ב' סימן יז: האשה את בנה והאשה את בעלה ואחי האם מנחילין ולא נוחלין. משנה שאינה צריכה היא דשמעי' לכולהו מכללא דרישא אלא הא קמ"ל דאשה את בנה דומיא דאשה את בעלה מה אשה את בעלה אין הבעל יורש את אשתו בקבר להנחיל אף האשה את בנה אין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב. ואע"ג דדרשינן מטות ומקשינן מטה האם למטה האב מה מטה האב הבן קודם לבת אף מטה האם הבן קודם לבת לא מקשינן להו לענין זה לומר מה מטה האב האב יורש את בנו אף מטה האם האם יורשת את בנה משום דאמר קרא וכל בת יורשת נחלה נחלה יורשת ואינה מורשת: מתני' סדר נחלות כך הוא בן קודם לבת וכל יוצאי ירכו של בן קודמין לבת בת קודמת לאחין וכל יוצאי ירכה של בת קודמין אחין קודמין לאחי האב וכל יוצאי ירכן של אחין קודמין לאחי האב זה הכלל כל הקודם בנחלה יוצאי ירכו קודמין והאב קודם לכל יוצאי ירכו: ,גמ' ת"ר בן אין לו אין לי אלא בן בן הבן בת הבן ובן בת הבן מנין ת"ל ובן אין לו עיין עליו בת אין לי אלא בת בן הבת ובת הבת ובת בן הבת מנין ת"ל אין לו עיין עליו הא כיצד נחלה ממשמשת והולכת עד ראובן ולימא עד יעקב גמירי דלא כליא שבטא. זה הכלל כל הקודם בנחלה יוצאי ירכו כו' בעי רמי בר חמא אבי האב ואחי האב כגון אברהם וישמעאל בנכסי עשו איזהו מהן קודם אמר רבא ת"ש האב קודם לכל יוצאי ירכו ורמי בר חמא אגב חורפיה לא עיין בה. בעי רמי בר חמא אבי האב ואחין כגון אברהם ויעקב בנכסי עשו איזהו מהן קודם. אמר רבא ת"ש האב קודם לכל יוצאי ירכו ורמי בר חמא יוצאי ירכו שלו ולא יוצאי ירכו של בנו וה"נ מסתברא דקתני בסיפא כל הקודם בנחלה יוצאי ירכו קודמין ואילו איתיה ליצחק יצחק קודם השתא דליתיה ליצחק יעקב קודם ש"מ וכן הלכתא: מתני' בנות צלפחד נטלו ג' חלקים בנחלה חלק אביהם שהיה מיוצאי מצרים וחלקו עם אחיו בנכסי חפר ושהיה בכור ונוטל שני חלקים: גמ' ואמאי הוא ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק. אמר רבה א"י מוחזקת היא. שמעינן מהא מתני' לא שנא בן ולא שנא בת כי הוי אבוהון בכור שקלי חלק בכורה בהדי אחי אבוהון. ירושלמי כיצד יורש במוחזק מת אביו בחיי אבי אביו נוטל פי שנים בנכסי אביו ולא בנכסי אבי אביו ואם היה אביו בכור נוטל פי שנים גם בנכסי אבי אביו אמר ריש לקיש משום אבא כהנא ברדלא נאמר משפט לענין פשוטה ונאמר משפט לענין בכורה מה בכאן אתה דן הבן כאילו אביו קיים לענין פשיטות אף משפט האמור לענין כפילה אתה רואה הבן כאילו אביו קיים לענין בכורתו: מתני' אחד הבן ואחד הבת לנחלה אלא שהבן נוטל פי שנים בנכסי האב ואין נוטל פי שנים בנכסי האם והבנות ניזונות מנכסי האב ואין ניזונות מנכסי האם: ,גמ' מאי אחד הבן ואחד הבת אילימא דירתי כי הדדי והתנן הבן קודם לבת וכל יוצאי ירכו של בן קודמין לבת ומסקינן אמר מר בר רב אשי הכי קאמר אחד הבן ואחד הבת שוין בנכסי האם ובנכסי האב אלא שהבן נוטל פי שנים בנכסי האב ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם כו': ת"ר לתת לו שנים כאחד או אינו אלא פי שנים בכל הנכסים ודין הוא חלקו עם אחד וחלקו עם חמשה מה חלקו עם אחד פי שנים כאחד אף חלקו עם אחד פי שנים כאחד או כלך לדרך זו חלקו עם אחד וחלקו עם חמשה מה חלקו עם אחד פי שנים בכל הנכסים אף חלקו עם חמשה פי שנים בכל הנכסים ת"ל והיה ביום הנחילו את בניו התורה ריבתה נחלה אצל אחין הא אין עליך לדון בלשון אחרון אלא בלשון ראשון: תניא אין הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן רבי אומר אומר אני בכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן אבל לא שבח שהשביחו היורשין לאחר מיתת אביהן ירשו שטר חוב בכור נוטל פי שנים יצא עליהן שטר חוב בכור נותן פי שנים ואם אומר איני נוטל ואיני נותן רשאי מ"ט דרבנן אמר קרא לתת לו מתנה קרייה רחמנא מה מתנה עד דמטי לידיה אף חלק בכורה עד דמטי לידיה ורבי מ"ט אמר קרא פי שנים מקיש חלק בכורה לחלק פשוט מה חלק פשוט אע"ג דלא מטיא לידיה אף חלק בכורה אע"ג דלא מטיא לידיה ורבנן נמי הא כתיב פי שנים ההוא למיתב ליה אחד מיצרא ורבי נמי הא כתיב לתת לו ההוא שאם אמר איני נוטל ואיני נותן רשאי. אמר רב פפא דיקלא ואלים ארעא ואסקא שרטון כולי עלמא לא פליגי דשקיל כי פליגי בחפורי והוו שובלי שלפופי והוו תמרי מ"ס שבחא דממילא ומ"ס אשתני: תני רמא בר חמא בשאר ספרי דבי רב בכל אשר ימצא לו פרט לשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן וכ"ש שהשביחו היורשין לאחר מיתת אביהן דלא שקל ומני רבנן היא. ומיירי בחפורי והוו שובלי שלפופי והוו תמרי כי היכי דלא ליפלוג אדרב פפא: תנן בבכורות דף נא. ונב. הבכור נוטל פי שנים בנכסי האב ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם ואין נוטל בשבח ולא בראוי כבמוחזק. ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונותיהן ולא היבם וכולן אין נוטלין לא בשבח ולא בראוי ואמר עלה בגמ' ולא האשה בכתובתה איני והאמר שמואל בעל חוב גובה את השבח. אמר רבא מקולי כתובה שנו כאן. ולא היבם בכור קרייה רחמנא אמר אביי לא שנו אלא שבח ששבחו נכסים בין מיתה ליבום אבל בין יבום לחלוקה שקיל יקום על שם אחיו אמר רחמנא והרי קם רבא אמר אפילו בין יבום לחלוקה לא שקיל. מ"ט כבכור מה בכור אין לו קודם חלוקה אף יבם אין לו קודם חלוקה וליתא לדרבא דהא איפסיק הלכתא בהדיא דיש לו לבכור קודם חלוקה להכי ליתא לדרבא. א"ר פפא הלכתא אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק אבל בשבח נוטל שהרי כל הנכסים הם שלו וברשותו השביחו נכסים. וגם אין נוטל ממלוה אשתו ואפי' מה שהלוותה מנכסי מלוג שלה כשהיתה תחתיו כדמוכח פרק שור שנגח ד' וה' (בבא קמא דף מב:) דאין הבעל יורש נזקי אשתו לרבנן משום דהוה כמלוה ואע"פ שאם היו באין לידיה בחייה היה בהן דין נכסי מלוג כדקתני במתניתין דמציאת האשה דף סה: והא דשביק הכא בעל דאיירי ביה ונקט בכור שאינו נוטל פי שנים במלוה לאו משום דסבירא ליה דבעל שקיל במלוה אלא להכי נקט בכור בפיסקא דמלוה משום דפליגי ביה אמוראי אליבא דרבנן כך פירשו התוס'. ולי נראה דאם הלותה האשה מנכסי מלוג שלה כשהיתה תחת בעלה ומתה ירית בעל ההיא מלוה שהרי שלא כדין הלותה קרן של נכסי מלוג שלה שהקרן ברשותו הוא ליטול הימנו פירות כדתנן כתובות דף עט. נפלו לה כספים ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ולא עדיף ממכרה שהתקינו באושא שהבעל מוציא מיד הלקוחות לעיל (בבא בתרא דף נ.) אע"פ שלא מכרה כי אם הגוף אחרי מותה והבעל היה אוכל פירות בחייה אפי' הכי הוא מוציא הגוף מיד הלקוחות משום דכלוקח ראשון שוינהו רבנן וכל שכן אם הלותה ממון שהיה בידה שהבעל מוציא מידו ויורש אותה מלוה אבל אם מתו מורישי האשה והניחו מלוה ביד אחרים ומתה האשה קודם שגבתה האשה המלוה או אם היה לה מלוה ביד אחר כשלקחה ומתה קודם שגבתה האשה המלוה בהך מלוה ודאי לא ירית לה בעל והיינו דומיא דנזקי אשתו. ואין הבכור נוטל פי שנים במלוה בין שגבו קרקע בין שגבו מעות וכ"ש שאין נוטל בשבח דהא איכא מאן דאמר דלרבנן נוטל במלוה ואינו נוטל בשבח ומשום הכי לא איירי רב פפא לעיל גבי פלוגתא דאמוראי דפליגי אם הלכה בשבח כרבי או כרבנן משום דאי הוה פסיק כרבנן בשבח לא הוה שמעינן מיניה מלוה והא דלא עריב ותני להו אין הבכור והבעל נוטלין בראוי ובמלוה משום דאיבעי ליה למתני פי שנים גבי בכור לא שייך לערובינהו. ובמלוה שעמו פלגי מחצי המלוה יקח פי שנים. ואע"פ שהורע כח הבכור והבעל לענין מלוה דהוי ראוי לגבייהו לגבי כתובת אשה הויא כמוחזק וגובה כתובתה ממנה כדתנן פרק הכותב (כתובות דף פד.) מי שמת והניח אשה ובעל חוב ויורשין והיה לו מלוה או פקדון ביד אחרים רבי טרפון אומר ינתנו לכושל שבהן ומפרש בגמרא דהיינו כתובת אשה ואפי' למ"ד לכושל שבראיה מודה דאם היתה האשה כושל שבראיה נותנין לה ואפי' ר' עקיבא לא פליג אלא משום שכולן צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה אבל אי לאו הכי היתה גובה כתובתה מן המלוה ומיהו אין ראיה דלעולם אם גבו היתומים את המלוה בין גבו מעות בין גבו קרקע אינו גובה מהם משום דהוי ראוי אבל בעוד שלא גבו יפה כחו לגבות אע"פ שהוא ראוי כי היכי דיפה כח המלוה והאשה לגבות אע"פ דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב וה"ה לענין ראוי נמי כיון שהן ב"ד אחרים יפה כחן לגבות וקצת יש להביא ראיה מהא דאמר רב נחמן לעיל (בבא בתרא דף קכה.) יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן בעל חוב חוזר וגובה אותן מהן לרבא דמפרש טעמא בפרק כל שעה (פסחים דף לא.) משום דאמר ליה כי היכי דמשעבדנא לאבוכון ה"נ משעבדנא ליה לדיליה מדר' נתן והאי טעמא נמי שייך בכתובת אשה אע"ג דלא נתנה לגבות בחיי הבעל מ"מ ה"ל שעבוד על כל בעלי חובין ומצינו למימר דיש חלוק בין כתובת אשה לבעל חוב משום דאקילו רבנן בכתובת אשה כדאמר בפרק יש בכור (בכורות דף נב.) גבי הא דתנן אין הבכור נוטל בשבח ולא בראוי כבמוחזק ולא האשה בכתובתה ופריך עלה בגמ' והאמר שמואל בע"ח גובה את השבח. א"ר אבא מקולי כתובה שנו כאן ומיהו מאי דאמור רבנן דאקיל כמו גבי שבח אמור ובמאי דלא אמור לא אמור. ועוד ראיה מהא דאמר בפרק האשה שנפלו (כתובות דף פא:) הרי שהיה נושה באחיו מנה ומת והניח שומרת יבם לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי אלא מוציאין מידו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות אלמא אע"פ שכבר המלוה ביד היורש גובה ממנו כתובה והאידנא דתקינו גאונים דבע"ח וכתובה גבו ממטלטלי דיתמי אם גבו מטלטלין בחובת אביהם הרי הן כקרקע ובע"ח וכתובת אשה גובה מהם וכן עמא דבר ואפי' ממלוה דעובדי כוכבים והיינו טעמא דלענין בעל חוב וכתובת אשה לא חשיבא מלוה ראוי משום דמשעבדא להו בחיי אבוהון מדר' נתן: ההוא דאמר נכסאי לסבתא ובתרא לירתאי הוה ליה ברתא דהות נסיבת שכיבא בחיי סבתא בתר דשכיבא סבתא אתא בעלה וקא תבע אמר רב הונא לירתאי ואפי' לירתי דירתאי רב ענן אמר לירתאי ולא לירתי ירתאי שלחו מתם הלכתא כותיה דרב ענן ולא מטעמיה הלכתא כוותיה דבעל לא קא ירית ולאו מטעמיה דאילו אית לה ברא ירית וה"ט דבעל לא ירית משום דה"ל ראוי ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק מכלל דרב הונא סבר בעל נוטל בראוי כבמוחזק אמר ר"א דבר זה נפתח בגדולים ונסתיים בקטנים כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי. אמר רב רבא מסתבר טעמא דבני מערבא דאי קדמה סבתא וזבנה זבינה זביני ודייקי מינה טעמא דאמר אחריך הא אמר מעכשיו מוחזק הוה וירית לה בעל: אמר רב אסי בכור שמיחה מיחה. אם מיחה שלא ישביחו עד שיתנו לו חלקו מועלת מחאתו ונוטל פי שנים בשבח אמר רבה מסתברא טעמא דרב אסי בענבים ובצרום זיתים ומסקום אבל דרכום לא ורב יוסף אמר אפי' דרכום. ומסיק לענין ליתן לו דמי היזק ענביו קאמר רב יוסף ולא פליג אדרבה: אמר רב אסי בכור שנטל חלק כפשוט ויתר מאי ויתר רב פפא משמיה דרבא אמר ויתר באותו שדה ורב פפי משמיה דרבא אמר ויתר כל הנכסים קסבר יש לו לבכור קודם חלוקה ומדאחיל בהא אחיל בכולהו רב פפא אמר ויתר באותו שדה קסבר אין לו לבכור קודם חלוקה ומאי דאתא לידיה אחיל אידך לא אחיל שלחו מתם בכור שמכר קודם חלוקה לא עשה ולא כלום אלמא אין לו לבכור קודם חלוקה והלכתא יש לו לבכור קודם חלוקה ותימה הא פסקינן לעיל דאין נוטל פי שנים במלוה והיינו כרבנן דרבנן סברי דאין נוטל פי שנים בשבח דמתנה קריה רחמנא ועד דמטי לידיה אלמא אין לו לבכור קודם חלוקה וי"ל דטעמייהו דרבנן מבכל אשר ימצא לו כדתניא לעיל פרט לשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן והא דמייתי לעיל קרא לתת לו פי שנים משום דתרוייהו קראי צריכי דאי לא כתב אלא לתת לו ה"א דאתא למימר שאם אמר איני נוטל ואיני נותן רשאי ואי לא כתב נמי אלא בכל אשר ימצא לו הוה מוקמינן ליה בשבח שהשביחו יורשים ומגלו השתא תרוייהו אהדדי וממעטינן דבר שאינו מצוי כגון שבח דלענין דבר שאינו מצוי קרייה רחמנא מתנה אבל דבר המצוי לא ממעטינן דשפיר הוי ברשותו קודם חלוקה כדאמר לעיל דדיקלא ואלים ארעא ומסקא שרטון לא מיקרי ראוי. והא דויתר בדבור בעלמא בלא קנין משום דמתנה קרייה רחמנא ובאמירה בעלמא אם אמר אני רוצה לבטלה יכול להסתלק וזכו אחין בחלקו. וכ"כ רב אלפס ז"ל דלא אמרינן יש לו לבכור קודם חלוקה אלא במאי דאתאי לידיה דאבוה ואיתיה השתא ברשותו אבל מלוה דליתיה ברשותיה לא שייכא בהאי מילתא. וכן כתב רב האי גאון ז"ל כי האי סברא: מר זוטרא מדרישבא פלג בהדי אחוה בצנא דפלפלי בשוה אתו לקמיה דרב אשי א"ל הואיל ויתרת במקצת ויתרת בכל הנכסים: מתני' האומר איש פלוני בני בכור לא יטול פי שנים פלוני בני לא יירש עם אחיו לא אמר כלום מפני שמתנה על מה שכתוב בתורה: ,גמ' אמר רב יוסף האומר איש פלוני בני בכורי הוא נוטל פי שנים בכור הוא אין נוטל פי שנים דלמא בוכרא דאמא קאמר. ההוא דאתא לקמיה דרבי חנינא אמר מוחזקני בזה שהוא בכור אמר ליה במאי ידעת דכי הוו אתו אינשי לגבי דאבוה הוה אמר להו זילו לגבי שבחת ברי דבוכרא ומסי רוקיה דלמא בוכרא דאמיה הוה גמירי דבוכרא דאבא מסי רוקיה בוכרא דאימיה לא מסי רוקיה: אמר רבי אמי טומטום שנקרע ונמצא זכר אינו נוטל פי שנים מאי טעמא דאמר קרא והיה הבן הבכור לשניאה עד שיהא בן משעת הויה. אמימר אמר אף אין ממעט בחלק בכורה דאמר קרא וילדו לו עד שיהא בן משעת לידה רב שיזבי אמר אף אינו נימול לשמונה דאמר קרא אשה כי תזריע וילדה זכר וכתיב ביום השמיני וגו' עד שיהא זכר משעת לידה. תימה לי אמאי אייתי רב אלפס ז"ל הך דרב שיזבי הא אותיב רב שרביא לרב שיזבי ממתני' המפלת טומטום ואנדרוגינוס תשב לזכר ולנקבה ומכמה משניות בפ' המפלת סנדל ושליא טמאה לידה אלמא לא דרשינן אשה כי תזריע וילדה זכר עד שיהא זכר משעת לידה. אמר רבה תניא כוותיה דר' אמי בן ולא טומטום הבכור ולא ספק בשלמא בן ולא טומטום כדר' אמי אלא בכור ולא ספק לאפוקי מאי לאפוקי מדדריש רבא: דדריש רבא שתי נשים שילדו שני זכרים במחבא כותבין הרשאה זה לזה אמר ליה רב פפא לרבא הא שלח רבין באגרתיה דבר זה שאלתי לכל רבותי ולא אמרו לי דבר ברם כך אמרו משום רבי ינאי הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה אבל לא הוכרו לא הדר אוקי רבא אמורא עליה ודרש דברים שאמרתי לפניכם טעות הן בידי ברם כך אמרו משמיה דר' ינאי הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה לא הוכרו אין כותבין הרשאה זה לזה: וגרסינן בפרק מי שמת (בבא בתרא דף קמב.) תינוק בן יום אחד נוחל ומנחיל. אמר רב ששת נוחל בנכסי האם להנחיל לאחין מן האב ודוקא בן יום אחד אבל עובר לא מ"ט דהוא מיית ברישא ואין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב איני והא הוה עובדא ופרכס תלתא פרכסי. אמר מר בר רב אשי מידי דהוה אזנב הלטאה שמפרכסת מר בריה דרבא משמיה דרב יוסף אמר לומר שממעט בחלק בכורה ודוקא בן יום אחד אבל עובר לא מ"ט וילדו לו אמר רחמנא שם: אמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא בן שנולד לאחר מיתת אביו אינו ממעט בחלק בכורה מ"ט וילדו לו אמר רחמנא בסורא מתנו הכי בפומבדיתא מתנו הכי אמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא בכור שנולד לאחר מיתת אביו אינו נוטל פי שנים מ"ט יכיר אמר רחמנא והא ליתיה דיכיר והלכתא ככל הני לישני דאמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא: תנן בבכורות דף מו. יש בכור לנחלה ואינו בכור לכהן בכור לכהן ואינו בכור לנחלה בכור לכהן ולנחלה אינו בכור לא לכהן ולא לנחלה איזהו בכור לנחלה ולא לכהן הבא אחר נפלים ואע"פ שיצא ראשו מת חי. ובן ט' שיצא אמת והמפלת מין בהמה חיה ועוף דברי ר"מ וחכמים אומרים עד שיהא בו מצורת אדם. והמפלת סנדל או שליא או שפיר מרוקה והיוצא מחותך הבא אחריו בכור לנחלה ואינו בכור לכהן: תניא יכיר יכירנו לאחרים מכאן אמר רבי יהודה נאמן אדם לומר זה בני בכור וכשם שנאמן לומר זה בני בכור כך נאמן לומר זה בני בן גרושה או בן חלוצה וחכמים אומרים אינו נאמן והלכתא כרבי יהודה ואפי' היו מוחזקים בזה שהוא בכור ואמר אביו על אחר שהוא בכור נאמן: גרסינן בפרק עשרה יוחסין (קידושין דף עד.) אמר רב נחמן שלשה נאמנין על הבכור חיה אמו ואביו חיה לאלתר אמו כל שבעה אביו לעולם כתוב בה"ג הלכה כרבי יהודה ודוקא היכא דאיכא בכור כשעושה קטן בכור א"כ פסיל ליה לגדול ומיגו דהימניה רחמנא לאב לענין בכורה כדכתיב יכיר יכירנו לאחרים הימניה נמי לעשות הגדול ממזר אבל האומר בני זה ממזר ולא לענין בכורה לא מהימן לשוויה ממזר ואפי' אשתו פרוצה ביותר דרוב בעילות אחר הבעל ונראה דהלכה כר' יהודה לגמרי ואפי' בלא הכרת בכור נאמן לומר שהוא ממזר כדמוכח פרק החולץ (יבמות דף מז.) ומעשה באחד שבא לפני רבי יהודה א"ל נתגיירתי ביני לבין עצמי א"ל נאמן אתה לפסול עצמך ואי אתה נאמן לפסול את בניך ופריך ואבנים לא מהימן והתניא יכיר יכירנו לאחרים וכו' אמר רב נחמן בר יצחק ה"ק ליה לדבריך עובד כוכבים אתה ואין עדות לעובד כוכבים ופסיק התם הלכתא כרב נחמן בר יצחק משמע הא אם יש עדות לעובד כוכבים נאמן לפוסלו ואע"פ שאין הכרת בכורה וכן פסק בשאלתות דרב אחאי בפרשת וארא סוף סימן מא וההיא דיבמות יש לדחות דיש שם הכרת בכורה דאם נתגייר בינו לבין עצמו אין דין בכורה לעובד כוכבים ומה שנאמן לומר בן גרושה היינו נמי על ידי הכרת בכורה דכתיב כי את הבכור בן השנואה יכיר ואמר מאי שנואה שנואה בנשואין ומההיא דפרק בתרא דקדושין משמע דאפי' בלא הכרת בכורה קאמר רבי יהודה דנאמן דתנן האומר זה בני ממזר ואפי' שניהן אומרים על העובר שבמעיה אינן נאמנין ר' יהודה אומר נאמנין וגם מלשון ה"ג משמע דר' יהודה אית ליה דבכל ענין מהימן אלא דלא קי"ל כוותיה אלא על ידי הכרת בכורה ונראה דדייקינן מדשלח ר' אבא האומר על תינוק בין הבנים נאמן ולא מסתבר טעמייהו אלא בכל ענין נאמן הוא. א"ר יוחנן אמר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא אין נאמן עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא נאמן דמשמש ליה כעבדא וחלופא אבית המכם אמר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא נאמן עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא אין נאמן מיתיבי היה משמשו כבן ואמר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא אינו נאמן היה משמשו כעבד ואמר עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא אינו נאמן אמר רב נחמן בר יצחק התם דקרו ליה עבדא מיצר מאה: שלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא עבדי גנבת והוא אומר לא גנבתי מה טיבו אצלך אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה רצונך השבע וטול ונשבע אינו יכול לחזור בו מאי קמ"ל תנינא נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך נאמנין עלי שלשה רועי בקר. ר' מאיר אומר יכול לחזור בו וחכ"א אינו יכול לחזור בו הא קא משמע לן דבאתן לך מחלוקת והלכה כדברי חכמים. שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא הלכה גובין מן העבדים ורב נחמן אמר אין גובין מן העבדים: שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא הלכה שלישי בשני כשר רבא אומר אף בראשון מר בר רב אשי אכשר באבא דאבא ולית הלכתא כמר בר רב אשי. פי' רשב"ם והאב ליוצאי יריכו פסול עד סוף כל הדורות ומלתא דתמיה היא דאף באבא דאבא אכשר מר בר רב אשי ואנן ניקום ונפסול עד סוף כל הדורות אלא דור רביעי כשר וכן משמע לשון רב אלפס ז"ל שכתב קסבר מר בר רב אשי דאבא דאבא שלישי בראשון הוא ומש"ה קמכשר ביה ולית הלכתא כוותיה דהוא ובנו ראשון בראשון הוא כמו אח ואחיו שהן ראשון בראשון וה"ל אבא דאבא שני בראשון ומכלל דבריו משמע דדור ד' הוי שלישי בראשון ודברי ה"ג ורבינו תם בשלישי בראשון כתבתי בסנהדרין בפרק זה בורר: שלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא היה יודע לו בעדות קרקע עד שלא נעשה סומא ונסתמא פסול ושמואל אמר כשר אפשר דמיכוון מצרנהא אבל גלימא לא ורב ששת אמר אפילו גלימא אפשר דמיכוון מדת ארכו ומדת רחבו אבל נסכא לא רב פפא אמר אפילו נסכא אפשר דמיכוון מדת משקלותיו. מיתיבי היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו פקח ונתחרש פיתח ונסתמא שפוי ונשתטה פסול אבל היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו ומתה בתו פיתח ונסתמא וחזר ונתפתח פיקח ונתחרש וחזר ונתפקח שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה כשר זה הכלל כל שתחלתו וסופו בכשרות כשר תיובתא דכולהו תיובתא דבעינן שיהא תחלתו וסופו בכשרות אבל אין תחלתו וסופו בכשרות פסול אע"ג דידענא דקושטא קמסהיד דבעינן שיהא ראוי להעיד בשעת ראיה ובשעת הגדה וסומא פסול דכתיב או ראה פרט לסומא כדפסלינן גיטין דף עא. אלם מואם לא יגיד אע"פ שיכול להעיד בכתב דבעינן שיהא ראוי להגיד בפיו ה"נ בעינן שיהא ראוי לראות בעיניו ואע"פ דקושטא קמסהיד פסול והא דנקט לעיל היה יודע לו בעדות קרקע לאו דוקא הוא הדין נמי פלוני לוה מפלוני מנה והאי דנקט קרקע משום שמואל דקאמר אפשר דמיכוין מצרנהא. שלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא האומר על תינוק בין הבנים בכור הוא נאמן כר' יהודה רבי יוחנן אומר אין נאמן כרבנן: שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא שכיב מרע האומר תטול אשתו כאחד מן הבנים נוטלת כאחד מן הבנים אמר רבא ובנכסים של עכשיו ובבנים הבאין לאחר מיכן בין נתרבו בין נתמעטו כדפי' רשב"ם ויראה דאם מתו כל הבנים דשקלה כבנים דהשתא והשאר ליורשים דאפי' נתרבו הבנים הוה מסתבר למימר דשקלה כבנים דהשתא אלא דאמידנא דעתיה דדעתו של אדם קרובה אצל בניו ואינו רוצה לפחות חלק הבנים שיולדו לו אבל היכא דמתו כל בניו מסתברא דאזלינן בתר בנים דהשתא: שלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא המוציא שטר חוב על חבירו מלוה אמר לא נפרעתי ולוה אמר פרעתי מחצה והעדים מעידין אותו שפרע כולו נשבע וגובה מחצה מן הנכסים בני חורין אבל מנכסים משועבדים לא דאמרי לקוחות אנן אעדים קא סמכינן ואפילו לר' עקיבא דאמר משיב אבידה הוי ה"מ היכא דליכא עדים אבל היכא דאיכא עדים אירתותי מירתת מתקיף לה מר בר רב אשי אדרבה אפי' לר"ש בי אלעזר דאמר מודה מקצת הטענה הוי ה"מ היכא דליכא עדים דקמסייעי ליה אבל היכא דאיכא עדים דקמסייעי ליה משיב אבידה הוי. דרש מר זוטרא משמיה דרב שימי בר אשי הלכתא בכל הני שמעתתא כדשלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא א"ל רבינא למר זוטרא הא דרב נחמן מאי א"ל אנן אין גובין מתנינן וכן אמר רב נחמן אין גובין ואלא הלכתא לאפוקי מאי אי לאפוקי מדרבא מוסיף הוא ואי לאפוקי ממר בר רב אשי הא לית הלכתא כמר בר רב אשי קאמרי ואי לאפוקי מדשמואל ורב ששת ורב פפא הא אתותבו א"ל לאפוקי מר' יוחנן דאמר האומר על תינוק בין הבנים בכור הוא אין נאמן ולאפוקי נמי מאתקפתא דמר בר רב אשי דפריך על רבי אבא בהמוציא שטר חוב: מתני' המחלק נכסיו על פיו ריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להן את הבכור דבריו קיימין ואם אמר משום ירושה לא אמר כלום כתב בין בתחלה בין באמצע בין בסוף משום מתנה דבריו קיימין: ,גמ' ה"ד מתנה בתחלה היכי דמי מתנה באמצע ה"ד מתנה בסוף כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן תנתן שדה פלוני לפלוני וירשה זו היא מתנה בתחלה ירשה ותנתן לו וירשה זו היא מתנה באמצע ירשה ותנתן לו זהו מתנה בסוף. ודוקא באדם אחד ושדה אחת אבל אדם אחד ושתי שדות או שדה אחת ושני בני אדם לא ור' אלעזר אומר אפילו אדם אחד ושתי שדות ושדה אחת ושני בני אדם אבל שתי שדות ושני בני אדם לא. כי אתא רבין אמר ירש פלוני שדה פלוני ותנתן שדה פלוני לפלוני רבי יוחנן אמר קנה ר"א אומר לא קנה ור"ל אמר לעולם לא קנה עד שיאמר פלוני ופלוני ירשו שדה פלוני ופלוני שנתתי להן במתנה וירשום ואותיב רב אשי לכולהו מהא דתניא נכסי לך ואחריך ירש פלוני ואחרי אחריך ירש פלוני מת ראשון קנה שני מת שני קנה שלישי מת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי ראשון והא הכא דכשתי שדות ושני בני אדם דמי וקתני דקני וסלקא להו בתיובתא ואמרינן לימא תיהוי תיובתא דריש לקיש ותסברא והאמר רבא הלכה כוותיה דריש לקיש בהני תלת לא קשיא ברייתא בתוך כדי דבור ור"ל לאחר כדי דבור והלכתא תוך כדי דבור כדבור דמי לבד מעבודת כוכבים וקדושין: מתני' האומר איש פלוני ירשני במקום שיש בת בתי תירשני במקום שיש בן לא אמר כלום שהתנה על מה שכתוב בתורה רבי יוחנן בן ברוקא אומר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין: ,גמ' תניא אמר רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה לא נחלקו אבא וחכמים על אחר במקום בת ובת בין הבנים שלא אמר כלום על מה נחלקו על בן בין הבנים ועל בת בין הבנות שאבא אמר יירש וחכמים אומרים לא יירש ומתניתין כולה רבי יוחנן בן ברוקה היא אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוחנן בן ברוקהוכן אמר רבה הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה אמר רבא מ"ט דרבי יוחנן בן ברוקה אמר קרא והיה ביום הנחילו את בניו התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה ודוקא בחלק פשיטות אבל בחלק בכורה לא דתניא אבא חנן אמר משום ר"א מה ת"ל לא יוכל לבכר וכו' לפי שנאמר והיה ביום הנחילו את בניו התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה שיכול והלא דין הוא ומה פשוט שיפה כחו שנוטל בראוי כבמוחזק התורה נתנה רשות להנחיל לכל מי שירצה בכור שהורע כחו שאין נוטל בראוי כבמוחזק לא כ"ש ת"ל לא יוכל לבכר. א"ר זירא א"ר אמי אמר רבי חנינא אמר רבי הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה א"ל ר' אבא הורה איתמר במאי קמיפלגי מר סבר הלכה עדיפא ומר סבר מעשה רב: ת"ר אין למידין הלכה לא מפי הגמרא ולא מפי מעשה עד שיאמרו לו הלכה למעשה שאל ואמרו לו הלכה למעשה ילך ויעשה מעשה ובלבד שלא ידמה הא כל התורה כולה דמויי מדמינן אמר רב אשי ובלבד שלא ידמה בטריפות דתניא אין אומרים בטריפות זה דומה לזה שהרי חותכה מכאן ומתה חותכה מכאן וחיה. א"ר אסי לרבי יוחנן כי אמר לן מר הלכה ניעביד מעשה א"ל עד דאמינא לכו הלכה למעשה א"ל רבא לרב פפא ולרב הונא בריה דרב יהושע כי אתי פיסקא דדינא דידי קמייכו וחזיתו ביה פירכא לא תקרעוניה עד דאתיתו לגבאי אי אית לי טעמא אמינא לכו ואי לא הדרנא ביה לאחר מיתה לא מקרע תקרעוניה ולא מיגמר תגמרו מיניה לא מקרע תקרעוניה דאי הוה אנא אמינא לכו טעמא. ולא מגמר תגמרו מיניה דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות: בעי רבא בבריא היאך כי קאמר ר' יוחנן בן ברוקא בשכיב מרע דבר אורותי הוא אבל בבריא שלא הגיע עדיין זמן להנחיל לבניו לא איירי ביה קרא או דלמא בבריא נמי דקרא איירי בכל אדם שרוצה להנחיל נחלתו לבניו דבדבורו יכול להנחיל למי שירצה. ושקיל וטרי ביה גמרא בלשון ודלמא ולא איבריר לן פשיטותא הלכך לא עבדינן ביה עובדא וכן כתב רב האי גאון דלא איפשיטא. אבל ר"ח כתב כיון דמסיק דבי דינא בתרא כבי דינא קמא תקון אם כן איפשיטא בעיא ונראה כדברי רב האי וכדברי רב אלפס ז"ל כיון דשקלא וטריא דגמ' בלשון ודלמא לית כאן פשיטותא: אמר רב יהודה אמר שמואל הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא פשיטא בנו הגדול לא עשאו אלא אפוטרופא בנו הקטן מאי אמר רב חנילאי בר אידי אמר שמואל אפילו קטן המוטל בעריסה. וא"ת והא פסקינן כר' יוחנן בן ברוקא דאמר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין. ורשב"ם תירץ דבלשון ירושה ודאי קני כדכתיב והיה ביום הנחילו את בניו ובלשון מתנה אזלינן בתר אומדנא דנתכוין לאפוטרופא דשייך ביה נמי לשון מתנה. ור"ח תירץ דהתם באומר והכא בכותב ולא מסתבר וכי הורע כחו בשביל הכתיבה וקצת יש ליתן טעם דבכתיבה מכוין לאפוקי קלא לאחשוביה כדי שיכבדוהו ועוד תירץ דהכא מיירי בכל הנכסים ור' יוחנן לא אמר אלא כשריבה לאחד ומיעט לאחד וקשה מהא דאמר לקמן (בבא בתרא דף קלג.) אמר רב הונא שכיב מרע שכותב כל נכסיו לאחר אם ראוי ליורשו נוטלו משום ירושה ואמר ליה רב נחמן אימא הלכה כר' יוחנן וכו' אלמא בכל הנכסים ובכותב נמי אמר דלא עשאו אפוטרופא ולתירוץ רשב"ם ניחא דכיון דראוי ליורשו אע"ג דאמר נכסי לך הוי כאילו הזכיר ירושה ומצינו למימר דרב הונא איירי בבת בין הבנות ובאח בין האחין אבל בן בין הבנים עשאו אפוטרופא וכן אוקמא רב אלפס ז"ל ומה שכתב בת בין הבנות הוי מתנה לא ידענא מנא ליה דמשמע מדמיבעי' ליה בבת אצל הבנים אלמא דבת בין הבנות פשיטא ליה דהוה כבן בין הבנים ועוד מצינו למימר דהא דקאמר ר' יוחנן בן ברוקא דקני בלשון ירושה מיירי דפירש בהדיא שאינו עושהו אפוטרופא אלא רוצה שיירש. פשיטא בנו ואחר לאחר במתנה ובנו אפוטרופא ולא מיבעיא אם כתב מקצת נכסיו לאחר תחלה והשאר לבנו דהוי אפוטרופא דבשעה שכתב לבנו הוי כל נכסיו אלא אפי' כתב כל נכסיו לבנו ואחר בבת אחת חשבינן ליה כותב כל נכסיו לבנו כיון דלא שייר בנכסים כלום אחר מתנת בנו ודוקא שכתב כל נכסיו לבנו ולפלוני אבל אם כתב חצי נכסיו לבנו וחצי נכסיו לפלוני מדהו"ל למכתב כל נכסיו לבנו ולפלוני ולא עשה כן אלא הקדים בנו במתנתו לבנו נמי מתנה הוי דהו"ל כנותן לבנו מקצת תחלה ואח"כ השאר לאחר ואם כתב שני שלישי נכסים לבנו ושליש לאחר הוי כנותן כל נכסיו לבנו ולאחר בבת אחת אע"פ שהקדים בנו תחלה משום דלא הוה מצי למכתב כל נכסי לבני ולפלוני דאז הוי משמע חצי לפלוני וחצי לבנו ואם כתב כל נכסיו לשני בניו הוו שניהם אפוטרופסים ואם כתב חצי נכסי לבני פלוני וחצי נכסי לבני פלוני הראשון מתנה והשני אפוטרופוס מדלא כתב כל נכסי לפלוני ופלוני בניי וכן הדין בכותב לשתי נשיו ואם כתב כל נכסיו לאשתו ולבנו יראה דלאשתו הוי במתנה ולבנו אפוטרופא דאשתו לגבי בנו כאחר דמיא וכן משמע לישנא דגמרא דקאמר פשיטא בנו גדול לא עשאו אלא אפוטרופא משמע מתוך דברי שמואל דאמר הכותב לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא דכ"ש בן. וכן אמר שמואל במימרא אחת אשתו ובמימרא אחרת בנו הקטן אבל בנו הגדול לא הוצרך לומר. וכך היא הגרסא בהרבה ספרים אשתו ובנו לאשתו במתנה ובנו אפוטרופא. ורשב"ם מחק ואין צריך למוחקם. אשתו ואחר לאחר במתנה ואשתו אפוטרופא אשתו ארוסה ואשתו גרושה פי' אשתו ארוסה או אשתו גרושה ולא כבנו ואחר ואשתו ואחר אלא כהנך דמבעיא ליה : איבעיא להו בת בין הבנים ואשה אצל האחין ואשה אצל בני הבעל. מהו רב אלפס ז"ל לא גריס בת אצל הבנים ולפי גרסתו כתב דבת בין הבנים הוי מתנה. אמר רבינא משמיה דרבא בכולהו לא קנו לבר מאשתו ארוסה ואשתו גרושה. רב עוירא אמר משמיה דרבא בכולהו קני לבר מאשה אצל האחין ואשה אצל בני הבעל והלכתא כרבינא. ורב אלפס גריס לבר מאשה אצל הבנים ואשה אצל בני הבעל. ואין גירסא זו נכונה דלא הוצרך לפסוק באשה אצל הבנים דזו היא עיקרא מימרא דשמואל: בעי רבא בבריא היאך בשכיב מרע הוא דניחא ליה דלישתמעון מליה אבל בבריא הא קאי הוא או דלמא בבריא נמי ניחא ליה דלישתמעון מליה מהשתא. ת"ש הכותב פירות נכסיו לאשתו גובה כתובתה מן הקרקע למחצה ולשליש ולרביע גובה כתובתה מן השאר כתב כל נכסיו לאשתו ויצא עליו שטר חוב ר' אליעזר אומר תקרע מתנתה ותעמוד על כתובתה. וחכמים אומרים תקרע כתובתה ותעמוד מתנתה ונמצאת קרחת מכאן ומכאן אמר ר' יהודה הנחתום מעשה שאירע בבת אחותי כלה ובא מעשה לפני חכמים ואמרו תקרע כתובתה ותעמוד על מתנתה ונמצאת קרחת מכאן ומכאן. טעמא דיצא עליו שטר חוב הא לא יצא עליו שטר חוב קניא ובמאי אילימא בשכיב מרע והא אמרת לא עשאה אלא אפוטרופא אלא לאו בבריא לא לעולם בשכיב מרע ורב עוירא מוקי לה בכולהו ורבינא מוקי לה באשתו ארוסה ואשתו גרושה ולא איפשיטא הלכך לא קנתה אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן הלכה תקרע כתובתה ותעמוד על מתנתה ונמצאת קרחת מכאן ומכאן. מאי טעמא אומדן דדעתא הוא דניחא לה דתיפוק עלה קלא דכתבינהו לה לכולהו נכסיה אפילו חד יומא דאמרי אינשי נהוי חד יומא במנא יקירא וליתבר: תניא הרי שהלך למדינת הים ושמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחר ואח"כ בא בנו מתנתו מתנה. ר"ש בן מנסיא אומר אין מתנתו מתנה שאילו ידע שבנו קיים לא היה כותבן אמר רב נחמן הלכה כר"ש בן מנסיא דאזלינן בתר אומדן דעתא: תנן התם הכותב נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא אבדה כתובתה משום דכתב לאשתו קרקע כל שהוא אובדת כתובתה. אמר רב במזכה להן על ידה ושמואל אמר במחלק להן ביה והיא שותקת. ר' יוסי בר חנינא אמר באומר עלי קרקע זו בכתובתיך. ומקולי כתובה שנו כאן אמר ליה רבא לרב נחמן הא רב והא שמואל והא ר' יוסי בר חנינא מר כמאן ס"ל אמר ליה שאני אומר כיון שעשאה שותף בין הבנים אבדה כתובתה. פרשב"ם וסבירא ליה כשמואל רביה דאמר במחלק בפניה והיא שותקת ואע"ג דאיתותב היינו אליבא דרבנן וכדמפרש רב יהודה ורב נחמן אמר אליבא דר' יוסי דאית ליה דקבלה מהניא והוא הדין כתיבה. וכן דעת רב אלפס ז"ל שכתב איתמר נמי אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן כיון שעשאה שותף בין הבנים אבדה כתובתה ודוקא דהיא שותקת כשמואל וכל שכן הנך משמע הא דרב נחמן קילא טפי מדכולהו ואע"פ שלא חלק בפניה ולא אמר לה טלי קרקע זו בכתובתיך אלא ידעה שכתב נכסיו לבניו וכתב לה קרקע זו וכשנודע לה שתקה אנן אמדינן דעתה דכיון שחלק לה כבוד ועשאה שותף בין הבנים מחלה שעבוד כתובתה מאלו הנכסים. ור"ח ז"ל פי' דוקא כשעשאה שותף בין הבנים שנתן לה חלק כאחד מן הבנים אז ודאי מחלה כתובתה בקבלה לחודה דחשיבא לה מילתא שהשוה לאחד מבניו אבל כתב לה קרקע כל שהוא כתיבה וקבלה בעינן כת"ק דר' יוסי ואין לשון כיון מורה על פירוש זה אלא משמע שבא להקל הלכך נראין דברי רב אלפס. בעי רבה בבריא היאך שכיב מרע הוא דידעה דלית ליה וקמחלה אבל בבריא סברה הדר קני או דלמא השתא מיהא הא לית ליה תיקו ולא מפקינן מיתמי: ההוא דאמר פלגא לברת ופלגא לברת ותילתא לאיתתא בפירי איקלע רב נחמן לסורא עאל לגביה רב חסדא א"ל כהאי גוונא מאי אמר ליה הכי אמר שמואל אפי' לא הקנה לה אלא דקל א' לפירותיו אבדה כתובתה מי דמי התם אקני לה בגופא דארעא הכא פירי הוא דאקני לה א"ל מטלטלי קאמרת מטלטלי ודאי לא קאמינא. ההוא דאמר תילתא לברת ותילתא לברת ותילתא לאיתתא שכיבא חדא מבנתיה סבר רב פפא למימר לית לה אלא תילתא אמר ליה רב כהנא אילו הדר קני נכסי אחריני מי לא שקלה השתא נמי שקלה. ההוא דפלגינהו לנכסיה לבניה ולאיתתיה שייר חד דיקלא סבר רבינא למימר לית לה אלא דיקלא אמר ליה רב יימר לרבינא אי לית לה דיקלא נמי לית לה אלא מיגו דנחתא לדיקלא נחתא נמי אכולהו נכסי. מכל הלין עובדי שמעינן דוקא שכתב כל נכסיו לאשתו ולבניו אבל שייר כל שהוא לא אבדה כתובתה ודוקא כתב לה קרקע אבל מטלטלי לא ודוקא מאותן נכסים אבדה כתובתה אבל לא מנכסים שיקנה או אם ירש מאותם נכסים מבניו. וכתב רשב"ם ולאו דוקא כתבם לבניו אלא ה"ה לאחר. ודברים הללו קשין לאומרם בלא ראיה דלישנא שעשאה שותף בין הבנים אינו מורה כן דמשמע דדוקא בשביל כבוד שעשה לה שחלק לה מנכסיו עם בניו שתקה ומחלה אבל אם חלק נכסיו לאחרים מה לה לערער ומה כבוד עשה לה דאית לן למימר שמחלה כתובתה ובשתיקה לא הפסידה כתובתה דמצי למימר נחת רוח עשיתי לבעלי וגם מתני' מוכח כן דקתני הכותב נכסיו לבניו ולא קתני המחלק נכסיו סתם: ההוא דהוה שכיב מרע אמרו ליה נכסי למאן דלמא לפלוני אמר להו ואלא למאן. אמר רב הונא אם ראוי ליורשו נוטל משום ירושה ואי לאו נוטלן משום מתנה סבר רב אדא בר אהבה למימר אם ראוי ליורשו אלמנתו ניזונית מהן ואם לאו אין אלמנתו ניזונית מהן אמר רבא מיגרע גרע השתא ומה ירושה דאורייתא אמרת אלמנתו ניזונית מנכסיו מתנה דרבנן לא כל שכן פי' מתנת שכיב מרע שאינה אלא מדרבנן כדאמרינן לקמן בפרק מי שמת (בבא בתרא דף קמז.) אמר רבא אמר רב נחמן מתנת שכיב מרע דרבנן היא שמא תטרף דעתו עליו. והא דתנן גיטין דף מח: אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים היינו במשועבדים בחיים כגון נתנם במתנת בריא ומכירה אבל במתנת שכיב מרע אינו קונה אלא לאחר מיתה ומדרבנן הלכך כירושה שויוה רבנן ומוציאין ממתנת שכיב מרע למזון האשה והבנות הוא הדין למלוה על פה כיון דהוי כירושה ואית ספרים דגרסי אטו יורש מיגרע גרע ולית להו השתא ומה ירושה דאורייתא וכו' ותרוייהו חד טעמא נינהו אלא דחד לישנא אריכא ויש מן הגדולים דסמכי אההיא גירסא קצרה ומפרש אטו יורש מיגרע גרע אלא בין משום ירושה בין משום מתנה אין אלמנתו ניזונת מנכסיו דכיון דאמר לה נכסיי לך דהוא לשון מתנה אלא דאמרי' משום שראוי ליורשו מפרשינן ליה בלשון ירושה היינו דוקא ליפות כחו כדמפרש בתר הכי דאין לה הפסק אבל לא גרע כחו שתהא אלמנה ומלוה על פה גובה ממנה ממה שנתן לו יורש יותר על שאר היורשין דהוי כאילו נתנו לאיש נכרי דלא גרע יורש בין היורשין משאר מקבלי מתנות אבל במה שראוי לירש אע"פ שנתן לו בלשון מתנה הוי דינו כשאר היורשין ומביאין ראיה לדבריהם מהא דתנן אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים ואינה ראיה דההיא מיירי במתנת בריא ומכירה כדפרישית והא מתניתין דאיסתייעי מינה עלייהו תיובתא דאי מתני' פליגי עליה דרב אדא בר מתנה הוה רבא מותיב מינה ומדלא אותיב מינה ש"מ דלא הוי מתני' תיובתא אלא טעמא דמתני' לחוד ודרב אדא בר מתנה לחוד וליכא עליה דרב אדא פריכא אלא מדרבא אלא אמר רבא כדשלח רב אחוה בר עויא לדברי רבי יוחנן בן ברוקא נכסי לך ואחריך לפלוני אם ראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום שאין זה לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק א"ל רבא לרב נחמן והא אפסקא הוא סבר יש לה הפסק ורחמנא אמר אין לה הפסק: תניא האומר תנו שקל לבניי בשבת וראויין לתת להן סלע נותנין להן סלע ואם אמר אל תתנו להם אלא שקל אין נותנין להן אלא שקל ואם אמר אם מתו ירשו אחרים תחתיהם בין שאמר תנו בין שאמר אל תתנו אין נותנין להן אלא שקל וגרסינן בפרק מציאת האשה (כתובות דף ע.) אמר רב חסדא אמר מר עוקבא הלכתא בין שאמר תנו בין שאמר אל תתנו נותנין להן כל צרכן והא קיימא לן כר"מ דאמר מצוה לקיים דברי המת הני מילי באחרנייתא אבל בהא מינח ניחא ליה והא דאמר הכי לזרוזינהו הוא דעבד: מתני' הכותב נכסיו לאחרים והניח את בניו מה שעשה עשוי אבל אין רוח חכמים נוחה הימנו. רשב"ג אומר אם אין בניו נוהגין כשורה זכור לטוב: ,גמ' איבעיא להו מי פליגי רבנן עליה דרשב"ג או לא. תא שמע דא"ל שמואל לרב יהודה שיננא לא תיהוי בי עבורי אחסנתא ואפי' מברא בישא לברא טבא דלא ידעינן מאי זרעא נפיק מינייהו. ירושלמי א"ר אבא בר ממל הכותב נכסיו לאחרים והניח את בניו עליו הכתוב אומר ותהי עונותם על עצמותם: תנן מעשה בבית חורון באחד שהיה אביו מודר הנאה ממנו והיה משיא את בנו והיה אומר לחבירו הרי החצר והסעודה נתונים לך במתנה ואינן לפניך אלא שיבא אבא ויאכל בסעודה אמר ליה אם שלי הן הרי הן מקודשות לשמים אמר ליה לא נתתי לך את שלי שתקדישה לשמים א"ל לא נתת לי את שלך אלא על מנת שתהא אתה ואביך אוכלין ושותין זה עם זה ומרצין זה לזה. ויהא עון תלוי בראשו אמרו חכמים כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה ולאו דוקא להקדיש אלא הוא הדין נמי אם אין יכול ליתנה במתנה ולמוכרה דאינה מתנה אם לא שיוכל לעשות בה כל חפצו דאל"כ מאי קמדמי שמאי הך עובדא דיונתן בן עוזיאל למעשה דבית חורון ורצה להוכיח ממנו דמתוך שלא יוכל לחזור לבניו תתבטל המתנה אלא ודאי אין חלוק בין הקדש לשאר דברים ואינה מתנה עד שתהא ברשותו לעשות בה כל צרכי חפצו והיינו דוקא כשנותן לו בסתם אבל אם פירש דבריו אפילו נתן שלא ליתן ושלא למכור ושלא להקדיש ושלא יעשה בו דבר כי אם דבר אחד הויא מתנה לאותו דבר וכן מוכח בנדרים בפרק השותפין (נדרים דף מח:) גבי ההוא גברא דהוה ליה ברא דהוה שמיט כיפי דכיתנא אסרינהו לנכסי עליה אמרו ליה אי הוה בר בריך צורבא מרבנן מאי אמר להו ליקני הדין ואי הוה בר ברי צורבא מרבנן ליקנייה ליה אמרי פומבדיתאי קני על מנת להקנות הוא ורבא אמר ולא קני ורב נחמן אמר קני דהא סודר דקני על מנת להקנות הוא וקני ורבא פריך ליה התם ממתני' ממעשה דבית חורון דקני על מנת להקנות הוא ולא קני ומשני משום דסעודתו מוכיח עליו שלא היתה כי אם הערמה בעלמא אי נמי ר' אליעזר היא דאמר אפילו ויתור אסור במודר הנאה וכן משמע נמי בירושלמי דקאמר התם בעי רבי ירמיה מעתה אין אדם נותן מתנה לחבירו על מנת שלא יקדישנה לשמים כיני מתני' כל המתנה שהיא כמתנת חורון שהיתה בה ערמה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה והכי נמי אמר לקמן (בבא בתרא דף קלז:) אתרוג זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו לי אע"פ שאין יכול להקדישו הוי מתנה רק שיחזירהו לבסוף: מתני' האומר זה בני נאמן זה אחי אין נאמן ונוטל עמו בחלקו מת יחזרו נכסים למקומן נפלו לו נכסים ממקום אחר ירשו אחיו עמו: ,גמ' זה בני נאמן למאי הלכתא אמר רב יהודה אמר שמואל ליורשו ולפטור את אשתו מן היבום. ליורשו פשיטא. פי' רשב"ם ולא מצי לאוקומי בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן דלא מהימן כיון דליכא מיגו. וכתב ר"מ ז"ל פליאה גדולה היא לומר כן שאם בא אדם ממדינת הים הוא ובנו ואמר זה בני שלא יירש אותו הבן בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן אלא שאר בניו או שאר קרוביו הקרוב קרוב קודם ופי' הוא ליורשו פשיטא דמכח מתני' האומר דמייתי לקמן פריך פשיטא מדתנן יש לי בנים נאמן דלכל הפחות מתוקמא בליורשו דאפי' אם תמצא לומר דלענין היתרא לא מהימן לפוטרה מן היבום ולכל הפחות מוקמינן להך מתני' בממון. אלא לפטור את אשתו מן היבום איצטריכא ליה דלא שמעינן ליה ממתני' דהתם דאיכא לאוקמי בליורשו ופריך הא נמי תנינא התם מי שאמר בשעת מיתתו יש לי בנים נאמן וע"כ לפטור מן היבום קאמר דאי ליורשו מ"ש דאי אמר יש לי בנים נאמן ואם אמריש לי אחין אין נאמן ולישנא דהא נמי תנינא משמע כדפרי' מדלא אמר תנינא משמע הא נמי תנינא התם כמו ליורשו דהוה פריך מיניה מעיקרא ואע"ג דמוחזק לן באחי נאמן הואיל ובידו לגרשה ובעל שאמר גרשתי את אשתי אין נאמן ואם מת חולצת ולא מתיבמת דאמרינן. ההוא דהוה שכיב א"ל איתתיה למאן א"ל חזייה לכהנא רבה אמר רבא למאי ניחוש לה האמר רבי חייא בר אבין אמר ר' יוחנן בעל שאמר גירשתי את אשתי נאמן א"ל אביי והא כי אתא רבי יצחק אמר ר"י בעל שאמר גירשתי את אשתי אין נאמן א"ל ולאו קמשנינן להו כאן למפרע כאן להבא א"ל ואשינויי ניקו ונסמוך א"ל רבא לרב נתן בר אמי חוש לה. ההוא דהוה מוחזק לן דלית ליה אחי ואמר בשעת מיתה דלית ליה אחי אמר רב יוסף למאי ניחוש לה חדא דמוחזק לן דלית ליה אחי ועוד הא אמר בשעת מיתתו לית ליה אחי א"ל אביי והא אמרי דאיכא עדים במדינת הים דידעי דאית ליה אחין א"ל השתא מיהא ליתנהו קמן ולאו היינו דר"ח דאמר עדים בצד איסתן ותיאסר א"ל אביי אם הקלנו בשבויה דמנוולא נפשא לגבי שבאי נקל באשת איש. אמר רבי אבא לרבי נתן בר אמי חוש לה: זה אחי אין נאמן ואינך מאי קאמרי אי דאמרי אין אחינו הוא אמאי נוטל בחלקו ותו לא ואי דקאמרי לאו אחינו הוא נפלו לו נכסים ממקום אחר אמאי ירשו אחיו עמו מכאן דקדק רבינו מאיר ז"ל אם ראובן אומר לשמעון אני חייב לך מנה ושמעון אומר אינך חייב לי אע"פ שאין שמעון מוחל לו פטור ראובן אע"פ שיודע בודאי שהוא חייב לו כדאמר הכא דאע"פ שאומר ראובן לשמעון אחינו הוא ויש לך ליטול עמי ושמעון אומר אינו אחי לא יתן לו ראובן כלום דהוי כאילו מוחל לו ולא הוי כמו מחילה בטעות דכיון שהלה אומר אני חייב לך היה לו להשים על לבו ולדקדק ולא עשה כן אלא אומר בודאי אינך חייב לי מחל לו בלב שלם לא צריכא דקאמרי אין אנו יודעין. ונפלו לו נכסים ממקום אחר יירשו אחיו עמו. בעי רבא שבח ששבחו נכסים מאליהן מהו בשבח המגיע לכתפים לא תיבעי לך דכי נפלו לו נכסים ממקום אחר דמי כי תיבעי לך בשבח שאין מגיע לכתפים כגון דיקלא ואלים ארעא ואסיק שרטון תיקו: מתני' מי שמת ונמצאת דייתיקי קשורה לו על ירכו הרי זו אינו כלום זיכה בו לאחר בין מן היורשין בין שאין מן היורשין דבריו קיימין: ,גמ' ת"ר דייתיקי דא תהא למיקם ולהיות מתנה שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה אלא מהיום ולאחר מיתה הוא דהויא מתנה מעכשיו לא הויא מתנה. אמר אביי ה"ק איזהו מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע דלא קניא אלא לאחר מיתה כל שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה: יתיב רבה בר ר"ה באכסדרה דבי רב ויתיב וקאמר משמיה דר' יוחנן ש"מ שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני אין כותבין ונותנין. שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. ורב יהודה אמר שמואל הלכה כותבין ונותנין. ואוקימנא לה במיפה את כחו דאמר יטול מנה פלוני אף כתובו וחתומו והבו ליה. ואי לא אמר הכי חיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה: ,מתני' הכותב נכסיו לבנו לאחר מיתה צריך שיכתוב לו מהיום ולאחר מיתה דברי ר"י רבי יוסי אומר אינו צריך: ,גמ' וכי כתב ליה מהיום ולאחר מיתה מאי הוי והתנן מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט ואם מת חולצת ולא מתיבמת התם מספקא ליה אי תנאה הוי אי חזרה הוי הכא ה"ק גופה קני מהיום ופירות לאחר מיתה ר' יוסי אומר אין צריך קסבר זמנו של שטר מוכיח עליו. א"ר הלכה כר' יוסי וקשה דאמרי' בפ' המגרש (גיטין דף פה.) אתקין רב בגיטין מן יומא דנן ולעלם לאפוקי מדר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו. ותירץ רשב"ם כיון דלא קאמר הדר ביה רב מההיא דאמר הלכה כרבי יוסי אלא אתקין משמע בגט אתקין משום חומרא דעריות וגם אין בו דבר קנין אבל בממון דשייך ביה קנין הלכה כר' יוסי. בעא מיניה רבא מרב נחמן בהקנאה מהו פי' שטר שיש בו קנין מהו פר"ח ז"ל דהכי נהגו במתיבתא כר' יהודה דהא רבא קא מיבעיא ליה אליבא דר"י ואי לית הלכתא כוותיה מנ"מ ונראה דאין ראיה מכאן דאפילו לרבי יוסי מיבעי ליה היכא דאין כתוב זמן בשטר אי מצריך רבי יוסי בהקנאה מהיום ולאחר מיתה ואסיקנא אמר רבא אמר רב נחמן בהקנאה אין צריך בין אקנייה וקנינא מיניה בין קנינא מיניה ואקנייה בדוכרן פתגמא דהוה באנפנא פליגי: הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו האב אינו יכול למכור מפני שכתובין לבן והבן אין יכול למכור מפני שהן ברשות האב מכר האב מכורין עד שימות האב מכר הבן אין ללוקח כלום עד שימות האב האב תולש ומאכיל לכל מי שירצה ומה שהניח תלוש הרי הוא של יורשים וה"ה נמי מה שהניח מחובר ועומד ליתלש דהא בפרק הכונס (בבא קמא דף נט.) פסיק רב כר' שמעון דאמר אכלה פירות גמורים משלמת פירות גמורין דכל העומד ליתלש כתלוש דמי והא דתנא ומה שהניח תלוש לאשמועינן פירות שתלשן קודם זמנן ולא היו עומדין ליתלש בשעת שמת האב ואפי' הכי כיון שנתלשו הרי הן של יורשין: ,גמ' איתמר מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב ר' יוחנן אומר לא קנה לוקח ור"ש בן לקיש אמר קנה לוקח ר' יוחנן אמר לא קנה לוקח קנין פירות כקנין הגוף דמי ר"ל אמר קנה לוקח קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי והלכתא כריש לקיש בהני תלת חדא הא ואידך דכי אתא רבין אמר תנתן שדה פלוני לפלוני וירש פלוני שדה פלוני ר' יוחנן אמר קנה ור"ל אמר לא קנה עד שיאמר פלוני ופלוני ירשו שדה פלוני ופלוני שנתתי להם במתנה וירשום: ואידך דאיתמר החולץ למעוברת והפילה ר' יוחנן אמר אין צריכה חליצה מן האחין חליצת מעוברת שמה חליצה ור"ל אמר צריכה חליצה מן האחין חליצת מעוברת לא שמה חליצה: תניא נכסי לך ואחריך לפלוני וירד הראשון ומכר ואכל. הב' מוציא מיד הלקוחות דברי רבי רשב"ג אומר אין לשני אלא מה ששייר ראשון. ורמינהי נכסי לך ואחריך לפלוני יורד הראשון ומוכר ואוכל דברי רבי רשב"ג אומר אין לראשון אלא אכילת פירות בלבד קשיא דרבי אדרבי קשיא דרשב"ג אדרשב"ג רבי אדרבי לא קשיא הא לגופה הא לפירא רשב"ג אדרשב"ג. לא קשיא הא לכתחלה והא בדיעבד אמר אביי איזהו רשע ערום זה המשיא עצה למכור בנכסים כרשב"ג כי אתא רבין א"ר יוחנן ואמרי לה רבה בב"ח א"ר יוחנן הלכה כרשב"ג ומודה רשב"י. שאם נתנו במתנת שכיב מרע לא עשה ולא כלום. מ"ט אמר אביי מתנת ש"מ לא קנה אלא לאחר מיתה וכבר קדמו אתריך וגרסי' לעיל בפירקין (בבא בתרא דף קכה:) בענין ההוא דאמר נכסי לסיבתאי ובתרא לירתאי הוה ליה ברתא דנסיבא ושכיבא בחיי סיבתא ומסיק עלה אמר רבה מסתברא טעמא דבני מערבא דאי קדמה סיבתא וזבנה זבינה זביני. דשמעת מינה דהלכתא כרשב"ג דאין לשני אלא מה ששייר ראשון ואע"ג דקי"ל כר"ל דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. אחריך שאני דאין לשני לא גוף ולא פירות אלא אחריו של ראשון ולא אמרינן פירי לחד וגופא לחד אלא היכא דאמר מעכשיו. ובהא מודה רשב"ג שאם מכר הראשון השני מוציא מיד הלקוחות דהיינו מתני' דתנן מכר האב מכורין עד שימות ולא פליג רשב"ג. והא דקאמר רב נחמן בר יצחק ע"כ לא פליגי רבי ורשב"ג אלא דמר סבר קנין פירות כקנין הגוף דמי פי' רשב"ג סבר קנין פירות דהכא כקנין הגוף דמי ואף למכור ומשום אחריך. ורבי סבר קנין פירות דהכא כקנין הפירות דעלמא דלית ליה טעמא דאחריך. א"ר זירא א"ר יוחנן הלכה כרשב"ג ואפי' היו בהן עבדים והוציאן לחירות פשיטא מהו דתימא אמר ליה למיעבד בה איסור לא יהיבנא לך קמ"ל א"ר יוסף א"ר יוחנן הלכה כרשב"ג ואפי' עשאן תכריכין למת פשיטא מהו דתימא לשווייה איסורי הנאה לא יהבית לך קמ"ל: דרש רב נחמן בר רב חסדא אתרוג זה נתון לך במתנה ואחריך לפלוני בירך בו ונתנו לפלוני אף לרבי יצא. אע"ג דבכה"ג לא קנה לרבי אלא פירות ולא מצי נפיק אא"כ היה הגוף שלו. אפ"ה נפיק ביה משום דאפילו פירות הראשון היינו לצאת בו דאין כאן פירות אחרים דכל עיקרו לא נתנו לו אלא לצאת בו ואם לא נתנו לו ע"מ שיהא גם הגוף שלו בשעה שנטלו לצאת בו א"כ לא נתן לו כלום שהרי בענין אחר אין יכול לצאת בו ומה שאמר אחריך הוי כאילו אמר הרי הוא נתון לך ע"מ שתתנהו אחריך לפלוני והוי כמתנה ע"מ להחזיר דאע"פ שהוא עתיד להחזירו חשוב שלו ויוצא בו מכאן הבאתי ראיה דהשואל טבעת כדי לקדש בו את האשה שהיא מקודשת כיון שאמר ליה שלקדש בו אשה הוא שואלו דעת המשאיל היתה שתהא קנויה לו באותו ענין שיועילו הקדושין ואם לא תועיל ללשון שאלה שתהא מתנה ע"מ להחזיר החפץ או דמיה ועוד הארכתי בראיות בתשובת שאלה אבל אם מכרו או אכלו לרבי לא יצא שהרי לא נתקיים התנאי ולא היתה המתנה מתנה לרשב"ג יצא דאין לשני אלא מה ששייר ראשון: אמר רבה בר רב הונא האחין שקנו אתרוג בתפיסת הבית נטלו אחד מהן ויצא בו אם יכול לאוכלו יצא ואם לאו לא יצא ומה שיוצאים לפעמים כל הקהל באתרוג אחד דעתן מסכמת שיהא כולו לאותו שיוצא בו כל זמן שהוא בידו: אמר רבא אתרוג זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו לי. נטלו ויצא בו החזירו יצא. לא החזירו לא יצא. וקמ"ל דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה ואע"ג דהוי תנאי ומעשה בדבר אחד רבא לטעמיה דפליג במי שאחזו דף עה. על רב אדא בר אהבה וסבר רבא דתנאי ומעשה בדבר אחד הוי שפיר תנאי ואע"ג דליכא תנאי כפול פירש רשב"ם דלא בעיא כפול אלא בגיטין וקדושין משום חומרא דעריות אבל בממון בגילוי דעת בעלמא סגי דהא אזלינן בממונא בתר אומדן דעתא. וכן כתב ה"ר שמשון הזקן והביא ראיה מירושלמי פרק האומר בקדושין א"ל ר' יוסי בן בון בכל אתר אית ליה מכלל לאו אתה שומע הן והכא לית ליה א"ר מתנה חומר הוא בעריות ואי אפשר לומר כן דבכמה דוכתי שמעינן ליה לר' מאיר דבעי תנאי כפול במילי דלאו עריות בסוף השוכר את הפועלים (בבא מציעא דף צד.) ובסוף שבועת העדות (שבועות דף לו.) ובנדרים דף יג. גבי לחולין לא אוכל לך ומפרש רבינו תם דלאו משום חומרא דעריות דוקא ולאפוקי תנאי ממון אלא חומר הוא בעריות מבשאר איסורין כגון שתויי יין ופרועי ראש דאמר בסוף שבועת העדות דאפי' ר' מאיר אית ליה מכלל לאו אתה שומע הן ועל הירושלמי קשה דקולא הוא בגיטין הא דבעי' תנאי כפול דאי לא כפליה לתנאי אפי' לא נתקיים התנאי הוי גט ובירושלמי היה כתוב אית ליה בשניהן ועל כרחך האחד מהן טעות והוגה באחרון לית ליה ונראה דגרסי' איפכא בכל אתר לית ליה לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן והכא אית ליה וקאמר חומר הוא בעריות דאי לא כפיל נמי תנאיה הקדושין והגירושין אינם בטילין לגמרי אלא חולץ מספק הלכך צריך לכפול כל תנאי שבממון ואי לא כפליה התנאי בטיל והמעשה קיים והכא נמימיירי שנעשה התנאי כהלכתו תנאי כפול והתנאי קודם למעשה והן קודם ללאו והספר לא חש להאריך דמלתא דפשיטא הוא שהתנאי נעשה כהלכתו דאי לאו הכי לאהוי תנאי וכן בכמה דוכתי במי שאחזו קתני הרי זה גיטך ע"מ וכו' ולא פיר' דכפליה לתנאיה ושלשה חלוקים ישנו בענין ממון. יש דברים שהדעת מכרעת כל כך דאזלינן בתר אומדנא דדעת ואפילו גילוי דעתא לא בעי כגון שטר מברחת ובמתנת שכיב מרע ובידוע שבנו קיים והכותב כל נכסיו לאשתו ויש דברים דבעיא גלוי דעתא כי ההיא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לארעא דישראל דאם לא גילה בדעתו אמרינן דברים שבלב אינם דברים ומיהו סגי בגילוי דעת ואפילו תנאי לא בעי אבל בכל שאר מילי דבעינן תנאי בעי תנאי כפול ואי לא כפליה לתנאי התנאי בטל והמעשה קיים: ההיא איתתא דהוה לה דיקלא בארעא דבי רב ביבי בר אביי כל אימת דהות אזלא למיגזריה קפיד עלה ואמר קא דשית לי ארעאי. אקניתיה ניהליה כל שני חייו אזל איהו אקנייה לבנו קטן. א"ל רב פפא משום דאתית ממולאי אמרת מילי מולייתא אפי' רשב"ג לא קאמר אלא לאחר אבל לעצמו לא וגרסינן בפרק מי שהיה נשוי (כתובות דף צה.) אמר אביי נכסי לך ואחריך לפלוני ונשאת בעל לוקח הוי ואין לאחריך במקום בעל כלום כמאן כי האי תנא דתניא נכסי לך ואחריך לפלוני וירד הראשון ומכר ואכל השני מוציא מיד הלקוחות דברי רבי רשב"ג אומר אין לשני אלא מה ששייר ראשון אמר אביי נכסי לך ואחריך לפלוני ומכרה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות ואחריך מיד הבעל ולוקח מיד אחריך ומוקמינן לה בידא דלוקח. ומאי שנא ממי שהיה נשוי שתי נשים ומכר את שדהו וכתבה הראשונה ללוקח דין ודברים אין לי עמך ומת השניה מוציאה מיד הלוקח וראשונה מיד השניה ולוקח מיד הראשונה וחוזרות תלילה עד שיעשו פשרה ביניהם התם אית להו פסידא לכולהו. הכא לוקח הוא דאית ליה פסידא. ואי קשיא לך הא דאמר אביי נכסי לך ואחריך לפלוני עמדה ונשאת הבעל לוקח הוי ואין לאחריך במקום בעל כלום והכא קאמר אחריך מוציא מיד הבעל התם דאמר לה כשהיא פנויה הכא דאמר לה כשהיא נשואה מאי קאמר לה אחריך ליקני בעל לא ליקני: אמר רבא א"ר נחמן שור זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו לי הקדישו והחזירו הרי זה מוקדש ומוחזר א"ל רבא לרב נחמן ומאי אהדר ליה אלא א"ר אשי תנינן אי אמר ע"מ שתחזירהו הא אהדריה. ואי אמר ע"מ שתחזירהו לי מידי דחזי לי קאמר: אמר רב יהודה אמר שמואל הכותב נכסיו לאחר ואמר הלה אי אפשי בהן קנה ואפי' עומד וצווח. ורבי יוחנן אמר לא קנה. א"ר אבא בר ממל ולא פליגי כאן בצווח מעיקרו כאן בשותק ולבסוף צווח. פרשב"ם בצווח מעיקרו לא קנה דאינו קונה בעל כרחו. ומיהו לא תחזור המתנה לנותן שהרי סילק עצמו מן הנכסים והפקירן וכל הקודם בהן זכה. כדאמר בריש פרק בתרא דכריתות דף כד. אמר ר"ל הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה כל המחזיק בה זכה בה אבל בשתק ולבסוף צווח כיון ששתק לא הוי הפקר וזכה בה בעל כרחו. ולא נהירא דבצווח מעיקרא ולא רצה לקבל המתנה אמאי הוי הפקר והלא לא יצתה מרשות הנותן מעולם הוא סילק עצמו מן הנכסים אדעתא שיקבלם הלה ואם לא רצה לקבל אישתכח דלא נפקא מרשותיה כדאמר בהגוזל בתרא דף קטז. גבי חמרא דרב ספרא אדעתא דאריא אפקריה אדעתא דכולי עלמא לא אפקריה הלכך נראה דבצווח מעיקרו הדרא מתנה למרה אבל שתק ולבסוף צווח לא הדרא למרה דכיון דשתק קנה לה וכשצווח ואמר אי אפשי בה הפקירה וכל הקודם בה זכה והכי מוכח בכריתות דמלתא דר"ל בשתק ולבסוף צווח איירי דפריך התם לר"ל מהא דאמר מקבל מתנה שאמר לאחר שבאתה המתנה לידו מתנה זו מבוטלת תבטל אי אפשי בה דבריו קיימין מאי לאו דבריו קיימין והדרא למר' אלמא הא דר"ל איירי נמי אחר שבאתה המתנה לידו. ועוד יש להוכיח מהא דפריך התם הכותב נכסיו לאחר והיו בהן עבדים כו' עד דקאמר אלא לת"ק כיון דאמר אי אפשי בהן כל המחזיק בהן זכה בהן הוה להו עבדים זרים וקאכלי תרומה והך ברייתא מוקי הכא בשתק ולבסוף צווח אלמא דר"ל איירי נמי בשתק ולבסוף צווח. האי דינא בשכיב מרע הוא דדבריו ככתובים וכמסורין דמו וכיון ששתק כמו שנמסרו לו דמי אבל במתנת בריא לא קני עד דמטי שטרא לידיה. א"ר נחמן בר יצחק זיכה לו על ידי אחר ושתק ולבסוף צווח באנו למחלוקת רשב"ג ורבנן דתניא הכותב כל נכסיו לאחר והיו בהן עבדים ואמר הלה אי אפשי בהן אם היה רבן שני כהן הרי אלו אוכלין בתרומה ורשב"ג אומר כיון שאמר הלה אי אפשי בהן זכו בהן היורשין ותנא קמא אפי' עומד וצווח אמר רבה ואיתימא ר' יוחנן בצווח מעיקרו דכ"ע לא פליגי דלא קני שתק ולבסוף צווח כ"ע לא פליגי דקני כי פליגי שזיכה לו ע"י אחר ושתק ולבסוף צווח ת"ק סבר מדשתק קננהו והאי דקצווח מיהדר קהדר ביה ורשב"ג סבר הוכיח סופו על תחלתו והאי דלא קא צווח עד השתא סבר כי לא מטא לידי אמאי אצווח: ת"ר שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני וג' מאות לפלוני וד' מאות לפלוני אין אומרים כל הקודם בשטר זכה לפיכך יצא עליו שטר חוב גובה מכולן ודוקא בכה"ג מאתים זוז לפלוני וג' מאות לפלוני וד' מאות לפלוני שאין יכול לכוללן כאחת אבל אם היה נותן להם בשוה כל הקודם זכה ואפי' בלא אחריות כיון שהיה יכול לכוללן ולומר תנו לאלו לכל אחד מאתים או תנו לשלשתן שש מאות זוז ש"מ דוקא קאמר תחלה לזה ואח"כ לזה. וכי תימא ליפלוג בדידיה הכל בלא אחריות וי"ל דרבותא קמ"ל כדפרשב"ם אע"ג דאחרון חביב ליה שריבה ליתן לו אפ"ה גובה מן האחרון אבל אם אמר תנו מאתים לפלוני ואחריו ג' מאות לפלוני ואחריו ד' מאות לפלוני אומרים כל הקודם בשטר זכה לפיכך יצא עליו שטר חוב גובה משל אחרון אין לו גובה משלפניו אין לו גובה משלפני פניו הא דקתני יצא עליו שט"ח גובה מכולן היינו לפי הממון בעל המאתים שתי תשיעיות ובעל השלש מאות ג' תשיעיות ובעל הד' מאות ד' תשיעיות: ת"ר שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לבני בכורי כראוי לו נוטלן ונוטל את בכורתו. בבכורתו ידו על העליונה רצה מאתים זוז נוטלן רצה חלק בכורה נוטלו ושכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלונית אשתי כראוי לה נוטלתן ונוטלת כתובתה בכתובתה ידה על העליונה רצתה נוטלתן רצתה כתובתה נוטלת ושכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי כראוי לו נוטלן ונוטל את חובו בחובו ידו על העליונה רצה נוטלן רצה נוטל את חובו ומשום דאמר כראוי לו נוטלן ונוטל את חובו ודלמא כראוי לו בחובו קאמר א"ר נחמן אמר לי הונא הא מני ר' עקיבא היא דדייק לישנא יתירא דתנן ולא את הבור ולא את הדות ואע"פ שכתב לו עומקא ורומא וצריך ליקח לו דרך דברי ר' עקיבא וחכמים אומרים אין צריך ליקח לו דרך ומודה ר' עקיבא בזמן שאמר חוץ מאלו שאין צריך ליקח לו דרך אלמא כיון דלא צריך ואמר לטפויי מלתא קאתי ה"נ כיון דלא צריך ואמר לטפויי מלתא קאתי וכן הלכתא. פרשב"ם הא דקאמר בבכורתו ידו על העליונה דהוא הדין נמי אם אומר תנו מאתים זוז לפלוני בני סתמא ולא אמר בבכורתו דידו על העליונה כדפרכינן לקמן ודלמא כראוי לו בחובו קאמר ומשנינן ר' עקיבא היא דדייק לישנא יתירא אלמא אם לא אמר כראוי הוה אמינא דבתובו או בבכורתו הוא דיטול מאתים זוז ולי נראה דודאי אם אמר תנו מאתים זוז לבני בכורי נוטלו בבכורתו מדהזכיר בכורה וכן לפלוני בחובו אבל אם אמר תנו מאתים זוז לפלוני בני סתמא או לפלונית אשתי מתנה נתן להם יתר על הראוי להם: ת"ר שכיב מרע שאמר מנה יש לי אצל פלוני העדים כותבין אע"פ שאין מכירין לפיכך כשהוא גובה צריך להביא ראיה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים אין כותבין אלא אם כן מכירין לפיכך כשהוא גובה אין צריך להביא ראיה א"ר נחמן א"ל הונא תניא ר' מאיר אומר אין כותבין וחכמים אומרים כותבין ואף ר' מאיר לא אמר אלא משום דחוששין לבית דין טועין אמר רב דימי מנהרדעא הלכה אין חוששין לב"ד טועין ומ"ש מדרבא דאמר אין תולצין אלא אם כן מכירין ואין ממאנין אלא אם כן מכירין לפיכך כותבין גט חליצה ומיאונין אע"פ שאין מכירין מאי טעמא לאו משום דחוששין לב"ד טועין בי דינא בתר בי דינא לא דייקי בתר עדים דייקי. ומה שהניח תלוש הרי הן של של יורשין תלוש אין מחובר לא והתניא שמין את המחוברים ללוקח אמר עולא לא קשיא כאן בבנו כאן באחר הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו: מתני' הניח בנים גדולים וקטנים אין הגדולים מתפרנסים על הקטנים ואין הקטנים ניזונים על הגדולים אלא חולקין בשוה נשאו גדולים ישאו קטנים ואם אמרו קטנים הרי אנו נושאים כדרך שנשאתם אתם אין שומעין להן אלא מה שנתן להם אביהן נתן הניח בנות גדולות וקטנות אין הגדולות מתפרנסות על הקטנות ואין הקטנות נזונות על הגדולות אלא חולקות בשוה נשאו גדולות ינשאו קטנות ואם אמרו קטנות הרי אנו נושאין כדרך שנשאתם אתן אין שומעין להן אלא מה שנתן להן אביהן נתן זה חומר בבנות מבבנים שהבנות ניזונות על הבנים ואינן ניזונות על הבנות: ,גמ' אמר רבא האי גדול אחי דלביש ואיכסי מביתא מאי דעבד עבד לפי שנושא ונותן בנכסים ואיכא רווחא ליתמי כשהוא לבוש במלבושים נאים כי היכי דלישתמעון מיליה. ופרשב"ם דוקא דיעבד אבל לכתחלה אין לזלזל בממון אחיו ורבינו שמעון ז"ל פירש דאפי' לכתחלה מותר כדמשמע בגיטין פרק הניזקין (גיטין דף נב:) עמרם צבעא אפוטרופא דיתמי הוה אתו קריביה קמיה דרב נחמן ואמרי קלביש ומיכסי מדיתמי אמר להו כי היכי דלשתמעו מיליה משמע דלכתחלה קאמר רב נחמן דשרי דגדול אחי שנושא ונותן בממון לא גרע מאפוטרופא והא דנקט הכא לשון דיעבד לאשמועינן דשאר אחי אפי' בדיעבד צריכים לשלם והתנן אין הגדולים מתפרנסים על הקטנים מתני' בשרכא: שלח ליה אבוה בר גניבא לרבא ילמדנו רבינו לותה ואכלה ועמדה ונשאת בעל לוקח הוי או יורש הוי לוקח הוי ומלוה על פה אין גובה מן הלקוחות או יורש הוי ומלוה על פה גובה מן היורשים ולא איפשיטא הלכך מלוה על פה לא גבו מיניה דבעל דאיהו דאפסיד אנפשיה דלא איבעי ליה לאוזופי בלא שטר לאיתתא דקיימא לאינסובי: שלח רבין באיגרתיה מי שמת והניח אלמנה ובת אלמנה ניזונית מנכסים נשאת הבת אלמנתו ניזונית מנכסיו מתה הבת אמר רבי יהודה בן אחותו של רבי חנינא על ידי היה מעשה ואמרו אלמנתו ניזונית מנכסיו דשויוה רבנן כיורש משום פסידא דאלמנתו והא דאמר רבי יוסי בר חנינא באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות שוינהו רבנן כלוקח משום פסידא דידיה ולא חשו לפסידא דלקוחות דאינהו דאפסידו אנפשייהו דלא איבעי להו למיזבן מאיתתא דיתבא תותי גברא: הדרן עלך יש נוחלין
ט׳
מי שמת והניח בנים ובנות בזמן שהנכסים מרובין הבנים ירשו והבנות נזונות. ובזמן שהנכסים מועטין הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים. והיינו דאיכא בין נכסים מרובין לנכסים מועטין. דבנכסים מרובים הנכסים בחזקת הבנים ומתפרנסים הבנות ואין מזקיקין הבנים להפריש מזון הבנות עד שיבגרו. ואינם מחויבים לצמצם במזונות אלא אם ירצו יוותרו במזונות ומיהו אם יראה לב"ד שאין הבנים משגיחין בישוב העולם ומכלים ממונם באנפרות כמאכל יורשים מחויבים להשגיח בתקנת הבנות ולהפריש חלק הבנות אף בנכסים מרובין ובנכסים מועטים מוציאים חלק הבנות והשאר לבנים אדמון אומר מפני שאני זכר הפסדתי א"ר גמליאל רואה אני את דברי אדמון פרשב"ם דהלכה כאדמון משום דאמר בפרק בתרא דכתובות דף קט. כ"מ שאר"ג רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו. ורב אלפס ז"ל פסק דלית הלכה כאדמון משום דסוגיא דשמעתין כת"ק אזלא ושלא לסתור כלל דהתם איכא למימר דאדמון אינו אלא כמתמיה בעלמא. ונראה לר"ג דבריו דיפה היה תמיה: ,גמ' וכמה הן מרובין אמר רב יהודה אמר רב כל מקום שיזונו מהן אלו ואלו יב"ח כי אמריתה קמיה דשמואל א"ל זו דברי ר"ג ברבי אבל חכמים אומרים כל שיזונו מהן אלו ואלו עד שיבגרו. איתמר נמי כי אתא רבין א"ר יוחנן ואמרי לה אמר רבה בב"ח אמר ר' יוחנן כל שיזונו מהן אלו ואלו עד שיבגרו הן הן מרובין פחות מכן מועטין ואי ליכא כדי שיזונו אלו ואלו עד שיבגרו שקלי להו בנות לכולהו אמר רבא מוציאין מזונות לבנות והשאר לבנים וה"מ במקרקעי אבל במטלטלי כיון דבתקנתא דבתראי הוא דקמיתזני אע"ג דמועטין נינהו נזונין מהן אלו ואלו דלא תקינו להו רבנן אלא למהוי כבנים אבל למהוי יותר מבנים ולמישקל הכל לא והכי שדר ממתיבתא גאון כדכתבינן ואם יש מקרקעי ומטלטלי והמקרקעי היו מועטין וע"י המטלטלי נעשו מרובין הבנים ירשו ולא מצו בנות למימר כיון דעיקר שעבודנו על המקרקעי יפרישו לנו מהן למזונותינו אלא המטלטלין מצטרפין עם המקרקעי לעשות מרובין אע"פ שאין להן דין מקרקעי בנכסים מועטין ורב האי ז"ל כתב בתשובה אההיא דיתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטין מה שמכרו מכרו והאידנא כיון דתקינו מזוני לבנות ממטלטלי מה לי קרקע כדהוה מה לי שקלי דמים דיליה אי שקלי דמים יהבי מזונות לבנות. וכן כתב הרמב"ן ז"ל דרב האי לית ליה מה שכתב רב אלפס דנכסים מועטים לא שייך במטלטלים ול"נ דלא פליג עליה דודאי אם ירשו מטלטלין מאביהן אית ליה שפיר דלא תקנו רבנן בתראי שידחו הבנות את הבנים דמלתא דמסתבר הוא דלא אלימא לתקנתייהו כולי האי דדי לנו בזה שתקנו שיזונו יחד אבל אם הניח אביהן מקרקעי נכסים מועטים ומכרום לפי התקנה חזרו דמיהן לדין מקרקעי אע"פ שנעשו עתה מטלטלי: פשיטא מרובין ונתמעטו זכו בהן יורשים ויזונו יחדיו עד שיכלו הנכסים מועטים ונתרבו מאי יפרישו חלק הבנות כדין מועטים או יזונו יחדיו ת"ש דא"ר אסי אר"י יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים מה שמכרו מכרו ואין חייבין לזון את הבנות מן הדמים ואין לתמוה מה לי דמים מה לי נכסים משום דמזון האשה והבנות דוקא ממקרקעי ולא ממטלטלי וכשמכרו הקרקעות נעשו הדמים מטלטלים. מידי דהוה איתומים שמכרו נכסי אביהן דאין מחויבים לפרוע מלוה אביהן מן הדמים וכן משמע מתוך דברי רב האי גאון שכתב דבתר דתקינו רבנן מזוני ממטלטלי חייבין ליתן מן הדמים משמע הא קודם לכן לא וגם דברי רב האי תמוהין דהני זוזי לא אשתעבדו לבנות אלא שעבודייהו אנכסי אבוהון וכיון שמכרו ואין יכולין לטרוף הפסידו למה הדבר דומה למלוה על פה שיצאתה על היתומים ומכרו נכסים שאין בעל חוב גובה מן הדמים שבידם דלאו הני זוזי שבק אבוהון ותדע שאין הבנות נזונות מדמי נכסים מועטים שקדמו ומכרו הבנים דאת"ל דנזונות מהן היכי מוכיח מהכא מדרב אסי שיש זכות ליתומים בנכסים מועטים מהא דקאמר שאם קדמו ומכרו מה שמכרו מכרו והלא צריכין לפרנס הבנות מן הדמים ועוד דאמר בסוטה פרק היה נוטל (סוטה דף כא:) איזהו רשע ערום זה המשיא עצה למכור בנכסים מועטים. ואם היו חייבין לפרנס הבנות מן הדמים למה הוא רשע ערום מאי קעביד ומאי אהנו מעשיו אלא ודאי הדמים שלהן: יתומים שקדמו ומכרו פרשב"ם קודם שהעמידו' בנות בדין וכן פרש"י בכתובות פרק הנושא (כתובות דף קג.) וכן מסתבר דאם יכולין למכור אף אחר שהעמידום בדין קודם שמכרו הבנות הבנים א"כ מה הועילו חכמים בתקנתם שמא הבנות אינן רוצות למכור כי רוצות להתפרנס בשבח הקרקע ומיהו ביבמות בכתובות מוכח דאף אחר שעמדו בדין אם מכרו מכור אע"פ שזיכו ב"ד הבנות בגוף הקרקע להתפרנס ממנה אכתי ברשות היתומים קאי דאם נשאו הבנות חוזר המותר לבנים כדאיתא בכתובות בס"פ נערה דף נג: דאי אינסיב ולא בגר כ"ע לא פליגי דאין נזונות יותר וכן מוכח ביבמות פרק אלמנה דף סז. דקתני התם רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר הבת מאכיל והבן אינו מאכיל ומוקי לה התם בדאיכא בנים ובנות ונכסים מועטין ואמן מעוברת בן אינו מאכיל את עבדי אביו משום חלקו של עובר והבת מאכלת דממה נפשך אין לעובר זכיה דאם זכר הוא לא עדיף מבנים דקיימי קמן ואם היא בת לא עבוד לה רבנן תקנתא כיון דלא יצתה לאויר העולם ופריך והא אמר רב אסי יתומים שקדמו ומכרו וכו' אלמא יש כח לבנים בנכסים מועטים ואם איתא שאין יכולין למכור אחר שעמדו בדין לישניהא דאמר רבי ישמעאל דבת מאכלת היינו אחר שעמדו בדין. ועוד ראיה מהא דאמר בכתובות פרק הנושא (כתובות דף קג.) יתומים שמכרו מדור אלמנה לא עשו ולא כלום ופריך מ"ש מהא דאמר רב אסי א"ר יוחנן יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטין וכו' ומשני הכא תפיסה מחיים התם לא תפסי בנות מחיים משמע אע"ג דתפסי לאחר מיתה מכרן קיים וכן משמע נמי בשמעתין דאם איתא דאין יכולין למכור אחר שעמדו בדין אכתי תיבעי ליה מועטין ונתרבו אחר שעמד בדין מאי ומיהו איכא למימר דהא פשיטא ליה דכבר זכו הבנות ואין לבנים בהן כלום. ונראה לקיים דברי רש"י ורשב"ם דאחר שהעמידו ב"ד נכסים ביד הבנות פקע כח הבנים ואין ממכרן מכר והא דלא מוקי מילתא דרבי ישמעאל לאחר שעמדו בדין משום דאכתי יש ליתומים תפיסת יד בהן אם ינשאו הבנות קודם בגרות כדפרישית ובזכייה מועטת שיש לעובר בהן לא אכלי עבדים בתרומה ומהאי טעמא נמי איכא למימר בשמעתין שברשות היתומים נתרבו כיון שאין הפסד לבנות במזונותיהן והא דמייתי הכא ובפרק אלמנה מילתא דרבי אסי אע"פ שאין זה טעם מספיק אחר שעמדו בדין מ"מ מייתי לה משום דמימרא מפורשת היא שלא יצאו מרשות הבנים כל זמן שלא עמדו בדין ומהאי טעמא דפרישנא אף אחר שעמדו בדין לא יצאו מרשות הבנים וההיא דכתובות נ"ל לדחות דהכי פירושו הכא תפיסה מחיים ולא שייך בה קדימה כי מחיים היתה דרה בבית וכשמת בעלה הרי היא מוחזקת ועומדת התם לא תפסי בנות מחיים ושייך בה קדימה קודם שהחזיקום ב"ד: איבעיא להו ב"ח מהו שימעט בנכסים בת אשתו מהו שתמעט בנכסים. אלמנה מהו שתמעט בנכסים. אלמנתו ובת איזה מהן קודמת פירש הרמב"ם דפשיטא ליה שאם הניח אלמנה ובנים בלא בנות דאין שייך לומר באלמנה נכסים מועטין לומר האלמנה תזון והבנים ישאלו על הפתחים וכן נמי אם לא הניח אלא אלמנה ובת לא אמרינן האלמנה תזון והבנות ישאלו על הפתחים והיינו טעמא לפי שאין שיעור קצובה לאלמנה לפי שפעמים נשאת ברחוק זמן ופעמים בקרוב ואין לדבר קצבה עד אימת הוו מרובין ואימת הוו מועטין הלכך לא תקנו לעקור מן התורה דבר בשביל מזונות האלמנה אבל בנות יש להן קצבה עד שיבגרו. והך בעיא מיירי כשיש בנים ובנות ואלמנה ואין מזון לבנים ובנות עד שיבגרו הלכך בלא האלמנה נעשו הנכסים מועטים ונסתלקו הבנים. ומיבעיא ליה כיון דאלמנה ובנות באות מכח תנאי כתובה איזה מהן קודמת ואיפשיטא מינייהו חדא דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן עשו אלמנה אצל הבת כבת אצל האחין בנכסים מועטים מה הבת אצל האחים הבת ניזונית והבנים יחזרו על הפתחים אף אלמנה אצל הבת אלמנה ניזונות והבת תשאל על הפתחים והנך כולהו לא איפשיטא ולקולא עבדינן ולא ממעטי' דנכסים בחזקת בנים קיימים ולא מפקינן מינייהו אלא בראיה והא דלא איבעיא ליה בכתובת אלמנה אי ממעטא דמשום דפשיטא ליה כיון דבתנאי ב"ד אית לה דכמאן דגביא דמי וממעטא ותימה דאמאי לא מיבעיא ליה פרנסה מהו שתמעט אי בעינן שיהא מרובין בלא עישור נכסים או דלמא אפ"ה נקראים מרובים ומסתברא כיון שלא הגיע זמנה לגבות לא ממעטא. ירושלמי אלמנה ובנים שניהם שוין אלמנה ובנות שתיהן שוות אין האלמנה דוחה את הבנות ולא הבנות רוחות האלמנה. פעמים שהאלמנה דוחה את הבנות על ידי הבנים. כשם שהאלמנה דוחה את הבנות על ידי הבנים כך תדחה את הבנים ראויה היא לתבוע כתובתה ולא מזונותיה פירוש כיון שראויה להתפרנס מכתובתה לא ראו חכמים לעקור נחלה דאורייתא בשביל מזונותיה ירושלמי הדא דאיתמר והוא שיהא מזון לאלו ולאלו יב"ח חוץ מכתובת אשה וחוץ ממזון מנה חוץ מפרנסות בנות חוץ ממלוה בעדים חוץ ממלוה בשטר חוץ מקבורה משמע דפליגי אגמרא דידן דסלקו בתיקו: מתני' הניח בנים ובנות וטומטום בזמן שהנכסים מרובים הזכרים דוחין אותו אצל הנקיבות ובזמן שהנכסים מועטים הנקיבות דוחין אותו אצל הזכרים. האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה ילדה זכר נוטל מנה. ילדה נקיבה תטול מאתים ילדה נקיבה נוטלת מאתים. ילדה זכר יטול מנה ואם נקיבה תטול מאתים וילדה זכר ונקיבה הזכר נוטל מנה והנקיבה נוטלת מאתים ילדה טומטום אין נוטל כלום ואם אמר כל מה שתלד אשתי יטול הרי זה יטול. ואם אין שם יורש אלא הוא יורש את הכל והא דתנא ילדה טומטום אין נוטל אוקמא רבא כרשב"ג דתניא ילדה טומטום ואנדרוגינוס רשב"ג אומר אין קדושה חלה עליהן. ולית הלכתא כרשב"ג אלא אם ילדה טומטום נוטל בפחות שבשניהם. טומטום ובן בנכסי אביהן הבן יורש וטומטום ניזון. טומטום ובת בנכסים מרובין טומטום שקיל שלשה רבעי ממון פלגא שקיל ממה נפשך ואידך הוי ממון המוטל בספק וחולקין אפילו לרבנן דסומכוס כיון שאין אחד מהן מוחזק. בנכסים מועטים טומטום יחזור על הפתחים כמו שאין יורש עם הבן דהוי כמו ספק ויבם בנכסי סבא יבמות דף לח: דהוי ספק ספק ויבם ודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי: ההוא דאמר לדביתהו נכסי להאי דמעברת אמר רב הונא הוי מזכה לעובר והמזכה לעובר לא קנה איתיביה רב נחמן לרב הונא האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה ילדה זכר נוטל מנה א"ל משנתנו איני יודע מי שנאה ור' יצחק אמר רבי יוחנן המזכה לעובר לא קנה וא"ת משנתנו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו אמר ליה שמואל לרב חנא בגדתאה פוק אייתי לי עשרה ואימא לך באנפייהו המזכה לעובר קנה והלכתא המזכה לעובר לא קנה לכשתלד קנה כדרב נחמן דהלכתא כוותיה בדיני והוא שלא מת המזכה וגם המזכה לא חזר בו קודם שנולד הולד דאם חזר בו או מת ונפול נכסי קמי יתמי מודה ר"נ דלא קנה דלא נגמר הקניה עד שיולד. ומיירי שלא הקנה לו בקנין סודר דלכשיולד הדר סודרא למאריה וגם לא בחזקה אלא במשיכה וישנו ברשות הזוכה כשנולד העובר או דקאי באגם או קרקע בשטר והשטר ביד הזוכה כשנולד: ההוא דאמר לדביתהו נכסי לבנייך די יהווין ליך מנאי אתא ברי' קשישא אמר וההוא גברא מה תיהוי עליה אמר ליה זיל קני כחד מינייהו הנהו ודאי לא קנו דהא ליתנהו. האי קנה או לא קנה ואסיקנא דלא קנה מ"ט אי אמר ליה קני כחמור מי קני ה"נ לא קני דאיתמר קני כחמור לא קנה את וחמור רב נחמן אמר קנה מחצה ורב המנונא אמר לא קנה כלום ורב ששת אמר קנה הכל וקיימא לן הלכתא כרב נחמן בדיני ואע"ג דהמזכה לעובר לא קנה היינו דוקא מתנה אבל בירושה הבא מאליה פסק הרמב"ם דהלכה כרבי יוסי דהכי מוכח ביבמות בפרק אלמנה דף סז. אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי רבי יוסי אבל חכמים אומרים כו' ומסיק זו ולא ס"ל מאי קא משמע לן דפליגי רבנן עליה דרבי יוסי ומי פליגי עליה והתנן זו עדות העיד ר' יוסי מפי שמעיה ואבטליון והודו לו אמר רב מי קתני וקבלו ממנו והודו לו קתני דמסתבר טעמיה והארכתי יותר ביבמות בפרק אלמנה לכ"ג: ההוא דאמר לדביתהו נכסי לך ולבניך. אמר רב יוסף אשתו קנה פלגא אמר רב יוסף מנא אמינא לה דתניא רבי אומר והיתה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו והלכה כרב יוסף. וכן הדין אם היו הנפרטין מרובין והנכללין מועטין נוטלין הנפרטין מחצה. ואף אם מגיע לאחד מן הנפרטין פחות מלאחד מן הנכללין כגון אם אמר נכסי לפלוני ולפלוני ולפלוני ולבני ראובן ולא היו לו כי אם שני בנים: ההוא דשדר פיסקא דשיראי לביתיה א"ר אמי הראוי לבנים לבנים הראוי לבנות לבנות. ולא אמרן אלא דלית ליה כלתא אבל אית ליה כלתא לכלתיה שדריה ואי בנתיה לא אינסיבו לא שביק איניש בנתיה ושדר לכלתיה: ירושלמי בפ' שני דייני גזירות מי ששלח ממדינת הים ואמר ינתנו אלו לבניי בנותיו בכלל ואם אמר בשעת מיתה אלו לבניי אין הבנות בכלל: ההוא דאמר נכסי לבניי הוו ליה ברא וברתא מי קרו אינשי לברא בניי או לא אמר אביי ובני דן חושים רבא אמר ובני פלוא אליאב רב יוסף אמר ובני איתן עזריה: ההוא דאמר להו נכסאי לבניי ה"ל ברא ובר ברא מי קרו אינשי לבר ברא בני או לא רב חביבא אמר קרו אינשי לבר ברא בני מר בר רב אשי אמר לא קרו אינשי לבר ברא בני תניא כוותיה דמר בר רב אשי המודר הנאה מבנים מותר בבני בנים לכאורה משמע הא דמספקא ליה משום דלא הוה ליה אלא חד ברא אבל אי הוו ליה תרין בנין פשיטא ליה דלא קרו אינשי לבר ברא בני וקשה דא"כ מה מייתי מהנודר מן הבנים דהנודר הנאה מן הבנים משמע דאית ליה בני טובא וצריך לומר דמשמע ליה דמתניתין איירי בכל ענין אפילו לית ליה אלא בן אחד ובן הבן ונדר מן הבנים מותר בבני בנים ור"ת מפרש דמבעיא ליה בכל ענין בין אית ליה חדא ברא ובין אית ליה בני טובא ומיבעיא ליה אי בלשון בני אדם קרו אינשי לבר ברא בני ומייתי ראיה ממתניתין דהנודר משום דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם: מתני' הניח בנים גדולים וקטנים והשביחו גדולים את הנכסים השביחו לאמצע ואם אמרו גדולים ראו מה שהניח לנו אבא הרי אנו עושין ואוכלין השביחו לעצמן. וכן האשה שהשביחה את הנכסים השביחה לאמצע ואם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי הריני עושה ואוכלת השביחה לעצמה פירש הריב"ם דלאורחא דמילתא נקט גדולים וקטנים דה"ה נמי גדולים וגדולים דאחוה דרב ספרא גדולים הוו ולא היא דדלמא קטנים הוו מיהו נ"ל דמילתא דפשיטא היא ואף ראיה אין צריך דברישא כיון דלקטנים מאיל כ"ש לגדולים דמימר אמר איטרחנא השתא וגם הם יטריחו היום או מחר ועוד אין דרך שירד אדם לנכסי גדול שיש בו דעת לחלוק וחולק בלא ידיעתו אי לאו דמחיל ליה אבל בקטן אפשר דיורד אדעתא להשביח לעצמו והאי דלא אודעיה דמימר אמר אף אם אודיענו אין בו דעת לחלוק ואפ"ה אמר דמחל כ"ש לגדולים ובסיפא כיון דלגבי קטנים אמר כיון דאודעיה הוי מחילה כ"ש לגדולים דבני מחילה נינהו וגם היה בהן דעת לחלוק ולא חלקו: השביחו לאמצע ואף שכר עמלן לא יטלו ולא דמו לשאר שותף דאמר לעיל (בבא בתרא דף מב:) שותף כיורד ברשות דמי ונוטל כדין אריס משום דשותפין לא מחלי אהדדי אבל אחין מחלי אהדדי ובסיפא כי אמר ראו מה שהניח השביחו לעצמן ויטלו כל השבח ואע"ג דבשאר שותף אין לו בשבח אלא כאריס ואפילו אמר ראו הריני עושה לעצמי דשאני שותפין דלהשתכר נשתתפו ומקפידין זה על זה שחבירו ישתכר ולא הוא הלכך לא מחלי כלל אהדדי אבל אחין שירשו מאביהן ולא נשתתפו יחד אדעתא להשתכר מה יפסידו הקטנים אם ישביחו הגדולים לעצמן ה"ל זה נהנה וזה אינו חסר וכן הגדולים נמי כיון שהם אינם רוצים להשביח וכי היכי דברישא הוי השבח לאמצע ולא יטלו אף שכר טורחם דמסתמא מחלו כיון דלא אמרו ראו הרי אנו עושים ואוכלין כ"ש בסיפא כיון שאמרו ראו ולא חששו להשביח עמהם שמחלו להן כל השבח בפירוש ר"ח גרסי' אם אמר בבית דין ראו וכן איתא נמי בירושלמי דכיון שאמר בב"ד ולא חששו הב"ד לחלוק והניחו להם להשביח כל הנכסים ראו ב"ד שיש תועלת ליתומים בדבר אבל אמרו בפני עדים לא יטלו אפילו כאריס דהוה כשדה שאינה עשויה ליטע דידו על התחתונה דאם היה אומר לפני ב"ד גם הם היו מעמידין פועלים להשביח ובגדולים אין חילוק בין בית דין לעדים. ראו מה שהניח לנו אבינו פרשב"ם ומזומנים אנו לחלוק ומה שנשביח נשביח מחלקנו ומתוך לשונו משמע שלא השביחו כל הנכסים אלא לפי המגיע לחלקם ובגמרא לא משמע הכי דאמר רב ספרא שבק אבוהי זוזי שקלינהו משמע שנטל כולן ועוד דאי לא נטל אלא חלקו אפילו איניש אחרינא נמי דזוזי כמאן דפליגי דמי ב"מ דף סט. וגם מתוך הסברא נראה דאין לחלק בין כל הנכסים למקצתן דמאן פלג ליה: ,גמ' אמר רב חביבא בריה דרב יוסף בריה דרבא לא שנו אלא ששבחו נכסים מחמת נכסים אבל שבחו נכסים מחמת עצמן השביחו לאמצע: רב ספרא שבק אבוהי זוזי שקלינהו ועבד בהו עיסקא אתו אחוהי קתבעו ליה בדינא קמיה דרבא אמר להו רב ספרא גברא רבה הוא לא שביק גירסיה וטרח לאחריני. והוי כאילו אמר להן ראו והשביח לעצמו: וכן האשה שהשביחה אשה מאי עבידתה אמר רב ירמיה באשה יורשת פרשב"ם אשה שמת בעלה והיא ניזונית מנכסי יתומים והשביחה את הנכסים אף שכר טרחה אינה נוטלת כיון דניזונית משל יתומים מעשה ידיה שלהן ואם אינה ניזונית כגון שתבעה כתובתה בב"ד דשוב אין לה מזונות והניח בעלה נכסים מועטין שאין בהן כדי כתובתה אם אמרה ראו מה שהנית לי בעלי ונתעצלו בית דין או היורשים מלהשביעה ולהגבותה כתובתה אפילו השביחו נכסים ועמדו על אלף דינרים השביחה לעצמה אבל השביחה הנכסים בסתם נוטלת כתובתה והמותר ליורשים ומתוך לשונו משמע דשאין נוטלת בשבח כלום ולא נהירא דדוקא אשה יורשת דאחיל הוא דמחלי אהדדי אבל אשה שאינה יורשת הוי אצל הבנים כיורדת בנכסי אחר ונוטלת שכר טירחה אך שידה על התחתונה. ליקח בשדה שאינה עשויה ליטע את ההוצאה אם השבח מרובה ואם הן מעות אינה נוטלת רק שכר טרחה דבר מועט כיון שלא קבלה עליה אחריות וגם מה שפירש אם לא היה בנכסים כדי כתובתה אם השביחתן שגובה כתובתה מאות. שבח לא נהירא דכיון שהשבח ליתומים משום דלא אמרה ראו אינה גובה כתובתה ממנו דתנן בפ' יש בכור (בכורות דף נב.) דאין אשה גובה כתובתה מן השבח ואף על פי שגובה עכשיו כתובתה ממטלטלין היינו מתקנת הגאונים שגובה ממטלטלי כמו ממקרקעי אבל שבח אפילו ממקרקעי לא גביא גם מה שפירש אם אמרו ראו שהשביתה לעצמה לא נהירא לי דלא מצינו שע"י ראו יהא השבח לעצמו אלא למי שיש לו חלק בגוף הנכסים אבל בעל חוב ואשה בכתובתה אין להם לירד לנכסים אלא על פי ב"ד ואמרי' בכתובות פרק אלמנה דף צח. אמר רב נחמן אלמנה ששמה לעצמה לא עשתה ולא כלום ואפילו עשו לה ב"ד הכרזה ואי אייקור ברשותא דיתמי אייקור: אמר רבי חנינא המשיא אשה לבנו גדול בבית קנאו ודוקא גדול ואפילו קדמוהו בנות ודוקא בתולה ודוקא אשתו ראשונה ודוקא שהשיאו ראשון לזכרים: פשיטא יחד לו בית ועלייה בית קנה עלייה לא קנה בית ואכסדרה מהו שני בתים זה לפנים מזה מהו תיקו מיתיבי יחד לו אביו בית וכלי בית בית לא קנה כלי בית קנה אמר ר' ירמיה כגון שהיה אוצרו של אביו מונח שם נהרדעי אמרי אפילו שובכא דיוני רב פפא אמר אפילו מוניינא דהרסנא מר זוטרא אנסביה לבריה ותלא ליה סנדלא רב אשי אנסביה לבריה ותלא ליה אשישא דמשחא: אמר מר זוטרא הני תלת מילי שוינהו רבנן כהלכתא בלא טעמא חדא הא ואידך דאמר רב יהודה אמר שמואל הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא ואידך הא דא"ר הונא אמר רב מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה: מתני' האחין והשותפין שנפל אחד מהן לאומנות נפל לאמצע מפרש בירושלמי בין לריוח בין להפסד. חלה ונתרפא נתרפא משל עצמו: ,גמ' תנא לאומנות המלך. ת"ר אחד מן האחין שמינוהו גבאי או פולמוסטוס אם מחמת האחין לאחין ואם מחמת עצמו לעצמו ת"ר אחד מן האחין שנטל מאתים זוז והלך ללמוד תורה או ללמוד אומנות יכולין האחין לומר אם אתה אצלנו יש לך מזונות ואם אין אתה אצלנו אין לך מזונות וליתבו ליה כל היכא דאיתיה מסייע ליה לרב הונא דאמר ברכת הבית ברובה וליתבו ליה לפי ברכת הבית. אין הכי נמי: חלה ונתרפא נתרפא משל עצמו שלח רבין משמיה דרבי אילעי לא שנו אלא שחלה בפשיעה אבל חלה באונס מתרפא מן האמצע היכי דמי בפשיעה כדרבי חנינא דאמר הכל בידי שמים חוץ מצנים פחים. שנאמר צנים פחים בדרך עקש שומר נפשו ירחק מהם. תוספתא אמר רשב"ג במה דברים אמורים ברפואה שיש לה קצבה אבל ברפואה שאין לה קצבה מתרפא מן האמצע: מתני' האחין שעשו מקצתן שושבינות בחיי האב חזרה שושבינות חזרה לאמצע מפני שהשושבינות נגבית בב"ד אבל שלח לו חבירו כדי יין וכדי שמן אין נגבין בב"ד מפני שהן גמילות חסדים: ,גמ' והתניא שלח לו אביו שושבינות כשהיא חוזרת חוזרת לו אמר רבא לא קשיא מתניתין בסתם ברייתא בדמפרש כדתניא שלח לו אביו שושבינות כשהיא חוזרת חוזרת לו שלח אביו שושבינות סתם כשהיא חוזרת חוזרת לאמצע שמואל אמר מתני' ביבם דה"ל ראוי ואין היבם נוטל בראוי כבמוחזק מכלל דהאיך משלם לימא ליה תנו לי שושביני ואשמח עמו אמר ר' יוסף הכא במאי עסקינן כגון ששמח עמו שבעת ימי המשתה ולא הספיק לפורעו לו עד שמת אמר רב פפא הלכתא בין שמת ארוס בין שמתה ארוסה בין דהדר ביה איהו מוהר הדרי קדושין לא הדרי הדרא בה איהי אפילו קדושין הדרי אמימר אמר קדושין לא הדרי גזירה שמא יאמרו קדושין תופסין באחותה וכן הלכתא: ת"ר רבנן חמשה דברים נאמרו בשושבינות נגבית בב"ד וחוזרת בעונתה ואין בה משום רבית ואין שביעית משמטתה ואין הבכור נוטל בה פי שנים נגבית בב"ד וחוזרת בעונתה דכמלוה דמיא ואין בה משום רבית דלאו אדעתא דהכי יהיב ליה ואין השביעית משמטתה דלא קרינא ביה לא יגוש ואין הבכור נוטל בה פי שנים דהו"ל ראוי ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק אמר רב כהנא כללא דשושבינות הוה במתא איבעי ליה למיתי היה קרוב למתא כדשמע קל טבלא איבעי ליה למיתי הוה באתרא דלא מצי שמע איבעי ליה לאודעיה לא אודעיה תרעומות אית ליה ושלומי משלם ועד כמה אמר אביי נהוג בי גננא עד זוזא אייתיה בכיסיה אכלה בכריסיה נגד ארבע משלם פלגא מכאן ואילך איניש כחשיבותיה ת"ר עשה עמו בפומבי ובקש לעשות עמו בצנעה יכול לומר לו בפומבי אני עושה עמך כדרך שעשית עמי עשה עמו בבתולה ובקש לעשות עמו באלמנה יכול לומר לו בבתולה אני עושה עמך בדרך שעשית עמי עשה עמו בשניה ובקש לעשות עמו בראשונה יכול לומר לו כשתשא אשה אחרת אני עושה עמך עשה עמו באחת ובקש לעשות עמו בשתים יכול לומר לו באחת אני עושה עמך כדרך שעשית עמי: מתני' השולח סבלונות לבית חמיו שלח שם במאה מנה ואכל שם סעודת חתן אפילו בדינר אין אלו נגבין לא אכל שם סעודת חתן הרי אלו נגבין שלח סבלונות מרובין שיבואו עמה לבית בעלה הרי אלו נגבין סבלונות מועטין שתשתמש בהן והיא בבית אביה אינן נגבין: ,גמ' אמר רבא דוקא דינר אבל פחות מדינר לא פשיטא דינר תנן מהו דתימא הוא הדין דאפילו פחות מדינר והאי דקתני דינר אורחא דמילתא קתני קמ"ל. אכל תנן שתה מאי הוא תנן שלוחו מאי שם תנן שגרו לו מאי ת"ש דאמר ר' יהודה אמר שמואל מעשה באחד ששיגר לבית חמיו מאה קרונות של כדי יין ושל כדי שמן וכלי זהב וכלי כסף וכלי מילתא ורבה בשמחתו והלך ועמד על פתח בית חמיו והוציאו לו כוס של חמין ושתה ומת וזו הלכה העלה ר' אחא שר הבירה לפני חכמים באושא ואמרו סבלונות העשויין לבלות אין נגבין ושאין עשויין לבלות נגבין שמע מינה אפילו שתה אבל שגרו לו או שאכל שלוחו לא איפשיטו ואינן נגבין. איבעיא להו מהו שישלם שבח סבלונות תיקו בעי רבא סבלונות העשויין לבלות ולא בלו מהו ולא איפשיטא: אמר רב יהודה אמר רב מעשה באדם אחד שאמרו לו אשתו תותרניתא היא ונכנס אחריה לחורבה לבודקה אמר לה ריח צנון אני מריח בגליל אמרה לו מאן יהיב לן מכותבת דיריחו ואכילנא ביה נפיל עליה חורבה ומתה. אמרו חכמים הואיל ונכנס אחריה לבודקה אם מתה אין יורשה. פרשב"ם דבנשואה מיירי וכיון דנכנס אחריה לבודקה היה בדעתו לגרשה אם ימצאנה בעלת מום ומתה קודם שנתפייס עמה הלכך אין יורשה. ומהכא שמעינן מי שמתה אשתו מתוך קטטה שהיה בדעתו לגרשה אין יורשה וכדאמרי' בגיטין דף יח. כיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין הבעל אוכל פירות ויש גורסין הואיל ולא נכנס אחריה אלא לבדקה ומוקי לה בארוסה וקשה להך גירסא דאפילו בא עליה קיימא לן דאינו יורשה כדתניא כתובות דף נג. אשתו ארוסה אם מתה אינו יורשה ונראה דלא קשה דאמרי' בכתובות דף מח: נכנס עמה לחצר סתם חצר דידיה לנישואין וזו החורבה שלו היתה ונכנס עמה לבודקה והוא טוען שנכנס עמה לשם נישואין באם לא ימצאנה תותרנית ולא מצאה בעלת מום והרי היא אשתו וזכה בירושתה ואמרו חכמים הואיל וכניסתו היתה לבודקה לא חשבינן להך כניסה נישואין ואין יורשה והשתא אין ראיה לפסק רשב"ם שאם מתה מתוך קטטה אין יורשה וההיא דנתן עיניו לגרשה אין ראיה חדא דר' יוחנן פליג עליה דר"ל ואמר דיש לבעל פירות עד שעת כתיבה לר' שמעון ועד שעת חתימה לרבנן ועוד אפילו משעת כתיבה וחתימה לא הפסיד הבעל פירות אלא כשנתגרשה לבסוף ועוד תמיה לי מה ענין אכילת פירות שהוא תקנת חכמים ואפשר שלא תקנו לו כשנתן עיניו לגרשה אבל ירושה דאורייתא מי הפקיע ירושתו אם הוא שונאה אטו אב שבנו שונאו לא יירשנו ועוד אי הא עובדא בנשואה איירי מה הוצרך ליכנס אחריה לחורבה כדי לבודקה למה לא בדקה בתוך ביתו: יתיב רבא סבא קמיה דרב פפא ויתיב וקאמר בין שמת הוא ובין שמתה היא ואפילו הדר ביה איהו סבלונות הדרי מאכל ומשתה לא הדרי הדרא ביה איהי אפילו כישא דירקא הדרא אמר רב הונא בריה דרב יהושע ושמין להו דמי בשר בזול: מתני' שכיב מרע שכתב נכסיו לאחרים שייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו קיימת: ,גמ' מ"ט דאזלינן בתר אומדנא דאי הוה ידע דחיי לא הוה כתיב לכולהו ניכסי לאחרינא: ותניא נמי הכי מי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחר ואחר כך בא בנו מתנתו מתנה ר"ש בן מנסיא אומר אין מתנתו מתנה שאילו היה יודע שבנו קיים לא היה כותבו ואמר רב נחמן הלכה כר"ש בן מנסיא ת"ר מי שהיה חולה ומוטל על המטה ואמרו לו נכסיו למי ואמר להן דומה לו שיש לו בן ועכשיו שאין לו בן נכסיו לפלוני כמדומה לו שאשתו מעוברת עכשיו שאין אשתו מעוברת נכסיו לפלוני ונודע שיש לו בן או שאשתו מעוברת אין מתנתו מתנה. מניין למתנת שכיב מרע מן התורה אמר רמי בר יחזקאל מהכא ואחיתופל ראה כי לא נעשתה עצתו ויצו אל ביתו וגו' בצוואה בעלמא ומכאן משמע דיוצא בקולר יש לו דין שכיב מרע וכן בגיטין דף סה: גבי גניבא יוצא בקולר הוה ורב אלפס ז"ל כתב דיוצא בקולר ומפרש ויוצא בשיירא ומסוכן כולהו בצוואה דידהו כמצוה מחמת מיתה נינהו ולא מסתבר טעמיה במפרש ויוצא בשיירא דודאי יוצא בקולר הוי יוצא ליהרג ואין לך מצוה מחמת מיתה גדול מזה כדחזינן באחתיה דרב דימי דאמרה ווי ווי דמייתא ההיא איתתא קרי ליה מצוה מחמת מיתה אע"ג דלא הזכירה מיתה בשעת המתנה דבגלוי מילתא בעלמא סגי וכן מסוכן שתקף עליו החולי ונטוי למות כל צוואתו חשבינן מחמת מיתה אפילו לא הזכיר מיתה והכי איתא בירושלמי דפיאה איזהו שכיב מרע כל שלא קפץ עליו החולי דרך ארץ הקרובים נכנסין אצלו מיד והרחוקים אחר שלשה ימים ואם קפץ עליו החולי אלו ואלו נכנסים מיד אלמא משמע דאחר שלשה ימים נקרא שכיב מרע וכל צוואתו מחמת מיתה הוא אבל מפרש ויוצא בשיירא נהי דלענין גט מדמינן להו ליוצא בקולר היינו לענין בהלה דמחמת טרדת הדרך הם בהולים ואין דעתן מיושבת עליהן לגמור דבריהם ולומר תנו ובהילי טפי ממסוכן אבל לענין נתינת ממון לא דמו כלל ויוצא בקולר ומסוכן כשנתנו כל ממונם ודאי אדעתא שהן סבורין למות נתנו אבל מפרש ויוצא בשיירא מדעתם יצאו ודעתם לחזור וכן כתב ה"ר יונה ז"ל: רבא אמר רב נחמן מתנת שכיב מרע מדרבנן היא שמא תטרף דעתו עליו ומי אמר רב נחמן הכי והא אמר רבא אמר רב נחמן אף על גב דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל מודה שמואל שאם נתנו במתנת ש"מ שאין היורש יכול למחול אי אמרת בשלמא דאורייתא מש"ה אין יכול למחול אלא אי אמרת דרבנן אמאי אין יכול למחול אינה של תורה ועשאוה כשל תורה: אמר רבא אמר רב נחמן ש"מ שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר כלום עד שיאמר תנו בית זה לפלוני וידור בו ותנו דקל זה לפלוני ויאכל פירותיו דבל מידי דליתיה בבריא בקנין ליתיה בשכיב מרע באמירה. אמר רבא אמר רב נחמן שכיב מרע שאמר הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני ואף על גב דליתיה בבריא ואפילו. בקנין הואיל וישנו בבריא במעמד שלשתן. איבעיא להו דקל לאחד ופירותיו לאחר מהו מי שייר מקים פירי או לא ואת"ל פירותיו לאחר לא שייר מקום פירי חוץ מפירותיו מהו אמר רב נחמן את"ל דקל לאחד ופירותיו לאחר לא שייר מקום פירי חוץ מפירותיו שייר מקום פירי מאי טעמא כל לגבי נפשיה בעין יפה משייר ואליבא דרב זביד דאמר אם רצה להוציא בו זיזין וגזוזטראות מוציא ובמוכר דקל לאחד ופירותיו לאחר לא שייר מקום פירי הילכך קנה מי שניתן לו הדקל גם הפירות: אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים רואין אם כמחלק מת קנו כולן עמד חוזר בכולן ואם כנמלך מת קנו כולן ואם עמד אין חוזר אלא באחרון ודלמא עיוני קמעיין סתמיה דשכיב מרע מידק דייק והדר יהיב אמר ר' יוסף בר מניומי אמר רב נחמן שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר ועמד אינו חוזר חיישינן שמא יש לו נכסים במדינת הים והא דחיישינן מספיקא לאפוקי ממונא היינו טעמא משום דיש כאן מתנה גמורה בקנין אלא דמחמת אומדנא הוא דאמרינן אם עמד חוזר והאי אומדנא לא אמרינן אלא היכא דבריר לן בודאי דהוי מתנה בכל נכסיו אבל היכא דמספקא לן לא אמרינן אומדנא וכי תקשי לך דהכא מספיקא אמר דקני ולעיל פריך ודלמא עיוני קמעיין ולא קני וי"ל משום דאיכא רגלים לדבר שאינו נמלך שהרי חלק כל נכסיו אלא ששתק בינתים לעיין כמה לזה וכמה יתן לזה והריב"ם פירש דהא דפריך לעיל ודלמא עיוני קמעיין ארישא קאי דקאמר אם כמחלק אם עמד חוזר בכולן ופריך ודלמא כשנתן לראשון לא היה דעתו ליתן לאחר ועיוני קא מעיין ונמלך ונתן לאחר ומתניתין דקתני לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו מתנה ולא חיישינן לנמלך מיירי כגון דאמר כל נכסיו לפלוני ופלוני ואח"כ פירש מה יתנו לכל אחד ואחד. ואלא מתניתין דקתני לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו מתנה היכי משכחת לה אמר רב נחמן באומר כל נכסי אלו הן מר בר רב אשי אמר במוחזק: איבעיא להו חזרה במקצת הוי חזרה בכולה או לא ת"ש כולן לראשון ומקצתן לשני שני קנה ראשון לא קנה מקצתן לראשון וכולן לשני ראשון קנה ושני לא קנה. וכולן מה ששייר ולא נתן לראשון ומשכחת לה לרישא בין כשמת בין כשעמד ראשון לא קנה דחזרה במקצת הוי חזרה בכולה ושני קנה אפילו עמד דהויא לה מתנת שכיב מרע במקצת בקנין וסיפא לא משכחת לה אלא בשעמד דאי כשמת שני קנה: איבעיא להו המקדיש כל נכסיו מהו הפקיר כל נכסיו מהו חלק כל נכסיו לעניים מהו תיקו וכיון דסלקו בתיקו מספקא לן אי שייך הכא אומדנא או לא יראה שאין מבטלין ההקדש וההפקר והחילוק שחילק אין מבטלין מעשיו אלא היכא דבריר לן אומדנא כדפירשתי לעיל: אמר רב ששת יטול ויזכה יחזיק ויקנה כולן לשון מתנה הן בשכיב מרע וכ"ש בבריא שיש עמו קנין במתניתא תנא אף יחסין וירש בראוי ליורשו ורבי יוחנן בן ברוקה היא: איבעיא להו יהנה בהן מהו יראה בהן מהו יעמוד בהן ישען בהן מהו תיקו ולא קנה. איבעיא להו מכר כל נכסיו מהו זימנין א"ר יהודה אמר רב אם עמד חוזר וזימנין אמר אם עמד אינו חוזר ולא פליגי דאיתנהו לזוזי בעינייהו והא דפרעינהו בחובו. איבעיא להו שכיב מרע שהודה מהו מי אמרינן שלו הוו מקודם לכן ואע"פ שמוחזקין ועומדין הנכסים בחזקת שכיב מרע עד היום הזה מ"מ בתר הודאתו אזלינן דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי והרי הודה שהיה שלו ואם עמד אינו חוזר או דלמא כיון שהודה על כל נכסיו נראה שאין זה אלא מתנה שיהו שלו אם ימות ואם עמד חוזר: ת"ש דאיסור גיורא הוו ליה תריסר אלפי זוזי בי רבא ורב מרי בריה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה הוה. אמר רבא היכי ליקני רב מרי להני זוזי אי בירושה גר לאו בר ירושה הוא ואי במתנת שכיב מרע מתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן כל היכא דאיתיה בירושה איתיה במתנת שכיב מרע כל היכא דליתיה בירושה ליתיה במתנת שכיב מרע אי משיכה ליתנהו גביה אי בחליפין אין מטבע נקנה בחליפין אי אגב ארעא לית ליה ארעא אי במעמד שלשתן אי שלח לי לא אזילנא. מתקיף לה רב איקא בריה דרב אמי ולודי איסור דהני זוזי דרב מרי נינהו ולקנינהו באודיתא אדהכי נפקא אודיתא מבי איסור איקפד רבא אמר מגמרו טענתה לאינשי ומפסדי לי אלמא הודאה לא הויא כמתנה ואם עמד אין חוזר דאי הויא כמתנה גר דליתיה בירושה ליתיה במתנה במתנת יורש הא דאמר רבא מתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן. דליתיה בירושה ליתיה במתנה במתנת יורש בלחוד הוא דקאמר ועיקרא דהא מילתא משום דק"ל לגבי יורש לשון מתנה ולשון ירושה ולגבי שכיב מרע לשון מתנה ולשון ירושה חד טעמא נינהו כדאמרינן במתניתא תנא אף יחסין וירש בראוי ליורשו ורבי יוחנן בן ברוקה היא ואמר נמי שלח רב אחא בר רב איקא לדברי רבי יוחנן בן ברוקה נכסיי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום שאין זה לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק אמר ליה רבא לרב נחמן והא אפסקה אמר ליה הוא סבר יש לה הפסק ורחמנא אמר אין לה הפסק ושמעת מינה דלשון מתנה ולשון ירושה לגבי יורש חדא מינלתא היא ומכאן אמר רבא מתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן אבל מתנת שכיב מרע למי שאין יורש ואפילו לגר בעלמא קני דקיימא לן דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי והכי שדר מר רב האי גאון ז"ל. גם כי נתלה באילן גדול דברים תמוהין הן דמאי נפקא מינה בהא דרב מרי בנו של איסור גיורא היה מאתר שהיתה הורתו שלא בקדושה ואין ראוי ליורשו מה לי איסור גיורא שנתן לרב מרי בנו ומה לי אדם אחר אי מהני לאדם אחר אמאי לא מהני נמי לרב מרי בנו ואין אלו אלא דברי נביאות: שייר קרקע כל שהוא כו'. וכמה כל שהוא רב יהודה אמר קרקע כדי פרנסתו ורב ירמיה אמר מטלטלין כדי פרנסתו אמר רבי זירא כמה מכוונן שמעתא דסבי קרקע מאי טעמא דאי קאי סמיך עלה מטלטלי נמי סמוך עלייהו אמר רב יוסף מאי כוונתא איכא מאן דאמר מטלטלין קרקע תנן ומ"ד כדי פרנסתו כל שהוא תנן וכתב רב אלפס ז"ל וליתא לדרב יהודה מדרבא אר"נ חמשה עד שיכתבו כל נכסיהן יאלו הן שכיב מרע עבדו אשתו ובניו ומברחת ושמעת מינה דשייר מידי בכולהו הוי שיור ולא בעינן כדי פרנסתו ותמיהני על פיסקא הדין דלא אשכחן מאן דפליג אדרב יהודה ורב ירמיה בר אבא ור' זירא ששיבח דבריהם אלא רב יוסף שתמה על ששיבח ר' זירא דבריהם ולא מלאו לבו לחלוק על דבריהם וגם אביי הקשה יפה לרב יוסף על שתמה על דבריהם ורב יוסף דחה דברי אביי בדברים שאין בהן ממש ומה שרצה רב אלפס להשוות כל חמשתן ביחד דשייר מידי בכולהו הוי שיור אין בראיה זו ממשות לדחות דברי אלהים חיים דלאו כולהו בחדא מחיתא מחתינהו דרב נחמן לא קאמר אלא הדין שאמרו חכמים באלו חמשה אין נוהגין במקצת נכסים ולאו דוקא שיהא שיור כולן שוה דלכולהו מטלטלין הוו שיור לבר מכתובה משום דכתובה ממקרקעי תקינו רבנן וכן לענין שיור נמי מסתבר דשכיב מרע בעינן כדי פרנסתו דמידי הוא טעמא אלא משום אומדנא דלא יהיב אינש כל מה דאית ליה וימות ברעב אלא אדעתא דמית קא יהיב והאי אומדנא לא בטלה אם לא ששייר כדי פרנסתו ומסתבר כי היכי דבטילא תמיהין דרב יוסף על קרקע הכי נמי איתבטלא על כל שהוא ושיעור כדי פרנסתו יראה אם הוא עובד אדמה שישייר לו קרקע כדי פרנסת בני ביתו וכן אם מתעסק בסחורה או ברבית ששייר כדי שיוכל להתפרנס מן הריוח: חמשה עד שיכתבו כל נכסיהן אלו הן שכיב מרע דתנן ש"מ שכתב כל נכסיו לאחרים שייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו קיימת עבדו דתנן הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין אשתו דאמר ר' יהודה אמר שמואל הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא בנו דתנן הכותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא אבדה כתובתה מברחת דאמר מר מברחת צריכה שתכתוב כל נכסיה ובכולהו מטלטלי הוי שיור לבר מכתובה דמקרקעי תקינו לה רבנן ממטלטלי לא תקינו לה רבנן ואמרינן נמי לעיל ע"א א"ר דימי בר יוסף אמר ר' אלעזר עשו מטלטלין שיור אצל העבד ולא עשו מטלטלין שיור אצל כתובה והשתא דתקינו רבנן בתראי למיגבה כתובת אשה ממטלטלי אפי' לכתובת אשה הוי שיור: אמר מטלטלאי לפלוני כל מאני תשמישתא איקרו מטלטלי לבר מחיטי ושערי פירש רשב"ם וה"ה לבר מבהמות כל מטלטלאי אפילו חיטי ושערי ואפילו ריחים העליונה לבר מריחים התחתונה כל המטלטל אפילו ריחים התחתונה איבעיא להו עבדא כמקרקעי דמי או כמטלטלי דמי והלכתא כמטלטלי דמי דגרסי' בפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קכח.) אמר ר' נחמן אין גובין מן העבדים ואיפסיק הלכתא כוותיה אלמא עבדא כמטלטלי דמי: אמר נכסיי לפלוני. עבדא איקרי נכסי דתנן הכותב נכסיו לעבדו יצא בן חורין ארעא איקרי נכסי דתנן נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה גלימא אקרי נכסי דתנן ושאין להן אחריות אין נקנין אלא במשיכה זוזי איקרו נכסי דתנן נכסים שאין להן אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף ושטר וחזקה כי הא דרב פפא הוו ליה תליסר אלפי זוזי בי חוזאי אקנינהו לרב שמואל בר אבא אגב אסיפא דביתיה כי אתא נפק לאפיה עד תוך שטרי איקרו נכסי דאמר ר' נחמן בר יצחק אמר רב שני שטרות הן זכו בשדה זו לפלוני וכו' לעיל בפרק הספינה (בבא בתרא דף עז.) בהמה איקרי נכסי דתנן המקדיש נכסיו והיתה בהן בהמה הראויה למזבח עופות איקרו ניכסי דתנן המקדיש נכסיו והיו בהן דברים ראוין ליקרב על גבי מזבח יינות שמנים וסלתות ועופות תפילין איקרו נכסי דתנן המקדיש את נכסיו מעלין לו תפילין איבעיא להו ס"ת מאי תיקו: אמיה דמר זוטרא בר טובי כתבתינהו לנכסי לרב זוטרא בר טובי דבעיה לאינסובי לרב זביד ואינסיבה ואיגרשה אתאי לקמיה דרב ביבי בר אביי אמר משום אינסובי הוא והא אינסבה אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע משום דאתיתו ממולאי אמריתו מילי מולייתא אפילו למ"ד מברחת קני ה"מ היכא דלא גליא דעתה הכא גליא דעתה רשב"ם גריס אבל הכא גליא דעתה משום אינסובי והא אינסיבה ואיגרשה ומשמע דאי לא איגרשה לא היה מחזירם לה ולפי זה הא דאמר מברחת לא קנה היינו דוקא לאחר שתתאלמן תתגרש אבל כל זמן שהיא תחת בעלה לא יחזירם לה אבל לפי הספרים דגרסי הכא גליא דעתה ותו לא לא נצטרך לומר כן וכן מוכח בכתובות דף עט. דלא קננהו לוקה כלל ואפילו בעודה תחת בעלה דפריך ואי לא קננהו בעל ליקנינהו לוקח ואי קננהו לוקח בעודה תחת בעלה א"כ דין הוא דלא קננהו בעל. אמיה דרמי בר חמא באורתא כתבתינהו לנכסה לרמי בר חמא ובצפרא כתבתינהו לרב עוקבא בר חמא אזל רמי בר חמא לקמיה דרב ששת ואוקמיה בנכסי אזל רב עוקבא לקמיה דרב נחמן אוקמי' בידיה אמר ליה רב ששת מ"ט עביד מר הכי אי משום דהדרא בה הא שכיבא אמר ליה הכי אמר שמואל כל שאלו עמד חוזר חוזר במתנתו אימור דאמר שמואל לעצמו לאחר מי אמר א"ל בפירוש אמר שמואל בין לעצמו בין לאחר. אמיה דרב עמרם חסידא הוו לה מלוגא דשטרי כי קא שכיב' אמרה ליהוו לעמרם ברי אתו אחוה לקמיה דרב נחמן אמר ליה והא לא משך אמר ליה דברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו אחתיה דרב דימי בר יוסף הוה לה קרנא דפרדיסא כל אימת דהוה חלשה הות מקניא ליה ניהליה וכי קיימא הדרא בה זימנא חדא חלשה שלחה ליה תא קני שלח לה לא בעינא שלחה ליה תא קני כל היכי דבעית אתא שייר וקנה מינה כי קיימא הדרא בה אתאי לקמיה דרב נחמן שלח ליה דליתי אמר ליה אמאי אתינא הא שיירית וקנאי מינה שלח ליה אי לא אתית מחינא לך בסילוא דלא מבע דמא אמר להו לסהדי היכי הוה מעשה אמר ליה אמרה הכי ווי דקא מייתא ההיא איתתא אמר להו א"כ מצוה מחמת מיתה הות ומצוה מחמת מיתה חוזר: איתמר מתנת שכיב מרע במקצת אמר רבא א"ר נחמן הרי היא כמתנת בריא ובעיא קנין איתיביה רבא שייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת מאי לאו דלא קנו מיניה לא דקנו מיניה אי הכי אימא סיפא לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו קיימת ואי דקנו מיניה אמאי לא אמר ליה הכי אמר שמואל ש"מ שכתב כל נכסיו לאחרים אף על פי שקנו מידו אם עמד חוזר בידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה והלכתא מתנת שכיב מרע במקצת בעי קנין ואע"ג דמית ואם עמד אין חוזר מצוה מחמת מיתה לא בעיא קנין והוא דמית ואם עמד חוזר ואע"ג דקנו מיניה הא דאמר שמואל שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים אע"ג שקנו מידו אם עמד חוזר בידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה דשמעת מינה טעמא דעמד הא לא עמד קנה אוקימנא במיפה את כחו והיכי דמי מיפה את כחו אמר ר' חסדא דכתב ליה וקנינא מיניה מוסיף על מתנתא דא ואי לא לא קני משום דכיון דקני מניה חיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בקנין ואין קנין לאחר מיתה והיינו דוקא היכא דלא מטא שטרא לידיה מחיים אבל אם מסר לו השטר מחיים לא בעי יפוי כח אם נכתב השטר בלשון צוואה כדרך שכיב מרע שמצוה אל ביתו דאינו עומד אלא לראיה דאיכא למימר משנמסר לו השטר היתה דעתו שתתקיים צוואתו ולא אמר שמא לא גמר להקנותו וכו' אלא כשלא בא לידו השטר מחיים אע"פ שגם עתה נוכל לומר שצוה לכתוב לראיה בעלמא וגמר להקנות בלא שטר מ"מ יש לחוש אחר שאמר כתבו ותנו לא רצה שתתקיים הצוואה עד שיבוא לידו כתב ראייתו אבל אם לא נכתב השטר בלשון צוואה אלא בלשון מתנה שכתב בו שדי נתונה לך ומסר השטר לידו אז הוי מסירת השטר כמו קנין דקרקע נקנה בשטר והוי כמו מתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין ובעי יפוי כח ובלא יפוי כח לא קנה מידי דהוה אקנין אע"פ שנעשה הקנין מחיים לא אמרינן שיחול הקנין למפרע כיון דאחר גמר מיתה אינו ראוי להקנות והיינו טעמא דשמואל דכיון דמתנת שכיב מרע לא בעיא קנין והוא הקנה לו היה בדעתו שלא תקנה מתנת שכיב מרע בזמנה אלא בקנין ואז הוא אין ראוי לקנין הלכך לא קני והאי טעמא נמי שייך אם השטר כתוב בלשון מתנה ומסרו לידו מחיים הלכך בעי יפוי כח. פשיטא כתב לזה וכתב לזה היינו דכי אתא רב דימי דאמר דייתיקי מבטלת דייתיקי כתב וזיכה לזה כתב וזיכה לזה מהו רב אמר ראשון קנה ושמואל אמר שני קנה רב אמר ראשון קנה הרי היא כמתנת בריא ושמואל אמר שני קנה הרי היא כמתנת שכ"מ פירש רשב"ם כתב לזה היינו שלא מסר לו השטר וכתב וזיכה היינו שמסר לו השטר וקשה לפירושו היכי מצי רב למימר דראשון קנה הא מוכח בהדיא בשילהי פרק קמא דבבא מציעא דאפילו כתב ומסר דייתיקי מבטלת דייתיקי דתנן התם דף יח. מצא דיתיקאות ומתנות הרי זה לא יחזיר שאני אומר כתובין היו ונמלך עליהן שלא ליתנם ודייק עלה בגמרא דף יט. טעמא דלא אמר תנו הא אמר תנו נותנין ורמינהי מצא דייתיקי אע"פ ששניהם מודים לא יחזיר ומשני מתניתין דאמר' הא אמר תנו נותנין בשכיב מרע דבר מהדר הוא דאמרינן מאי איכא למימר דלמא כתבינהו מעיקרא להאי ואימליך ולא יהבה ליה והדר כתבה ויהבה לאיניש אחרינא והשתא הדר ביה בההוא בתרא וכו' אי במתנת שכיב מרע יהבה ניהליה כי נפקי תרי שטרי בתרא קני דהא הדר ביה מקמא שמעי' משמע בהדיא דהיכא דנפקי תרוייהו מתותי ידייהו שמסר לשניהם שני קנה ופירש הריב"ם כתב לזה וכתב לזה פירוש כתב ומסר לזה וכתב ומסר לזה דייתיקי מבטלת דייתיקי כתב וזיכה לזה פירוש שכתב ומסר לו השטר וגם זיכה לו הנכסים על ידי אחר אם מטלטלין הן מסרן לאחר שיזכה לו בהן ואם מקרקעי הן אמר לך חזק לצרכו וכתב לו הזיכוי בתוך השטר והיינו ממש מתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין דאיפליגו בה לעיל ולכך אמר רב ראשון קנה ושמואל אמר שני קנה דהוי כמתנת שכיב מרע דקני שני לאחר מיתה כדין דייתיקי מבטלת דייתיקי ומיירי ביפה כחו דבלא יפה כח אף שני לא קנה כדאמר שמואל במתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין והלכתא כשמואל. בסורא מתנו הכי בפומבדיתא מתנו הכי אמר ר' ירמיה בר אבא שלחו ליה מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו שכיב מרע שכתב וזיכה וקנו מידו מה פירוש שכתב ומסר וזכה לו הנכסים על ידי אחר וקנו מידו אמר להו אין לאחר קנין כלום לא מצי למיהדר ביה בין לעצמו בין לאחר ההוא דכתב לכולהו ניכסי וקנו מיניה פירוש אחר הכתיבה והזיכוי אתא לקמיה דרב הונא אמר מאי איעביד לך דלא אקנית כדמקנו אינשי: ההוא מתנתא דהוה כתיב בה בחיים ובמות רב אמר הרי היא כמתנת שכיב מרע מדכתב בה ובמות לאחר מיתה קאמר והאי דכתיב בה מחיים סימני דחיי בעלמא ושמואל אמר הרי הוא כמתנת בריא מדכתיב בה בחיים מחיים הוא דקאמר והאי דכתיב בה ובמות כמאן דאמר מעתה ועד עולם אמרי נהרדעי הלכתא כוותיה דרב אמר רבא ואי כתב בה מחיים קנה אמר אמימר לית הלכתא כרבא אמר ליה רב אשי לאמימר פשיטא דהא אמרי נהרדעי הלכה כרב מהו דתימא מחיים מודה רב קמ"ל: ,מתני' לא כתב בו ש"מ והוא אומר ש"מ הייתי והן אומרים בריא היה צריך להביא ראיה שש"מ היה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים המע"ה: ,גמ' ההיא מתנתא דהוה כתיב בה כדהוה קציר ורמי בערסיה ולא כתב בה ומיגו מרעי' איתפטר לבית עולמיה איכא למימר שמא נתרפא מאותו חולי קודם שמת ומיד כשעמד מן החולי נתבטלה המתנה אפילו לא שמענו שחזר בו כדמוכח בפרק מי שאחזו (גיטין דף עג.) דאמר התם ש"מ שניתק מחולי לחולי מתנתו מתנה ומיירי שלא חזר בו דהא כל שאילו עמד חוזר חוזר במתנה ומשמע דוקא שניתק מחולי לחולי ולא עמד בינתיים הא עמד אין מתנתו מתנה אע"פ שלא שמענו שחזר עוד ראיה דפריך התם לרב הונא דאמר גט סתמא אם עמד חוזר מהא דתניא ה"ז גיטך מהיום אם מתי מחולי זה ועמד והלך בשוק אומדין אותו אם מחמת חולי הראשון מת ה"ז גט ואי אמרת אם עמד חוזר אומדנא למה לי הא עמד והתם לא חזר בפירוש ואפ"ה פריך והא עמד: אמר רבה הרי מת והרי קברו מוכיח עליו אמר ליה אביי השתא ומה ספינה שרובן לאיבוד נותנין עליהם חומרי חיים וחומרי מתים חולים שרוב חולים לחיים לא כ"ש ורבה לא חשש לתשובת אביי דלא דמי התם לא ראינו אותם מתים ולכך אית לן למימר שמא נצולו אבל הכא ודאי מת ואית לן למימר שלא נתרפא אלא מת מתוך אותו חולי ופסק רשב"ם דהלכה כרבה משום דאזלא שמעתא דרבה כרבי נתן דדיינא הוא ונחית לעומקא דדינא ורב אלפס ז"ל פסק דלא כרבה כמו שאפרש א"ר הונא בריה דרב יהושע כמאן אזלא הא שמעתתא דרבה כר' נתן דתניא מי מוציא מיד מי הוא מוציא מידן בלא ראיה והן אין מוציאין מידו אלא בראיה דברי ר' יעקב ר' נתן אומר אם בריא הוא עליו להביא ראיה שש"מ היה ואם ש"מ הוא עליהם להביא ראיה שבריא היה וחכמים אומרים המע"ה ראיה במאי רב הונא אמר ראיה בעדים רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי ראיה בקיום השטר רב הונא אמר ראיה בעדים קא מיפלגי בפלוגתא דר' יעקב ור' נתן רבי מאיר כרבי נתן ורבנן כרבי יעקב וכן אמר רבה ראיה בעדים אמר ליה אביי מ"ט אילימא מדכולהו כתיב בהו כדהוה מהלך על רגלוהי בשוקא והא לא כתיב בה הכי שמע מינה שכיב מרע היה. אדרב' מדכולהו כתיב בהו כדקציר ורמי בערסיה והא לא כתיב בה הכי ש"מ בריא היה איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אוקי ממונא בחזקת מריה והא טעמא טפי עדיף ומסתבר מדרב חסדא ורבה בר רב הונא דאמרי ראיה בקיום השטר הלכך לדברי רב הונא ורבה דאמרי ראיה בעדים קם ליה ר' נתן כר' מאיר ור' יעקב כרבנן הילכך ליתא לדרבה דאמר הרי מת והרי קברו מוכיח עליו דשמעתיה כר' נתן אזלא ולית הלכתא כוותיה ונראה מתוך דברי רב אלפס ז"ל דגריס רבא בההוא עובדא דלעיל ואי אפשר דע"כ גרס רבה שהיה רבו של אביי ובא המעשה לפניו והשיב אביי תלמידו על דבריו ואי אפשר לגרוס רבא דאביי מלך תחילה ובימיו לא בא הוראה ומעשה לפני רבא שהיה צריך אביי להשיב עליו אלא לפני אביי היו באין כל ההוראות ורבא היה משיב על דבריו הלכך נראה דרבה חזר בו מההיא דלעיל דסבר כר' נתן דאל"כ הוה אמר ראיה בקיום השטר כי היכי דליתוקים מילתייהו דר"מ ורבנן כר' נתן: איתמר קטן מאימתי מוכר בנכסי אביו ומיירי שאינו יודע בטיב משא ומתן וגם אינו שוטה ונראה דדוקא מכירתו אינה מכירה בפחות מעשרים אבל מקחו מקח במקרקעי משעה שנעשה גדול דהא טעמא דאין מוכר מפרש לקמן משום דמקרבא דעתיה לגבי זוזי ומזבין לנכסי דאבוה ובלקנות לא שייך האי טעמא ומהאי טעמא נראה נמי דדוקא נכסי אביו אבל אם קנה קרקע יכול למוכרה דכיון שקנאו אם כן לא מקרבא דעתה לגבי זוזי שהרי בזוזי קנאם ואוהבם יותר מזוזי וכן פירש רב אלפס דדוקא בנכסי אביו קאמר ור"ת פירש דאורחא דמילתא נקט אביו וה"ה נמי אם קנה קרקע אין יכול למוכרו וקצת משמע כן מדקאמר דאין עדותו עדות במקרקעי כיון דאין מכירתו מכירה ואם היה בשום מקרקעי מכירתו מכירה היה נמי יכול להעיד ורבא אמר ר' נחמן בן שמנה עשרה ורב הונא בר חיננא אמר ר"נ בן עשרים וכן הלכה והוא דאייתי שתי שערות ואי הוה בר עשרים ולא אייתי שתי שערות אכתי קטן הוא כדתנן אחד בן ט' שנים ואחד בן כ' שנה שלא הביא שתי שערות ובדקינן ליה עד רוב שנותיו ואם נולדו בו סימני סרים כדהוי בר עשרים אע"ג דלא מייתי שתי שערות גדול הוא וזביניה זביני דתנן יבמות דף ל. בן עשרים שנה שלא הביא ב' שערות יביאו ראיה שהוא בן עשרים והוא הסריס לא חולץ ולא מיבם ואיתמר עלה אמר ר' שמואל בר רב יצחק אמר רב והוא שנולדו בו סימני סריס ואמר רבא דיקא נמי דקתני והוא הסריס ש"מ ואמרי' כי לא נולדו בו סימני סריס עד כמה תני ר' חייא עד רוב שנותיו כי הוו אתו לקמיה דר' חייא אי כחיש אמר להו זילו אבריוהו ואם בבריא אמר זילו אכחשוהו דהני סימנין זימנין דלא אתו מחמת כחישותא וזימנין דלא אתו מחמת בריותא: איבעיא להו תוך זמן כלפני זמן או כלאחר זמן אמר ר' נחמן תוך זמן כלפני זמן. רבא בר שילא אמר תוך זמן כלאחר זמן: שלח ליה גידל בר מנשיא לרבא ילמדנו רבינו תינוקת בת ארבע עשרה ויום אחד ויודעת בטיב משא ומתן מהו לפי ששמע גידל מרבא בסתם הבן אין מוכר בנכסי אביו עד שיהא בן י"ח שנה שאל ממנו אי איירי נמי בקטן שהוא פיקח ויודע בטיב משא ומתן והשיב לו דהא דבעינן שיהא בן י"ח שנה היינו בקטן שאינו שוטה וגם אינו פיקח אבל אם הוא פיקח ויודע בטיב משא ומתן מוכר בנכסי אביו כשהוא בן שלש עשרה שנה אם הביא שתי שערות ולעיל דפריך מעובדא דבני ברק אלא אי אמרת מבן עשרים כי בדקו מאי הוי ה"מ לשנויי דמיירי שיודע בטיב משא ומתן אלא דניחא ליה לתרץ האמת ורב אלפס ז"ל לא כתב כן ויותר נראה כמו שכתבתי: אמר רב הונא בריה דרב יהושע לעדות עדותו עדות אמר מר זוטרא לא אמרן אלא למטלטלי אבל למקרקעי לא אמר אמימר מתנתו מתנה אמר ליה רב אשי לאמימר מאי שנא זביני דלא דלמא מוזיל ומזבין כ"ש מתנה דלא מטי ליה ולא מידי וליטעמיך זבין שוי חמשא בשיתא הכי נמי דזביניה זביני אלא קים להו לרבנן דינוקא מקרבא דעתיה לגבי זוזי ואי אמרת זביניה זביני מזבין להו לכולהו נכסי וגבי מתנה אי לאו דאית ליה הנאה מיניה לא יהיב ליה מתנה ואמור רבנן מתנתו מתנה כי היכי דליעבדו ליה מיליה: אמר רב נחמן אמר שמואל בודקין לגיטין ולקדושין ולחליצה ולמיאונין ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים וכיון דבדקינן לקדושין למה לן למבדקיה לגיטין ביבם דתנן בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו קנאה ואינו נותן גט עד שיגדיל. לחליצה לאפוקי מר' יוסי דאמר איש כתוב בפרשה אבל אשה בין גדולה בין קטנה קמ"ל דמקשינן אשה לאיש. למיאונין לאפוקי מדר' יהודה דאמר עד שירבה השחור קמ"ל דלא. ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים לאפוקי ממאן דאמר בן י"ח והלכתא תוך זמן כלפני זמן והלכתא כגידל בר מנשיא והלכתא כמר זוטרא והלכתא כאמימר והלכתא כרב נחמן אמר שמואל בכולהו: מתני' המחלק נכסיו על פיו ר' אליעזר אומר אחד בריא ואחד מסוכן נכסים שיש להן אחריות נקנין בכסף ושטר וחזקה ושאין להן אחריות אין נקנין אלא במשיכה אמרו לו מעשה באמן של בני רוכל שהיתה חולה ואמרה תנתן כבינתי לבתי והיא בשנים עשר מנה וקיימו חכמים את דבריה אמר להן בני רוכל תקברם אמם רבי אליעזר אומר בשבת דבריו קיימין מפני שאין יכול לכתוב אבל לא בחול ר' יהושע אומר בשבת אמרו קל וחומר בחול כיוצא בו זכין לקטן ואין זכין לגדול ר' יהושע אומר לקטן אמרו קל וחומר לגדול: ,גמ' אמר ר' לוי קונין משכיב מרע אפילו בשבת ולא לחוש לדברי ר' אליעזר אלא שמא תטרף דעתו פירש רשב"ם ואפילו במתנה במקצת ונראה דבמתנה במקצת לא חיישינן לטירוף דעת דכיון דדעתו לתת בכל ענין אף אם יעמוד ואינו נותן אלא משום דאגת מיתה ומהאי טעמא אמרו חכמים דאין קונה באמירה כיון דליכא למיחש לטירוף דעת אע"פ שהוא תובע קנין ומיהו מתנה בכולה קונין ואפילו מפרש שלא יחזור בו אם יעמוד דאז מועיל הקנין מ"מ קונין דחיישינן לטירוף דעת כיון שנותן כל נכסיו אע"פ שפירש שלא יחזור אם יעמוד מ"מ דאגת מיתה איכא ולא כדברי המפרש דבמקום שמועיל הקנין אסור לקנות בשבת אפילו מש"מ שלא התירו אלא היכא שהקנין אינו לא מעלה ולא מוריד ולא נהירא שהרי ניחא יותר שקונין אליבא דר' אליעזר מאליביהו דחכמים מדקאמר ולא לחוש לדר' אליעזר משמע דלר' אליעזר פשיטא שקונין כיון שאין מועיל בלא קנין אלא אפילו לחכמים דאין צריך קנין סלקא דעתך אמינא נימא ליה אינך צריך קנין קמ"ל אפילו הכי כיון שהוא תובע קנין איכא למיחש לטירוף דעת ועוד ראיה מדאמר בגיטין פרק הזורק (גיטין דף עז:) גבי ש"מ ליקני לה דוכתא דמנח ביה גיטא ותיזיל איהי ותיחוד ותפתח ושבת היה ואמרינן בעירובין דף עא: דאפילו בטול רשות הוי כמו אקנויי רשותא ואסור ובשכיב מרע התירו: מתני' נפל הבית עליו ועל אביו עליו ועל מורישיו והיתה עליו כתובת אשה ובעל חוב יורשי האב אומרים הבן מת ראשון ואח"כ מת האב ובעל חוב אומר האב מת ראשון ואח"כ מת הבן ב"ש אומרים יחלוקו ובית הלל אומרים הנכסים בחזקתן. תנן התם המלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדים על ידי עדים גובה מנכסים בני חורין בעי שמואל דאיקני מהו אליבא דר"מ דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם לא תבעי לך דודאי קלי כי תיבעי לך אליבא דרבנן דאמרי אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ומיניה לא קמיבעיא לי דאפי' מגלימא דעל כתפיה כי קמיבעיא לן דאיקני קנה ומכר דאיקני קנה והוריש מאי ומסקנא ואת"ל קנה לוה ולוה וחזר. קנה מהו לקמא מישתעבדא או לבתרא מישתעבדא אמר רבינא מהדורא קמא דרב אשי אמר לן ראשון קנה ומהדורא בתרא אמר לן יחלוקו והלכתא יחלוקו והא דתניא לשבח קרקעות כיצד הרי שמכר שדה לחבירו והשביחה ובא בעל חוב וטרפה כשהוא גובה גובה את הקרן מנכסים משועבדים ואת השבח מנכסים בני חורין חצי שבח הוא גובה דלא טריף מיניה בעל חוב אלא חצי שבח והאי שבח דאיקני הוא והוה ליה ב"ח ולוקח לגבי האי שבח כלוה וחזר ולוה וקנה דקי"ל יחלוקו וכן הלכה: שלחו מתם בן שמכר בנכסי אביו בחיי אביו ומת הבן בחיי האב ואח"כ מת האב בן הבן מוציא מיד הלקוחות ואף המעות שקבל עליו אביו אינו מחזיר וזו היא שקשה בדיני ממונות אבוה מזבין ואיהו מפיק: מתני' נפל הבית עליו ועל אשתו יורשי הבעל אומרים האשה מתה ראשונה ואח"כ מת הבעל ויורשי האשה אומרים הבעל מת ראשון ואחר כך מתה האשה בית שמאי אומרים יחלוקו ובית הלל אומרים נכסים בחזקתן וכתובה בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנכנסין והיוצאין עמה בחזקת יורשי האשה: ,גמ' בחזקת מי ר' אלעזר אמר בחזקת יורשי האשה ור' יוחנן אמר בחזקת יורשי הבעל תני בר קפרא הואיל והללו באין לירש והללו באין לירש יחלוקו והלכה כבר קפרא חדא דהא מסקנא דשמעתין כוותיה ועוד דהא ר' יוחנן תלמידו ואין הלכה כתלמיד במקום הרב: מתני' נפל הבית עליו ועל אמו אלו אלו ואלו מודים שיחלוקו אמר ר' עקיבא מודה אני בזה שהנכסים בחזקתן א"ל בן עזאי על החלוקין אנו בושים אלא שבאת לחלק עלינו את השוין: ,גמ' בחזקת מי ר' אילעא אמר בחזקת יורשי האם ור' זירא אמר בחזקת יורשי הבן כי סליק ר' זירא קם בשיטתיה דר' אילעא קם רבה בשיטתיה דר' זירא אמר ר' זירא שמע מינה אוירא דארץ ישראל מחכים וטעמא מאי אמר אביי הואיל והוחזקה נחלה לאותו השבט מדהביא רב אלפס ז"ל דברי אלו האמוראים המפרשים דברי ר' עקיבא מכלל דסבירא ליה הלכה כר"ע ואע"ג דאין הלכה כר' עקיבא אלא מחבירו ולא כנגד רבו נראה הכא מדקאמר בן עזאי על החלוקים אנו בושים וכו' מכלל דת"ק היינו בן עזאי וכרבי אילעא וכרבי זירא דאמרי בחזקת האם וגם אביי מפרש דבריהם ועוד ראיה מנפל הבית עליו ועל אשתו דקי"ל כב"ה דאמרי נכסי מלוג בחזקת יורשי האשה משום שהיו בחזקתה עד היום הזה ואע"פ שהבעל אוכל פירות מ"מ הגוף היה בחזקתה כ"ש בנפל הבית עליו ועל אמו שיש לו להעמיד הנכסים בחזקת יורשי האם הואיל והוחזקה נחלה לאותו השבט: בעו מיניה מרב ששת בן מהו שירש את אמו בקבר להנחיל לאחיו מן האב אמר להו רב ששת תניתוה אב שנשבה ומת בנו במדינה ובן שנשבה ומת אביו במדינה יורשי האב ויורשי הבן יחלוקו היכי דמי אילימא כדקתני היינו יורשי האב היינו יורשי הבן אלא לאו הכי קאמר אב שנשבה ומת בן בתו במדינה ובן שנשבה ומת אבי אמו במדינה יורשי האב ויורשי הבן יחלוקו ואם איתא נהי נמי דבן מיית ברישא לירתיה לאבוה דאמיה בקיברא ולירתינהו לאחוהי מן אבוה אמר ליה רב אחא בר מניומי לאביי אף אנן נמי תנינא נפל הבית עליו ועל אמו אלו ואלו מודים שיחלוקו ואם איתא נהי נמי דבן מית ברישא לירתיה לאמיה בקיברא לירתינהו לאחיו מן אבוה אלא לאו ש"מ אין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחיו מן האב ש"מ וטעמא מאי אמר אביי נאמרה סיבה בבן ונאמרה סיבה בבעל מה סיבה האמורה בבעל אין הבעל יורש את אשתו בקבר אף סיבה האמורה בבן אין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחיו מן האב: הדרן עלך פרק מי שמת
י׳
גט פשוט עדיו מתוכו מקושר עדיו מאחוריו פשוט שכתבו עדיו מאחוריו ומקושר שכתבו עדיו מתוכו שניהם פסולין רבי חנינא בן גמליאל אומר מקושר שכתב עדיו מתוכו כשר מפני שיכול לעשותו פשוט רבי שמעון בן גמליאל אומר הכל כמנהג המדינה: ,גמ' וטעמא מאי תקינו רבנן מקושר אתרא דכהנים הוו והוו קפדי טובא ומגרשי נשייהו תקינו רבנן מקושר דאדהכי מייתבא דעתייהו. והיכן העדים חותמין רב הונא אמר בין קשר לקשר מבחוץ רבי ירמיה בר אבא אמר אחורי הכתב כנגד הכתב מבחוץ והלכתא כרב הונא: אמר רב הונא אמר רב יצחק בר יוסף כל המחקים כולן צריך לכתוב ודין קיומיהן וצריך שיחזור מעניינו של שטר בשיטה אחרונה מ"ט אמר רב עמרם לפי שאין למידין משיטה אחרונה לפי שאין העדים מכוונים לחתום מיד בקרוב לשטר ופעמים מרחיק חתימתו מן השטר שיטה אחת ושמא באותו שיטה זייף וכתב מאי דבעי לכך תיקנו שיחזור מענינו של שטר בשיטה אחרונה מה שכתוב כבר למעלה ואין בו צורך וכן היה אומר ר"ת ז"ל שיש לכתוב קיום מחקים ותלויים קודם שיכתוב וקנינא לפני שיטה אחרונה והאידנא נהיגי לכתוב קיום מחקים ותלויין אחר וקנינא בשיטה אחרונה לפי שהורגלו עתה לכתוב בכל השטרות שריר וקיים ואי אפשר לזייף ולמידין משיטה אחרונה ואין צריך להחזיר מעניינו של שטר ומיהו קשה על מנהג שלנו כיון דשטר כשר בלא שריר וקיים כדמוכח הכא אם כן ליחוש שמא בא ליד בעליו בלא שריר וקיים ומחק למעלה חובתו וכתב על המחק מאי דבעי ומקיימיה בשטה אחרונה וי"ל כיון שהורגלו לכתוב שריר וקיים יהיה השטר פסול אם לא נכתב בו ואם כן לא יחתמו העדים עד שיראו שכתוב בו שריר וקיים. ומה שנהגו לכתוב שריר וקיים וללמוד משיטה אחרונה שמא היינו משום שחששו שמא יטעו העדים וירחיקו שני שיטין ולא נראה לי האי טעמא דאם הרחיקו העדים שני שיטין אפילו אם נכתב שריר וקיים בסוף השטר פסול דאיכא למיחש דגייז לשטר ויכתוב שטר בשיטה אחת ויחזור מענינו של שטר בשיטה שניה אלא היינו טעמא דנהגו לכתוב שריר וקיים משום דלפעמים צריכין למחוק ולתלות אחר שנגמר כל השטר וכבר כתוב וקנינא מקיימין המחקים והתליות בסוף השטר וכותבין שריר וקיים ולפי זה יכול לכתוב ודין דיהוי ליכי מינאי ספר תירוכין בשיטה אחרונה אע"ג דשמה עיקר הגט הוא דהא איבעיא לן בפרק המגרש (גיטין דף פה:) אי בעינא ודין או לא ולא איפשיטא דהא כיון דאנן כותבין בסוף הגט כדת משה וישראל היא במקום שריר וקיים ולמידין שפיר משיטה אחרונה ומיהו קשה דבימי התנאים נמי היו כותבין כדת משה וישראל כדתנן במס' ידים פ"ד מ"ח שאתם כותבין המושל עם משה בגט ואעפ"כ קאמר גמרא שאין למידין משיטה אחרונה בין בגיטין בין בשטרות ויש לומר שבימיהם היו כותבין אותו באמצע הגט אבל עתה שתיקנו לכותבו בסוף הגט למידין משיטה אחרונה ולכאורה נראה שאם בא שטר לפנינו שחתימת עדים רחוקה מן השטר שיטה אחת דכשר בלא חזרת מענינו של שטר בשיטה אחרונה. דהיכא שחתימת העדים סמוכין לשטר צריך שיחזור מעניינו של שטר דאם היה דבר שיש בו צורך אצל חתימת העדים לא היינו למידין הימנו אבל אם שיטה אחת חלק אצל חתימת העדים ליכא למיחש למידי ולא חיישינן שמא הרחיקו העדים שני שיטין וזייף שיטה אחת והא דפריך בגיטין דף יט: גבי שטרא פרסאה דהוו חתימי עליה סהדי ישראל דגבי ממשעבדי והא בעינן שיחזור מענינו של שטר וכו' הוה מצי לשנויי כשהרחיקו העדים שיטה אחת מן השטר אלא דעדיפא מינה קמשני בדמהדר. ומיהו משמע בפ"ק דגיטין דף יא.דאפילו היכא דליכא למיחש לזיופא פסול בלא חזרה גבי שטרא פרסאה דמסריה ניהליה באפי סהדי ישראל דפריך והא בעינן שיחזור וכו' והתם איירי אליבא דרבי אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי ולדידיה אמאי בעי חזרה אי משום שמא זייף בשיטה אחרונה הא כיון דאיכא עדי מסירה מידע ידעי אם זייף ואפילו לאחר כמה ימים דכירי כדאיתא בפ' שני דגיטין דף כב: אמר ר' יוחנן אפילו מכאן ועד עשרה ימים מידכר דכירי אם איתא דהוה ביה תנאה אלמא כי ליכא נמי למיחש לזיופא בעי חזרה וה"ה נמי הרחיקו שיטה אחת דליכא למיחש לזיופא בעי חזרה משום דגזרינן הרחיקו אטו לא הרחיקו דכיון דתקנו רבנן חזרה לא פלוג. וכן כתב רשב"ם גבי הרחיק שני שיטין פסול אפילו יש עדים שלא נוסף דבר זיוף. שטרא חספא בעלמא הוא הואיל ולא נעשה כתיקון חכמים. וכן מוכח בכולה שמעתא דכל שטר שיוכל לבא לידי זיוף אע"פ שלא נזדייף פסול משום שלא נעשה כתיקון חכמים הילכך צריך ליזהר בשטרות ובכתובות שאם יש גליון קודם חתימת העדים שלא יחתמו עדים בזה אחר זה בשיטה אחת שמא יכתוב בגליון שלפני התחלת חתימת העדים מה שירצה ויחתוך השטר העליון וישאר שטר הבא הוא ועדיו בשיטה אחת וכשר אלא צריך שלא יהא גליון לפני חתימתן או יטייטנו בדיו. ולא אמרי' עדים אטיוטא חתימי אלא היכא שהטיוטא בין השטר לעדים דומיא דשאילת שלום דלקמן (בבא בתרא דף קעו.) או יחתמו זה תחת זה בשני שיטות ואע"ג דהשתא נמי יכול לכתוב לפני חתימת העד אני החתום חייב לפלוני מנה מיהו אין לפסול השטר אלא כשיכול לזייף ולעשות שטר שיש עליו שני עדים להוציא ממון מאחרים. אבל משום שיכול לעשות שטר שהעד עצמו חייב לו לא פסלינן ליה לשטרא דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה שחתם במקום שיכולין לעשות שטר עליו. מיהו אם שני עדים בשני שטרות מצטרפין אפילו אם חתומים בזה אחר זה פסול אם יש גליון מן הצד ויש לתמוה על השושבינין שחותמין על הכתובה זה תחת זה ומרחיקין מן הכתובה שני שיטין ושמא כיון שאין חותמין אלא לכבוד ולא לשום עדות אין לפסול הכתובה בכך ואם מתחיל חתימת העדים באמצע השיטה וחתכו החלק שלפני חתימתן השטר פסול דשמא היה כתוב שם תנאי או דבר חובתו וחתכו ומיהו אם כתוב בסוף השיטה של מעלה שריר וקיים כשר ובלבד שיהו העדים חתומים זה תחת זה אבל אם היו חתומים זה אחר זה שמא היה שטר הבא הוא ועדיו בשיטה אחת וחתכו והיה חלק מלמעלה וכתב עליו שטר זה: תניא הרחיק את העדים מן הכתב שני שיטין פסול שיטה אחת כשר איבעיא להו שיטה ומחצה מהו לא קא מיבעיא ליה אם סיים השטר באמצע השיטה והניח אותה חצי שיטה ועוד שיטה אחרת דפשיטא דפסול. שיכול לכתוב באותה חצי שיטה מה שירצה ויחזור מעניינו של שטר בשיטה אחרונה וגם נמי אם סיים השטר באותה השיטה והרחיק שיטה שלימה וחתמו העדים באמצע שיטה שניה לא מיבעיא ליה. דהא ודאי אם חתמו העדים בזה אחר זה באותה חצי שיטה פסול שיכתוב בחצי שיטה החלק פלוני לוה מפלוני מנה ויהיה שטר הבא הוא ועדיו בשיטה אחת ויחתוך כל השטר העליון ואם חתמו בזה תחת זה כשר אם שני עדים בשני שטרות אין מצטרפין אבל הא ליכא למיחש דלמא כתב מאי דבעי בשיטה השלימה ויחזור מענינו של שטר בחצי שיטה דפשיטא דגם מן השלימה אין למדין דכיון דליכא אלא חצי שיטה בין כתיבת השטר לחתימת עדים משום דאיכא למיחש שמא התחילו העדים לחתום באמצע השיטה והרחיקו שיטה אחת מן הכתיבה אלא הכי קמיבעיא ליה כגון שסיים השטר בסוף השיטה והרחיקו העדים מן הכתיבה כרוחב שיטה ומחצה וקמיבעיא ליה אי חיישינן שמא יכתוב שם שני שיטין בדוחק תא שמע הרחיק את העדים מן הכתב שני שיטין פסול פחות מכאן כשר היו ארבע או חמשה עדים חתומים על השטר ונמצאו הראשונים קרובים או פסולים תתקיים העדות בשאר. מסייע ליה לחזקיה דאמר מילאהו בקרובים כשר ואל תתמה שהרי אויר פוסל בשלשה סכך פסול פוסל בארבע ואית ספרים דגר' בברייתא ונמצא אחד מהן קרוב או פסול תתקיים העדות בשאר ומשמע דמיירי בהחתים קרוב בין בתחלה בין באמצע בין בסוף מדלא קבע ליה דוכתא וכה"ג דייק בשילהי הזורק דף פב. אי חתים קרוב בין באמצע בין בתחילה בין בסוף כשר מדלא קבע ליה מקום וקשה מהא דאמר בפרק הזורק (גיטין דף פא:) גבי גט מקושר דלא הכשירו בו אלא עד אחד פסול אבל תרי לא דילמא אתי לקיומיה בתרי קרובים וחד כשר וקאמר נמי שם דף פב: דהאי קרוב חתים בין בתחלה בין באמצע בין בסוף ואם כן נמי בשטר פשוט נמי כי נמצא אחד מהן קרוב או פסול היכי אמר תתקיים העדות בשאר נגזור דילמא אתי לקיומי בחד קרוב וחד כשר וליכא למימר דבשטר פשוט צריך לקיים חתימת כל העדים שיש בו ואע"ג דבמקושר אמרינן מכל תלת מקיימינן שאני התם כיון דאטרחוהו להחתים עדים בכל הקשרים שיש בו לא אטרחוהו להצריך קיום בכולן אבל בפשוט דמחתים מאי דבעי צריך לקיים כולן הא ליתא דאמרינן לקמן (בבא בתרא דף קסג:) גבי בין עדים לאשראתא אפילו שיטה אחת פסול ופריך בין עדים לכתב נמי דלמא כתב הוא ועדיו בשיטה אחת ואמר להרבות בעדים הוא דעבדי ומשני כל כה"ג אין מקיימין מעדים שלמטה אלא מעדים שלמעלה משמע דבכל תרי דאית ביה מקיימים דאי כולהו בעי לקיומי מאי פריך וליחוש על כן נראה לרבינו תם כגירסת ר"ח דגרס ונמצאו שנים הראשונים וכו' ודוקא בשנים הראשונים הוא דאמר תתקיים העדות בשאר דתלינן דלמלוי חתמו ולכבוד אבל אי חתמו בסוף ודאי לשם עדות חתמו והעדות בטלה וכן פירש בה"ג ולפי זה אין מקיימין את השטר אלא מעדים שלמטה הילכך אם נמצאו קרובים בסוף פסול ואם נמצאו בתחילה תתקיים בעדים שלמטה והיינו דאמר לקמן כל כה"ג אין מקיימין מעדים שלמטה אלא מעדים שלמעלה מכלל דבעלמא אמר איפכא שאין מקיימין אלא מעדים שלמטה ולכך לא חיישינן דילמא אתי לקיומי בחד קרוב וחד כשר דהא אין מקיימין אלא מעדים שלמטה והן כשרים ואם תאמר והא דאמרינן בפרק שני דגיטין דף יח: גבי האומר לעשרה כתבו גט לאשתי דהוו שנים משום עדים והשאר משום תנאי ואפילו אם השאר קרובים או פסולים וקאמר התם אי חתים קרוב או פסול בתחילה דאתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא הכא נמי כשנמצאו הראשונים קרובים או פסולים אמאי לא חיישינן דילמא אתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא ותירץ ר"ת ז"ל דהתם מיירי כגון שאנו רואים שחתם ראשון דאז ודאי אתי לאיחלופי שיאמרו מדחתם ראשון לשם עדות חתם ואתי למימר קרוב כשר להעיד אבל אם בא לפנינו שטר שחתומין עליו קרובים בתחלה אמרינן עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בבית דין דמי ובודאי אחר שחתמו העדים למטה באו העדים הקרובים וחתמו למעלה לשם מילוי או לשם תנאי או לכבוד והא דקאמר בגיטין אי חתים קרוב בתחלה פסול לא אתי לאפוקי לבסוף דכ"ש דפסול שהן עיקר העדות ולא אתי לאפוקי אלא היכא שחתמו באמצע דאין לחוש כיון דחתמו הכשרים למטה מהן כתב ה"ר יונה ז"ל הא דאמר מילאהו בקרובים כשר מיירי קודם שנתנו ליד המלוה או ליד הלוקח א"נ אפילו אחר שנתנו ליד המלוה וליד הלוקח וכגון שמילאהו בקרובים במצות המוכר או הלוה אבל אם המלוה מילאהו בקרובים מדעתו לא מתכשר בהכי כיון דפסלי רבנן האי שטרא שהרחיק שני שיטין נמצא שהלוה שטר פסול נתן וכי משוי ליה מלוה שטר כשר שלא במצות הלוה לא נשתעבד הלוה באותו השטר ודוקא שמילאהו בקרובים ביום שנכתב ונחתם אבל מילאהו בקרובים למחר וליומא אוחרא אפילו במצות הלוה פסול דהא לא מתכשר להשתעבד אלא משעה שמילאהו בקרובים וה"ל מוקדם ופסול דאי לא תימא הכי אלא אפילו מילאהו בקרובים לאחר זמן כשר משום דשטר כשר הוא אלא שהיה בו חשש זיוף וכיון שנסתלק ממנו אותו חשש הוכשר למפרע אם כן היכי משכחת להא דתניא הרחיק את העדים מן הכתב שני שיטין פסול הרי כשיבוא לב"ד יאמרו לו למלאותו בקרובים ולהכשירו לשעבר ויש מפרשים אם יביאו לבית דין קודם שמילאהו בקרובים פסול כיון שבא לבית דין בעוד שיש בו חשש זיוף שוב אין לו תקנה ומילתא בלא טעמא הוא ונ"ל דסברא מעליותא היא דחכמים פסלן שטר זה לעשותו מעיקרא משום חשש זיוף ואם בא לפני ב"ד ולא נעשה בו זיוף היה ראוי להכשיר אלא דאלמוה חכמים לתקנתא ואמרו דכיון דלא נעשה כתקון חכמים חספא בעלמא הוא ומ"מ הכשירוהו אם מילאהו בקרובים ואם הובא לפני ב"ד בלא מילוי קרובים צריכין ב"ד לפוסלו לחזק תקנתן אבל אם הוכשר בקרובים קודם שבא ליד ב"ד אפילו עשאו מלוה מדעתו כשר: רבי שבתי משמיה דחזקיה אמר שני שיטין שאמרו בכתב ידי עדים ולא בכתב ידי סופר מ"ט כל דמזייף לאו לגבי סופר אזיל איבעיא להו שני שיטין שאמרו הן ואוירן או הן ולא אוירן אמר רב נחמן בר יצחק מסתברא הן ואוירן רב יצחק ב"ר אלעזר אמר כגון לך לך זה על גב זה אלמא קסבר שני שיעין וארבע אוירין רבי אבהו אמר כגון ברוך בר לוי בשיטה אחת אלמא שיטה אחת ושני אוירין ונפיש משני שיטין בלא אוירן רב חייא בר אמי אמר כגון למ"ד וכ"ף בשני שיטין אלמא קסבר שני שיטין ושני אוירין וכן הלכה דמילתא דמסתברא היא: אמר רב לא שנו אלא בין עדים לשטר אבל בין עדים לאשראתא אפילו טובא נמי כשר ור' יוחנן אמר לא שנו אלא בין עדים לכתב אבל בין עדים לאשראתא אפי' שיטה אחת פסול מאי שנא בין עדים לאשראתא טעמא מאי דילמא כתביה הוא ועדיו בשיטה אחת וקא סבר שטר הבא הוא ועדיו בשיטה אחת כשר אי הכי בין עדים לכתב נמי דילמא כתב מאי דבעי והא חתימי סהדי קסבר שטר הבא הוא בשיטה אחת ועדיו בשיטה אחרת פסול וליחוש דלמא כתב הוא ועדיו בשיטה אחת ואמר אנא כדי לרבות בעדים הוא דעבדי קסבר כל כי האי גוונא אין מקיימים אותו מעדים שלמטה אלא מעדים שלמעלה ויראה הא דקאמר רבי יוחנן דבין עדים לאשראתא פסול היינו לפסול האשראתא שאין מקיימין השטר על ידי קיום אלא ע"י עדים דכיון דאין ריעותא בין השטר לעדים אין לפסול אלא מן הריעותא ולמטה: אמר רב שטר הבא הוא ועדיו על המחק כשר ואם תאמר מוחק וחוזר ומוחק אינו דומה נמחק פעם אחת לנמחק שתי פעמים וניחוש דילמא שדי דיוטא אמקום עדים מעיקרא ומחיק ליה וכי הדר מחיק ליה הוה ליה אידי ואידי נמחק שתי פעמים אמר רבא קסבר רב אין העדים חותמין על השטר מחוק אלא אם כן נמחק בפניהם מיתיבי הוא על הנייר ועדיו על המחק כשר ואמאי דלמא מחיק ליה וכתיב מאי דבעי וה"ל אידי ואידי נמחק פעם אחת דכתבי הכי אנחנא סהדי כתיבנא אמחקא ושטרא אניירא דכתביה היכא אי תתאי גייז ליה אי לעילאי מחיק ליה דכתבי ליה בין סהדא לסהדא א"ה אימא סיפא הוא על המחק ועדיו על הנייר פסול ואמאי נכתבי הכי אנחנא סהדי חתימנא אניירא ושטרא אמחקא סוף סוף מחיק ליה והא אמרת אינו דומה נמחק פעם אחת לנמחק ב' פעמים ה"מ היכא דחתימי סהדי אמחקא אבל היכא דלא חתימי סהדי אמחקא לא ידיע: רשב"ג אומר הכל כמנהג המדינה כגון אתרא דנהיגי בפשוט ובמקושר ואמר ליה עביד לי מקושר ואזל ועביד ליה פשוט או אמר ליה עביד לי פשוט ואזל ועבד מקושר ת"ק סבר קפידא ורשב"ג סבר מראה מקום הוא לו אמר אביי רשב"ג ור"ש ורבי אליעזר כולהו סבירא להו מראה מקום הוא לו רשב"ג הא דאמרן ר"ש דתנן ר"ש אומר אם הטעה לשבח מקודשת ר' אליעזר דתנן האשה שאמרה התקבל לי גיטי במקום פלוני וקבל לה במקום אחר פסול ור"א מכשיר והני כולהו שיטה נינהו ולית הלכתא כחד מינייהו: מתני' גט פשוט עדיו שנים מקושר שלשה גט פשוט שכתוב בו עד אחד מקושר שכתוב בו שני עדים פסול: ,גמ' בשלמא מקושר שכתוב בו שני עדים פסול איצטריכא סד"א הואיל ובעלמא כשר ה"נ כשר קמ"ל דפסול אלא פשוט שכתוב בו עד אחד פשיטא אמר אביי לא נצרכא אלא לעד אחד בכתב ועד אחד בעל פה. פרשב"ם דפסול למיגבי ביה ממשעבדי אבל מבני חרי גבי. אמימר אכשר בעד אחד בעל פה ועד אחד בכתב למיגבי ביה ממשעבדי והרמב"ן ז"ל כתב וכן ה"ר יונה ז"ל דלא מסתבר כלל האי פירושא דאין זה מלוה בשטר דלית ליה קלא כיון דבשטר ליכא תרי סהדי שלקוחות לא נשמע להן עדות של העד שמעיד בעל פה ובשביל השטר שחתום עליו אחד לא ימנעו מליקח ועוד דלא עדיף קלא דעד אחד מקלא דכתב ידו דתנן לקמן (בבא בתרא דף קעה:) הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין ועוד הא דשלחו לר' אמי עד אחד בכתב ועד אחד בע"פ מהו שיצטרפו משמע דמספקא להו אי מודה בהא רבי יהושע לת"ק ואין מצטרפין כלל ועדותן בטילה והשיב להן דעדותן עדות ולגבות מבני חרי אבל לא להיות כמלוה בשטר ובהא פליגי נמי אביי ואמימר אביי סבר דאין מצטרפין ועדותן בטילה ואמימר סבר דעדותן עדות וגבי מבני חרי אבל אם העד מעיד שנמסר השטר בפניו גבי ממשעבדי דחשיב כאילו יש שני עדי מסירה שהעד שהויא חתום על השטר אמרינן שגם בפניו נמסר תדע דלר"א שטר הבא לפנינו ועדים חתומים עליו גובין בו אע"פ שאין אנו יודעים שנמסר בפניהם אלא שאנו תולין כיון ששניהם חתומין עליו גם נמסר בפניהם ואפשר דהכי פירושא דשמעתין עד אחד בכתב ועד אחד בעל פה שמעיד על הכתב שחתום בו העד שנמסר בפניו ואפ"ה לאביי לא מצטרפין למיגבא ממשעבדי ועד אחד בכתב זה ועד אחד בכתב אחר אפשר אפילו לאמימר לא גבי ממשעבדי דדוקא עד אחד בכתב ועד אחד בע"פ דאיכא תרי סהדי אחד שטרא שנמסר שבשניהם אית ליה קלא אבל תרי שטרי וכל חד מינייהו נמסר באפי חד סהדא לית ליה קלא לא לזה ולא לזה שאין הלקוחות נמנעין בשביל שטר שיש בו עד אחד והילכתא כאמימר: ירושלמי בפרק האשה שנתארמלה ר' חגי אמר זעירי בעי עד אחד בפה ועד אחד בכתב מהו שיצטרפו ועד אחד בכתב כלום הוא לכך צריכא כשהיו שנים ומצאו לקייס כתב ידו של ראשון ולא מצאו לקיים כתב ידו של שני רבי מנא בעי עד אחד בכתב מהו לזוקקו לשבועה ועד אחד בכתב כלום הוא לכך צריכא כשהיו שנים ומצאו לקיים כתב ידו של זה ולא מצאו לקיים כתב ידו של זה וה"ר יונה ז"ל כתב טעם הירושלמי דלא חשוב כלום עד אחד בכתב משום דקרינא ביה מפיהם ולא מפי כתבם אבל שטר שחותמין עליו שני עדים במצות המוכר והלוה גלי ביה קרא דכשר דכתיב ואקח את ספר המקנה וגמרא דידן פליגא על הירושלמי בסברא זו כיון דקאמר עד אחד בכתב סתם משמע שאין חתום בו אלא עד אחד דאילו איירי כשחותמין בו שנים ולא מצאו לקיים אלא עד אחד אם כן הוה ליה לפרושי כמו שביאר אותו בירושלמי ועוד לישנא דמתניתין דקתני פשוט שכתוב בו עד אחד משמע שאין כתוב בו אלא עד אחד ומוקי לה אביי בעד אחד בכתב ועד אחד בעל פה ועוד מדאמר אלא קשיא מתניתין ולא מתרצינן דמתניתין אצטריך לעד אחד בכתב ועד אחד בעל פה ואין בשטר חתום אלא עד אחד וקמ"ל דעד אחד בכתב לאו כלום הוא משום דאמר מפיהם ולא מפי כתבם ואמימר אכשר כשהיו חותמים בו שנים ולא מצאו לקיים אלא האחד ומדלא משני הכי ש"מ דאמימר אכשיר אפילו אין חתום בו אלא אחד להצטרף עם עד שבעל פה ושמעינן מינה דעד אחד בכתב מזקיק הוא לשבועה וכן כתב בהלכות גדולות קאמרי רבנן דשטרא דחתימי עליה סהדי ואשתכח דחד מינייהו קרוב או פסול נהי דממונא לא מפקינן מיניה אבל שבועה משבעינן ליה אפומא דהאי עד כשר והאי דלא מיפסיל עד כשר בצירופא דעד פסול דאמר רווחא שביק למאן דקשיש מיניה ואתא פסול. וחתם: מה התם פסולא דאורייתא אף ה"נ פסולה דאורייתא וכתב רב אחא משבחא דאפילו תפס מפקינן מיניה: שלחו ליה חברייא לרבי ירמיה עד אחד בכתב ועד אחד בעל פה מהו שיצטרפו. שנים שהעידו אחד בב"ד זה ואחד בב"ד זה מהו שיבואו ב"ד אצל ב"ד ויצטרפו שנים שהעידו בב"ד זה וחזרו והעידו בב"ד אחר מהו שיבואו אחד מכל ב"ד וב"ד ויצטרפו. שלח להו איני כדאי שאתם שולחים אלי אלא כך דעת תלמידכם נוטה שיצטרפו וכן הלכתא: רבינא אמר הכי שלחו ליה שלשה שישבו לקיים השטר ומת אחד מהן צריכים למיכתב במותב תלתא כחדא הוינא וחד ליתוהי או לא ושלח להו דצריכי למיכתב הכי וכן הלכתא: מתני' כתוב בו זוזי מאה דאינון סילעין עשרין אין לו אלא עשרין זוזי מאה דאינון סילעין תלתין אין לו אלא מנה כסף זוזי דאינון ונמחק אין פחות משנים כסף סילעין דאינון ונמחק אין פחות משנים דרכונות דאינון ונמחק אין פחות משנים: ,גמ' ת"ר כסף אין פחות מדינר כסף. כסף דינרין ודינרין כסף אין פחות משני דינרין כסף. כסף בדינרין אין פחות משני דינרי זהב כסף. אמר מר כסף אין פחות מדינר כסף ואימא נסכא. אמר רבי אלעזר דכתיב ביה מטבע ואימא פריטי באתרא דלא סגיין פריטי דכספא ת"ר זהב אין פחות מדינר זהב זהב דינרין ודינרין זהב אין פחות מב' דינרין זהב. זהב בדינרין אין פחות מב' דינרין כסף זהב ואימא דהבא פריכא בתרי דינרין דהבא קאמר אמר אביי יד בעל השטר על התחתונה א"ה רישא נמי אמר רב אשי רישא דכתב דינרי סיפא דכתב דינרין: מתני' כתב בו מלמטה מנה ולמעלה מאתים מלמטה מאתים ולמעלה מנה הכל הולך אחר התחתון א"כ למה כותבים את העליון שאם נמחק אות אחת מן התחתון ילמד מן העליון: ,גמ' ת"ר ילמד תחתון מן העליון אות אחת אבל לא שתי אותיות כגון חנן מחנני ענן מענני אמר רב פפא פשיטא ספל מלמעלה וקפל מלמטה הכל הולך אחר התחתון בעי רב פפא קפל מלמעלה וספל מלמטה מאי מי חיישי' לזבוב או לא תיקו: ההוא שטרא דהוה כתוב ביה שית מאה וזוזי שלחה רב שרביא לקמיה דאביי שית מאה איסתרא וזוזי או דילמא שית מאה זוזי וזוזא או דלמא שית מאה פריטי וזוזא אמר להו דל פריטי מהכא דלא כתבי בשטרא דאסוכי מסכי ליה ומשוי להו זוזי מאי אמרת שית מאה זוזי או שית מאה איסתרי יד בעל השטר על התחתונה: אמר אביי מתלת ועד עשר לא לכתוב איניש בסוף שיטה דלמא מזייף וכתיב ואי איתרמי ליה נהדריה לדבוריה תרי ותלתא זימני אי אפשר דלא מיתרמי ליה באמצע שיטה: ההוא שטרא דכתב ביה תלתא בפרדיסא אזל מחקיה לגגיה דבי"ת וכרעיה ושוייה ופרדיסא אתא לקמיה דאביי אמר ליה מאי טעמא רווח ליה עלמא להאי וי"ו כולי האי כפתיה ואודי ההוא דהוה כתיב ביה מנת ראובן ושמעון אחי הוה להו חד אחא דשמיה אחי אזל כתב ביה וי"ו ושוייה ואחי אתא לקמיה דאביי אמר ליה מ"ט דחיק ליה עלמא להאי וי"ו כולי האי כפתיה ואודי: אמר אביי האי מאן דמחוי חתימת ידיה בבי דינא לא ליחוי בסוף מגילתא דלמא משכח לה איניש דלא מעלי וכתב עלה מאי דבעי ותנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין: ההוא שטרא דהוה חתים עלה רבא ורב אחא בר אדא אתא לקמיה דרבא א"ל חתימת ידאי הוא ומיהו קמיה דר"א ב"א לא חתימי מעולם כפתיה ואודי אמר ליה בשלמא דידי זייפת אלא רב אחא דמירתת ידיה היכי זייפת. אמר ליה אנחי ידאי אמיצרא ואמרי לה קם אזרנוקא וכתביה: מתני' כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו ושובר לאשה אע"פ שאין בעלה עמה ובלבד שיהו מכירין והבעל נותן את השכר: כותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו ואין כותבין ללוקח עד שיהא מוכר עמו והלוקח נותן שכר: ,גמ' מאי ובלבד שיהו מכירין אמר רב יהודה אמר רב ובלבד שיהו מכירין שם האיש והאשה בגט ושם האיש ושם האשה בשובר וליחוש לשני יוסף בן שמעון בעיר אחת דלמא כתיב גיטא ואזיל וממטי לאתתיה דהאיך אמר להו רב אחא בר הונא הכי אמר רב שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה וניחוש דלמא אזיל למדינה אחריתי ומחזיק לשמיה יוסף בן שמעון וכתיב גיטא וממטי לאתתיה דהאיך אמר להו רב הונא בר חיננא הכי אמר רב כל שהוחזק שמו בעיר ל' יום אין חוששין לו: ההוא תברא דהוה חתים עליה רבא בר חנן אתאי ההיא איתתא לקמיה אמרת ליה לאו אנא הואי אמר לה אנא נמי אמרי להו דלאו איהי היא ואמרו לי מיקש הוא דקשיא ובגר לה קלא אמר אביי אע"ג דאמור רבנן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד צורבא מרבנן לאו אורחיה למידק ושמעי' מינה דלהיכר איש ואשה סומכין על עד אחד ואפילו אשה או קרוב דמילתא דעבידא לאיגלויי הוא מידי דהוה ביבמות דף לט. להכיר שהוא אחיו מן האב דסגי על פי קרוב דמילתא דעבידא לאיגלויי הוא. ההוא תברא דהוה חתים עליה רב ירמיה בר אבא אמרה ליה לאו אנא הואי אמר לה איברא אנת הוית אמר אביי אע"ג דצורבא מרבנן לאו אורחיה למידק כיון דדק דק אמר אביי האי צורבא מרבנן דאזל לקדושי איתתא לידבר עם הארץ בהדיה דלמא מחלפו לה מניה: והבעל נותן את השכר מ"ט וכתב ונתן. והאידנא דלא עבדינן הכי שריוה רבנן על האשה כי היכי דלא נשהייה: והלוקח נותן את השכר. פשיטא לא צריכא במוכר שדהו מפני רעתה: מתני' כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו ואין כותבין למלוה עד שיהא לוה עמו והלוה נותן את השכר: ,גמ' פשיטא לא צריכא אפילו בעסקא: אין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהן והחתן נותן השכר פשיטא לא צריכא אפילו בת"ח: אין כותבין שטרי אריסות וקבלנות אלא מדעת שניהם והמקבל נותן את השכר פשיטא לא צריכא בבורה: אין כותבין שטרי בירורין וכל מעשה ב"ד אלא מדעת שניהן ושניהן נותנין השכר רשב"ג אומר לשניהם כותבין שנים לזה בעצמו ולזה בעצמו מאי שטרי בירורין הכא תרגימו שטרי טענתא רב ירמיה בר אבא אמר זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד: מתני' מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו ואמר ליה אם לא אתן לך מכאן ועד יום פלוני תן לו שטרו והגיע הזמן ולא נתן רבי יוסי אומר יתן רבי יהודה אומר לא יתן: ,גמ' במאי קמיפלגי רבי יוסי סבר אסמכתא קניא ר' יהודה סבר אסמכתא לא קניא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב אין הלכה כרבי יוסי כי אתו לקמיה דר' אמי אמר ליה וכי מאחר שרבי יוחנן מלמדנו פעם ראשונה ושניה הלכה כרבי יוסי אני מה אעשה ולא היא אין הלכה כרבי יוסי: גרסינן בפ' ארבעה נדרים (נדרים דף כז:) ההוא גברא דאתפיס זכוותיה לבי דינא ואמר אי לא אתינא מכאן ועד תלתין יומין בטלין הלין זכוותאי איתניס ולא אתא אמר רב הונא בטלין זכוותיה אמר ליה רבא והא אונסא דאורייתא הוא דכתיב ולנערה לא תעשה דבר וכי תימא ה"מ לענין קטלא והתנן שם נדרי אונסין כיצד הדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה הוא או שחלה בנו או שעכבו נהר הרי אלו נדרי אונסין וכו' ואמרינן ולרב הונא מכדי אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא שאני הכא דמיתפסן זכוותיה וכל היכא דמיתפסן זכוותיה לאו אסמכתא היא והתנן מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו ואמר ליה אם לא נתתי אתן לך מכאן ועד יום פלוני תן לו שטרו והגיע זמן ולא נתן רבי יוסי אומר יתן רבי יהודה אומר לא יתן ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב אין הלכה כרבי יוסי דאמר אסמכתא קניא שאני הכא דאמר ליה לבטלי זכוותיה והלכתא אסמכתא קניא והוא דלא אניס פירוש כיון חולה וכיוצא בו והוא דקנו מיניה בב"ד חשוב וקאמר גאון דינא ליתא אלא במתפיס זכוותיה בלחוד ומסתברא כוותיה והתיספות פסקו דאפילו בלא מתפיס זכוותיה קניא אסמכתא בב"ד חשוב והכי נהגי עלמא וב"ד חשוב היה אומר ר"מ ז"ל שיהו בקיאין בדיני אסמכתא: מתני' מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים ובא לפני ב"ד והן עושין לו קיום איך פלוני בן פלוני נמחק שטרו ביום פלוני ופלוני ופלוני עדיו פירוש כגון שנפלו עליו מים ונתטשטש ועוד רישומו ניכר וירא שמא ימחק לגמרי מעמיד עליו עדים שמכירין החתימות ובאין לפני ב"ד ומעידין שראו שטר ביד פלוני שהתחיל למחק והכירו החתימה ועושין לו קיומו פלוני ופלוני עדיו הן העדים החתומים על השטר וה"ה נמי שצריך להזכיר שם העדים המעידים על מחק השטר שמא ירצה הלוה לפוסלן ותימה שלא הזכירם ושמא פלוני ופלוני עדיו הכל בכלל כל העדים הצריכין לדבר: ,גמ' ת"ר איזהו קיומו אנו פלוני ופלוני ופלוני הוציא פלוני בן פלוני שטר מחוק לפנינו ופלוני ופלוני עדיו אם כתב בו הוזקקנו לעדותן ונמצאת עדותן מכוונת גובה ואין צריך להביא ראיה ואם לאו צריך להביא ראיה: נקרע פסול נתקרע כשר נמחק או נתטשטש אם רישומו ניכר כשר היכי דמי נקרע ה"ד נתקרע אמר רב יהודה נקרע קרע של ב"ד נתקרע קרע שאין של בית דין. ה"ד קרע של בית דין אמר רב יהודה מקום העדים ומקום הזמן ומקום התורף אביי אמר שתי וערב: מי שבא ואמר אבד שטר חובי אף על פי שאמרו עדים אנו כתבנו וחתמנו ונתננו לו אין כותבין בד"א בשטרי הלואה אבל בשטרי מקח וממכר כותבין חוץ מאחריות שבו רבן שמעון בן גמליאל אומר אף בשטרי מקח וממכר אין כותבין: וכן היה אומר רשב"ג הנותן מתנה לחבירו והחזיר לו השטר חזרה מתנתו וחכ"א מתנתו קיימת וקמיפלגי באותיות נקנות במסירה. רשב"ג סבר אותיות נקנות במסירה ורבנן סברי אין אותיות נקנות במסירה והלכתא כוותייהו ולרשב"ג דסבר אותיות נקנות במסירה יש לחוש שמא החזיר לו השטר וחזר המכר ואם נכתוב שטר אחר ללוקח אפילו יוציא המוכר השטר שהחזיר לו לא יועיל לו מאומה כי יאמר הלוקח שני שטרות היו לי ממך ולא החזרתי לך אלא אחד וכל זמן שהאחד בידו לא חזר המכר אבל לרבנן דסברי אין אותיות נקנות במסירה וצריך לכתוב לו קני לך האי שטרא וכל שעבודיה וכיון דכתב ליה הכי אפילו יצא שטר אחר מתחת ידו חזר השדה למוכר ויראה לי הא דאמר השטר מכר נקנה לרשב"ג במסירה ולרבנן בכתיבה ומסירה אם מסרו לו וכתב לו קני לך איהו וכל שעבודיה היינו דוקא בשטר קנייה שכתב שדה קנויה לך ואם מסרו לוקח ראשון ללוקח שני קנה אע"פ שלא נכתב השטר בשמו ומדרבנן לדברי רב אלפס ז"ל שפירש מכירת שטר חוב מדרבנן אע"פ שבמכירת שטר חוב יש טעם לתקנה שאם יצטרך המלוה למעות ולא יוכל לגבות חובו מן הלוה שימכרנו לאחר ובשטר מכר לא שייך האי טעמא שהרי יכול למכור הקרקע שבידו למי שירצה מ"מ כיון שתקנו שתועיל מכירה בשט"ח תקנו גם בשטר מכר ואלים מכירת שטר מכר שנסתלק לוקח ראשון לגמרי אבל מכירת שטר חוב לא נסתלק המלוה שהרי עדיין בידו למחול ללוה אבל אם נקנה השדה בכסף או בחזקה או בקנין סודר וכתבו השטר לראיה אם מכר אותו השטר לאחר וכתב לו קני לך איהו וכל שעבודיה לא קנה שדה שהרי גם הראשון לא קנה באותו השטר והיאך נייפה כח השני לקנותו באותו שטר ואע"פ שכתבו בו הקנין ואחריות מכל מקום לאו שטר של קנין הוא ולא דמי לשטר חוב דהתם לא שייך בה קנין אלא ממון שהלוהו נתחייב לו בעל פה והשטר נכתב לגבות ממשעבדי ובמסירת שטר חוב קונה את שעבוד הנכסים וגם החוב בתקנת חכמים וכיון שקנה החוב קנה גם שעבוד הנכסים הכתוב בשטר אבל בקניית שדה לא אלים כח לוקח שני לקנות בשטר שגם הראשון לא קנה בו: אמר מר חוץ מאחריות שבו מ"ט אמר רב ספרא לפי שאין כותבין שני שטרות על שדה אחת דלמא אזיל בעל חוב וטריף ליה להאי ואזיל האי וטריף לקוחות והדר אמר ליה לב"ח שוף לי פורתא ואיקום בהאי ארעא והדר תא וטרפה מנאי והדר אזיל וטריף לקוחות וכיון דקרעיניה לשטרא דמלוה במאי טריף ליה וכי תימא דלא קרעיניה והאמר רב נחמן כל טירפא דלא כתיב בה וקרעיניה לשטרא דמלוה לאו טירפא היא וכל אדרכתא דלא כתיב בה וקרעיניה לטירפא לאו אדרכתא היא וכל שומא דלא כתיב בה וקרעיניה לאדרכתא לאו שומא היא לא צריכא דאתי מכח אבהתיה ולכתוב ליה להאי שטרא מעליא ולכתוב ליה לאידך שטרי דנפיק על ארעא דא פסילי לבר מאן דנפיק בזמנא דא. אמרוה רבנן קמיה דרב אשי זאת אומרת אין כובין שובר אמר להו בעלמא אימא לכו כותבין שובר והכא היינו טעמא דלא דלמא א"ל בעל חוב וטריף ליה מניה ואזיל איהו וטריף מלקוחות ושובר גבי לקוחות ליכא סוף סוף לקוחות לאו לגבי מריה דארעא הדרי אדהכי והכי שמיט ואכיל פירי אי נמי בלוקח שלא באחריות אי הכי אפילו שטרי הלואה נמי התם זוזי הוא דמסיק ביה אימר פייסיה בעל חוב וכו': שמעינן מהכא שהמלוה או הלוקח שטרפו ממנו מקחו ובא לו אצל הלקוחות יכול לכופם בדין לדון עמו ובית דין נזקקין לטענותיהם ומחייבי אותן ואין הלקוחות יכולין לומר לך אצל לוה וכשיתחייב בדין ויהיה בידך טירפא שכתבו לך על הלקוחות שלו הרי אנן פורעין אלא ילכו הם אם ירצו ויזקיקוהו לבוא לבית דין דאי לא תימא הכי היכי אמר שמיט ואכיל פירי והלא אין בית דין מחייבין ללקוחות עד שיעמוד מוכר בדין ויתחייב אלא ש"מ הלקוחות כלוה וכן הלקוחות כולם מדאקשינן אי הכי שטרי הלואה נמי ומהדרינן אמרי פייסי בעל חוב בזוזי והם מחזירין אחריו מיהו היכא דאיתיה ודאי מודעינן ליה כגון דאתי שליח בתלתא בשבתא ואתא בד' וקאי בחמשא בבי דינא כדעבדינן מקמי אדרכתא כדאיתא בהגוזל בתרא דף קיב. ואי מצטרכי לקוחות זמן יהבינן להו עד תלתין יומין שהוא זמן ב"ד ובלבד להוציא הדין לאמיתו ולא לבא בעקיפין שכל זמן בית דין אינן מן הדין אלא מדת רחמים נהגו חכמים על בעלי דינין שלא לדחוק אותם יותר מדאי מנימוקי הרמב"ן ז"ל. אמר מר חוץ מאחריות שבו היכי כתבינן אמר רב נחמן דכתבי הכי שטרא דנן דלא למיגבי ביה לא ממשעבדי ולא מבני חרי אלא כי היכי דתיקו ארעא בידיה: ההיא איתתא דיהבה ליה זוזי לההוא גברא למיזבן לה ארעא אזל זבן לה שלא באחריות אתאי לקמיה דרב נחמן אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי זיל זבנה מיניה שלא באחריות וזבנה ניהלה באחריות. לכאורה משמע שחמר נמוכר שהה קונה השדה לאשה פלונית דקחמר אזל זבן לה ועוד מדקאמר זיל זבנה מיניה שלא באחריות ואם איתא שלא פירש שקנאו לאשה מה היה צריך לקנות שנית מן המוכר כיון שקנאו בסתם לעצמו קנאו. אלא ודאי מיירי שפירש שקנאו לאשה וכיון ששינה בשליחותו שסתם קונה שדה אין קונה אלא באחריות דלא שדי איניש זוזי בכדי בטלה שליחות ואין כאן מקח לכך הוצרך לקנותו שנית מן המוכר ומיהו אם ירצה השליח יחזיר לה המעות אלא אם אין בידו מעות להחזיר לה קאמר שצריך לקבל עליו אחריות: ת"ר הבא לידון בשטר ובחזקה נידון בשטר דברי רבי רבן שמעון בן גמליאל אומר אף בחזקה ושקיל וטרי במאי קמיפלגי רבי ורשב"ג ואסיק דבלברר קמיפלגי דרבי סבר אע"פ שיש עמו החזקה צריך לברר את שטרו ורשב"ג סבר הואיל ויש כאן חזקה אין צריך לברר את שטרו. אמר רב גידל אמר רב הלכה כרבי ואף רבי לא אמר אלא לברר כלומר כיון שהביא שטרו אומר לו ברר שטרך ואע"פ שיש עמו חזקה ואם אי אפשר לו לברר כגון שמתו עדיו או הלכו למדינת הים נדון בחזקה ורשב"ג סבר אין צריך לברר כלל אלא נדון בחזקה בלבד ומשמע דוקא אם נשאר חסרון הברור במיתת העדים או שהלכו למדינת הים אבל אם ישנן לעדים צריך לברר וכן כתב ר"ח שאם טען ואמר אבד שטרי אין נאמן לדברי רבי ובספר המקח נמי כתב שאם לא הביא שטר נמצאו דבריו בטילין או שהביא ונמצא בטל נתבטלה נמי החזקה והכי משמע בפ' זה בורר שאם נמצאו קרובים או פסולים לא בירר ורשב"ם גורס גירסא אחרת והגאונים ז"ל גורסים כמו שכתבתי: מתני' מי שפרע מקצת חובו רבי יהודה אומר יחליף ר' יוסי אומר יכתוב שובר אמר רבי יהודה נמצא זה צריך לשמור את שוברו מן העכברים אמר ליה רבי יוסי וכן יפה לו ואל ירע כחו של זה: ,גמ' ומסקינן דכותבין שובר דאמר רב הונא בריה דרב יהושע אפילו למ"ד כותבים שובר ה"מ אפלגא אבל אכולה לא ולא היא אפילו אכולה נמי כתבינן כי הא דרב יצחק בר יוסף הוה מסיק ביה זוזי ברבי אבא אתא לקמיה דרב חנין בר פפי אמר ליה הב לי זוזאי אמר ליה הב לי שטרי ושקול זוזך אמר ליה שטרא אירכס לי אכתוב לך תברא אמר ליה הא רב ושמואל דאמרי תרוייהו אין כותבין שובר אמר ליה מאן יהיב לן מעפרא דרב ושמואל ומלינן בעיינין הא רבי יוחנן ור"ל דאמרי תרוייהו כותבין שובר וכן כי אתא רבין אמר רבי אילעאי כותבין שובר ומסתברא דכותבין שובר דאי ס"ד דאין כותבין שובר אבד שטרו של זה יאכל הלה וחדי מתקיף ליה אביי אלא מאי כותבין שובר אבד שוברו של זה יאכל הלה וחדי אמר ליה רבא אין עבד לוה לאיש מלוה: תנן התם שטרי חוב המוקדמים פסולין והמאוחרים כשרין אמר רב המנונא לא שנו אלא שטרי הלואה אבל בשטרי מקח וממכר אפילו מאוחרים פסולים מ"ט זמנין דמזבין ליה ארעא בניסן וכתיב ליה שטרא בתשרי ומתרמי ליה זוזי ביני וביני וזבין ליה מיניה. וכי מטי תשרי מפיק ליה לשטרא ואמר הדר זבנתה מינך אי הכי אפי' שטרי הלואה נמי זמנין דיזיף מיניה בניסן וכתיב ליה שטרא בתשרי ומתרמא ליה זוזי ביני וביני ופרע ליה ואמר ליה הב לי שטרא וא"ל אירכס וכתיב ליה תברא וכי מטי זמניה מפיק ליה ואמר ליה השתא הוא דיזפתא מנאי קסבר רב המנונא אין כותבין שובר אמר ליה רב דימי לרב כהנא ואמרי לה רב ירמיה מדיפתי לרב כהנא והאידנא דלא עבדינן הכי דכתבינן שובר ומכשרינן שטרי מאוחרין. אמר ליה בתר דאמר להו רבי אבא לספריה כי כתביתו שטרי מאוחרי כתובו הכי שטרא דנן לאו בזמניה כתבנוהו אלא איחרנוהו וכתבנוהו אמר ליה רב אשי לרב כהנא והא האידנא דלא כתבינן הכי. אמר ליה בתר דאמר להו רב ספרא לספריה כי כתביתו תברי אי ידעיתו זימנא דשטרא כתובו ואי לא כתובו סתמא כל אימת דנפיק לירעיה אמר ליה רבינא לרב אשי ואמרי לה רב אשי לרב כהנא והא האידנא דלא עבדינן הכי אמר ליה רבנן תקוני תקון מאן דעבד עבד ומאן דלא עביד איהו דאפסיד אנפשיה: אמר ליה רב לספריה וכן אמר להו רב הונא לספריה כי קיימיתו בשילי כתובו בשילי אע"ג דמימסרו לכו מילי בהיני וכי קיימיתו בהיני כתובו בהיני אף על גב דמימסר לכו מילי בשילי משום דמחזי כשקרא: אמר להו רבא בר שילי להנהו דכתבי שטרי אקנייתא אי ידעיתו יומא דאקניתו ביה כתובו ואי לא כתובו יומא דקיימיתו ביה ומוקדם לא הוי דכיון דנכתב השטר עדים מפקי לקלא משעת הקנין דסתם קנין לכתיבה עומד כדאמר בפרק חזקת הבתים ואע"ג דכי יזיף איניש לעיל (בבא בתרא מב.) בצנעא יזיף. מכל מקום כיון דבעין יפה שיעבד יש קול לקנין והא דאמר בגיטין דף יז. דשטר שנכתב ביום ונחתם בלילה פסול היינו כשלא הקנו ביום אבל הקנו ביום אפילו נחתם לאחר כמה ימים כשר: אמר רבא האי מאן דנקיט שטרא בר מאה זוזי ואמר שויוה ניהליה תרי בני חמשים לא משוינן ליה מ"ט עבדי רבנן מילתא דניחא ליה ללוה וניחא ליה למלוה ניחא ליה ללוה כי היכי דנפגום שטריה וניחא ליה למלוה שיכוף לפורעו. ואמר רבא האי מאן דנקיט תרי שטרי בני חמשין חמשין ואמר שויוה ניהליה בר מאה לא משוינן ליה מ"ט עבוד רבנן מילתא דניחא ליה ללוה וניחא ליה למלוה ניחא ליה למלוה כי היכי דלא ליפגום שטריה וניחא ליה ללוה כדי שלא יכוף לפורעו אמר רב אשי האי מאן דנקיט שטרא בר מאה ואמר שוייהו ניהליה חד בר חמשין לא משוינן ליה מאי טעמא הא. מפרע פרעיה ואמר ליה הב לי שטראי ואמר ליה אירכס לי וכתב ליה תברא והשתא מפיק ליה להאי ואמר האי אחרינא הוא: מתני' שני אחין אחד עני ואחד עשיר והניח להן אביהן מרחץ ובית הבד עשאן לשכר השכר לאמצע עשאן לעצמו הרי עשיר אומר לעני קח לך עבדים וירחצו במרחץ קח לך זיתים ובא ועשה בבית הבד. איידי דתנא רישא מי שפרע מקצת חובו רבי יהודה אומר יחליף רבי יוסי אומר יכתוב שובר דסבר רבי יהודה אין כותבין שובר ואם אבד שוברו של זה יאכל הלה וחדי תנן נמי שני אחין אחד עני ואחד עשיר דדמיא לה דאי לית ליה לעני לא עבדים ולא זיתים יאכל הלה וחדי. וכן נמי מתניתין שנים שהיו בעיר אחת דמיא ליה בהאי עניינא. התוספות פירשו לאו דוקא עשאן לשכר הוא הדין נמי אם מוצא להשכיר בעיר אפילו עשאה אביהם שהיה עשיר לעצמו. עשאן לעצמו כלומר שאין מוצא להשכיר. ואפשר לקיים דברי רב אלפס על דרך זה דאם אינו מוצא העני להשכירם ולא עבדים ולא זיתים יאכל הלה וחדי: שנים שהיו בעיר שם האחד יוסף בן שמעון ושם האחר יוסף בן שמעון אינן יכולין להוציא שטר חוב זה על זה ולא אחר יכול להוציא שטר עליהם נמצא לאחד בין שטרותיו שטרו של יוסף בן שמעון פרוע שטרות שניהם פרועים כיצד יעשו ישלשו ואם היו משולשין יכתבו סימן ואם היו מסומנים יכתבו כהן: גמ' ההוא שטרא דנפיק בבי דינא דרב הונא דהוה כתיב ביה אני פלוני בן פלוני לויתי ממך מנה א"ר הונא ממך אפילו מריש גלותא ממך אפילו משבור מלכא. אמר ליה רב חסדא לרבה פוק עיין בה דלאורתא בעי לה רב הונא מינך. נפק דק ואשכח דתניא יש עליו עדים ואין בו זמן אבא שאול אומר כתוב בו היום גירשתיה כשר אלמא ההוא יומא דנפק ביה משמע הכא נמי ממך ההוא דנפק מתותיה ידיה משמע ולנפילה לא חיישינן: ואלא הא דתניא כשם שאין מוציאין זה על זה כך אין מוציאין על אחרים במאי קמיפלגי באותיות נקנות במסירה מר סבר אותיות נקנות במסירה ומ"ס אין אותיות נקנות במסירה ואיבעית אימא דכולי עלמא אותיות נקנות במסירה ובצריך להביא ראיה קמיפלגי דאיתמר אותיות נקנות במסירה אביי אמר צריך להביא ראיה רבא אמר אין צריך להביא ראיה ואע"ג דאמר הכא דכ"ע בין תנא דמתניתין בין תנא דברייתא סברי אותיות נקנות במסירה ואביי ורבא אית להו תרוייהו אותיות נקנות במסירה לא סמכינן אהא דהא אמימר ורב אשי דאינון בתרא. פסקו הלכתא בפרק המוכר את הספינה דאין אותיות נקנות במסירה והא דאמר הכא דכ"ע אותיות נקנות במסירה אוקימתא בעלמא היא ולאו דסמכא היא והכי פסקו רבנן קשישי כדכתיבנא וקי"ל כתנא דמתניתין דמוציאין שטר חוב על אחרים דאמר בפרק האשה שלום (יבמות דף קטו:) מי חיישינן לתרי יצחק ריש גלותא או לא אביי אמר חיישינן רבא אמר לא חיישינן: אמר רבא מנא אמינא לה דהנהו שטרי דנפקו בנהרדעא וכתוב בהו חבי בר נאני ונאני בר חבי ומגבי בהו רבה בר אבוה והא חבי בר נאני ונאני בר חבי בנהרדעא שכיחי טובא אלמא לא חיישינן ואביי התם למאי ניחוש אי לנפילה מיזהר זהירי בה אי לפקדון כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה מאי אמרת דלמא מסר ליה אותיות נקנות במסירה אלמא בין לאביי בין לרבא מוציאין שטר חוב על אחרים והא דקאמר הכא אביי דצריך להביא ראיה היינו באותיות דלאו שמיה כשמיה דחיישינן אבל תנא דברייתא סבר אפילו בשמיה כשמיה צריך להביא ראיה וה"ר יוסף הלוי ז"ל כתב דלרבא דאמר אין צריך להביא ראיה אפילו למאן דבעי כתיבה ומסירה יכול לומר שטר היה לי ואבד ור"י לא כתב כן אלא כיון דבעי שטר לא מהימן עד שיראה שטרו וראיה לדבר מדמייתי רבא ראיה מחבי בר נאני ונאני בר חבי דלא חיישינן לתרי יצחק וקשיא מאי ראיה מייתי מינה אפילו אי חיישינן לתרי יצחק הכא למאי ניחוש אי לנפילה אפילו דרבים ולפקדון אפילו לאו שמיה כשמיה לא חייש רבא מדקאמר אין צריך להביא ראיה אלא ודאי רבא סבר אין אותיות נקנות במסירה הלכך אי חיישינן לתרי יצחק הוה לן למיחש דלמא מסר ליה דאי חיישינן לתרי יצחק בעלמא כיון דאין אותיות נקנות במסירה מודה רבא דצריך להביא ראיה ולא מהימן למימר מסר וכתב לי דא"כ היה לו להיות השטר בידו כיון שדרך לעשות שטר על אותיות ולא מהימן נמי למימר אגב קרקע הקנהו לי לדברי רב אלפס ז"ל דכתב בריש פרק הספינה השטר נקנה אגב קרקע בלא שטר דכיון שדרך לכתוב שטר על אותיות איכא ריעותא והוכחה שלא הקנהו לו כיון שאין שטר בידו ועוד הביא הרמב"ן ז"ל ראיה מפרק זה בורר (סנהדרין דף לא:) ההיא איתתא דנפיק שטרא מתותי ידה והימנה רב נחמן אמר ליה רבא כמאן כרבי דאמר אותיות נקנות במסירה אמר ליה אפי' תימא רבנן שאני הכא דאי בעיא קלתיה אלמא לרבנן כיון דבעי כתיבא לא מהימנא למימר שלי הוא: נמצא לאחד בין שטרותיו וכו' טעמא דנמצא הא לא נמצא מצי מפיק והתנן ולא אחר יכול להוציא שטר חוב עליהם אמר אביי ה"ק נמצא לאחד שובר בין שטרותיו ששטרו של יוסף בן שמעון עלי פרוע שטרות של שני יוסף בן שמעון שעליו פרועים אבל אם יכתבו הרשאה זה לזה גובה האחד ואם טען פרעתי לשניהם וצויתי לכתוב שובר אחד כי יספיק לי להראותו לכל מי מכם שיתבע חובו לא תועיל ההרשאה. תנא אם היו כהנים יכתבו דורות: מתני' האומר לבנו שטר בין שטרותיו פרוע ואין ידוע איזהו שטרות כולן פרועין נמצא לאחד שנים הגדול פרוע והקטן אינו פרוע: גמ' אמר רבא שטר לך בידי פרוע הגדול פרוע והקטן אינו פרוע חוב לך בידי פרוע כל שטרות שעליו פרועין אמר ליה רבינא אלא מעתה שדי מכורה לך שדה גדולה מכורה לו שדה שיש לי מכורה לך כל שדותיו מכורות לו אמר ליה התם יד בעל השטר על התחתונה: מתני' המלוה את חבירו על ידי ערב לא יפרע מן הערב ואם אמר ע"מ שאפרע ממי שארצה יפרע מן הערב רבן שמעון בן גמליאל אומר אם יש נכסים ללוה בין כך ובין כך לא יפרע מן הערב כיוצא בו אמר רשב"ג הערב לאשה בכתובתה והיה בעלה מגרשה ידירנה הנאה שמא יעשו קנוניא על נכסיו של זה ויחזיר את אשתו: ,גמ' לא יפרע מן הערב מ"ט רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו גברא אשלימת לי וגברא אשלימי לך מתקיף לה רב נחמן האי דינא דפרסאי הוא דלא יהבי טעמא למלתייהו אלא אמר רב נחמן מאי לא יפרע מן הערב לא יפרע מערב תחלה. תנ"ה המלוה את חבירו על ידי ערב לא יתבע את הערב תחלה ואם אמר לי על מנת שאפרע ממי שארצה יפרע מן הערב תחלה אמר רב אשי הא דאמר דערב משתעבד בלא קנין היינו משום דבההיא הנאה דקמהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה: ואם אמר לו ע"מ שאפרע ממי שארצה וכו'. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן לא שנו אלא שאין נכסים ללוה אבל יש נכסים ללוה לא יפרע מן הערב וא"ת ואם אין לו נכסים ללוה אפילו ערב גרידא נמי צריך ליפרע ממנו ופירש ר"ת אין נכסים ללוה פירוש נכסים ידועים כגון קרקעות הלכך ערב גרידא אפילו אין לו קרקעות ללוה לא יפרע מן הערב אלא יתבע הלוה לדין אולי יתן לו מטלטלין ואם אינו כאן מודיעין אותו וממתינין לו כדין המפורש בהגוזל דף קיב: ואם הוא במדינת הים או שהוא גברא אלמא דלא ציית דינא יפרע מן הערב ואם אמר ממי שארצה אפרע אם יש לו קרקע ללוה ואפילו זיבורית לא יפרע מן הערב אלא כותבין אדרכתא על נכסי הלוה ומורידין אותו לנכסיו ואם אין לו קרקע ללוה יפרע מן הערב ואין צריך לחזר אחר הלוה אולי יתן לו מטלטלין דכיון דאתני ממי שארצה אפרע לא מטרחינן ליה לילך אחר הלוה והיכא דמית הלוה והניח יתומים קטנים לא יפרע מן הערב אפילו אמר ליה ממי שארצה אפרע דנכסי דאיניש אינון ערבין ביה כאילו אומר על מנת שאפרע מן הנכסים אם ארצה ואפי' הכי אינו גובה מנכסי יתומים קטנים כיון שאינו יכול לתובען לדין בעודן קטנים הוא הדין נמי אם אמר ממי שארצה אפרע כיון שיש נכסים ללוה וצריך לתבוע מן הלוה תחלה לא יפרע מן הערב אבל קבלן כיון שאפילו אם יש נכסים ללוה יפרע מן הקבלן ה"נ יפרע מן הקבלן והוא יפרע מן היתומים לכשיגדילו. והא מדקתני סיפא רבן שמעון בן גמליאל אומר אם יש נכסים ללוה בין כך ובין כך לא יפרע מן הערב מכלל דת"ק סבר לא שנא הכי ול"ש הכי חסורי מיחסרא והכי קתני המלוה את חבירו על ידי ערב לא יפרע מן הערב ואם אמר ליה על מנת שאפרע ממי שארצה יפרע מן הערב בד"א כשאין נכסים ללוה אבל יש נכסים ללוה לא יפרע מן הערב וקבלן אע"פ שיש נכסים ללוה יפרע מן הקבלן: רשב"ג אומר אם יש נכסים ללוה בין כך ובין כך לא יפרע מהן וליתא לדרשב"ג דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן כל מקום ששנה רבן שמעון ב"ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה והדין כללא לאו דוקא הוא דלא אמר הלכה כרשב"ג אלא עד דאיכא טעמא: אמר רב הונא הלוהו ואני ערב הלוהו ואני פורע הלוהו ואני חייב הלוהו ואני נותן כולן לשון ערבות הן תן לו ואני קבלן תן לו ואני פורע תן לו ואני חייב תן לו ואני נותן כולן לשון קבלנות הן. איבעיא להו הלוהו ואני קבלן תן לי ואני ערב מאי אמר רבי יצחק לשון ערבות ערבות לשון קבלנות קבלנות רב חסדא אמר כולן לשון קבלנות הן חוץ מהלוהו ואני ערב רבא אמר כולן לשון ערבות הן חוץ מתן לו ואני נותן וכ"ש תן לו ואני קבלן דלשון קבלן עדיף מאני נותן דהא רב הונא קאמר דהלהו ואני נותן הוי ערב ומיבעי ליה לגמרא אי הוי אמר הלוהו ואני קבלן אי הוי קבלן אמר ליה מר בר אמימר לרב אשי הכי אמר אבא תן לו ואני נותן אין לו למלוה על הלוה כלום ולא היא לא מיפטר לוה מיניה דמלוה עד שישא ויתן ביד שישא הערב מיד המלוה ויתן ביד הלוה מכלל דקבלן דאמר רבא אי בעי מלוה למתבעיה ללוה מצי מיתבעי אבל נשא ונתן ביד אין לו למלוה על הלוה כלום ומיהו אם אין לערב לשלם גובה מן הלוה מדרבי נתן דקיימא לן כוותיה בבעל חוב דעלמא וכ"ש הכא והאי דינא דערבות וקבלנות היינו כשיתבע הלוה מן המלוה שילונו ונכנס הערב עמו בדברים או בלשון ערבות או בלשון קבלנות אבל אם לא דבר הלוה עם המלוה כלום אלא ראובן אמר לשמעון הלוה מעות ללוי ואני פורע הלוהו ואני חייב הלוהו ואני נותן אפילו הלוה שמעון ללוי מיד ליד אין לו לשמעון על לוי כלום אלא על ראובן שא"ל הלוהו ואם אמר המלוה ממי שארצה אפרע תחלה כל תנאי שבממון ואפילו יש נכסים ללוה יפרע מן הערב. והלכתא כרבא דאמר כולן לשון ערבות חוץ מתן לו ואני נותן תן לו ואני קבלן: ושטר שכתוב בו אני פלוני בן פלוני קבלן אף על פי שאין מפירש בו שאמר תן לו ואני קבלן כיון שכתב שהוא קבלן מסתמא בלשון המועיל להיות קבלן אמר: ההוא דיינא דאחתיה למלוה לנכסיה דלוה מקמי דליתבע ללוה סלקיה רב חנן בריה דרב ייבא אמר רבא מאן חכים למיעבד הא מילתא אי לאו רב חנן בריה דרב ייבא קסבר נכסי דאיניש אינון ערבין ביה ותנן המלוה את חבירו לא יפרע מן הערב וקי"ל לא יפרע מן הערב תחלה: ההוא ערבא דאבוהון דיתמי דפרעיה למלוה מקמי דליתבעינהו ליתמי רב פפא אמר פריעת בעל חוב מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו ורב הונא בריה דרב יהושע אמר אימור צררי אתפסיה מאי בינייהו איכא בינייהו כשחייב מודה אי נמי דשמתוה ומית בשמתי' לרב פפא לאו בר מיעבד מצוה נינהו לרב הונא דאמר מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם אלא דחייש לצרר היכא דליכא למיחש לצררי גבי מיתמי. שלחו מתם שמתוה ומת בשמתיה הלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע. ההוא ערבא דעובד כוכבים דפרעיה מקמיה דליתבעינהו ליתמי אמר ליה רב מרדכי לרב אשי הכי אמר אבימי מהגרוניא משמיה דרבא אפילו למאן דאמר חיישינן לצררי ה"מ ישראל אבל עובד כוכבים כיון דדיניה דבתר ערבא אזיל לא חיישינן לצררי ואיכא דאמר א"ל אדרבה אפילו למ"ד לא חיישינן לצררי ה"מ ישראל אבל עובד כוכבים לא כיון דדיניה בתר ערבא אזיל אי לאו דאתפסיה צררי מעיקרא לא הוה מקבל ליה: איתמר ערב דכתובה ד"ה לא משתעבד קבלן דב"ח ד"ה משתעבד קבלן דכתובה וערב דבעל חוב פליגי איכא מאן דאמר אי אית ליה נכסי ללוה משתעבד ואי לית ליה לא משתעבד ואיכא מאן דאמר בין אית ליה בין לית ליה משתעבד והלכתא בין אית ליה בין לית ליה משתעבד ואפילו קבלן דכתובה אבל ערב דכתובה אף על גב דאית ליה לא משתעבד מ"ע מצוה עבד ולא מידי חסריה ואי ערב כתובה דבריה הוא משתעבד דאבא לגביה בריה שעבודיה משעבד נפשיה: כיוצא בו הערב לאשה בכתובתה וכו'. גרסינן בערכין דף כג: ההוא גברא דזבינהו לניכסיה וגירשה לדביתהו שלחה רב יוסף בריה דרבא לקמיה דרב פפא ערב תנן הקדש תנן לוקח מהו אמר ליה תנא כי רוכלא ליחשב וליזל נהרדעי אמרי דתנן תנן ודלא תנן לא תנן אמר רב משרשיא מ"ע דנהרדעי בשלמא מקדיש משום רוחא דהקדש ערב דכתובה נמי מצוה הוא דעביד ולאו מידי חסריה אבל לוקח מכדי מידע ידע דכל חד וחד איכא עליה כתובה אמאי ניזיל ונזבין אינהו דאפסידו אנפשייהו וקיימא לן כוותייהו: אמר רב הונא שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש מתקיף לה רב נחמן וכי אדם עושה קנוניא על בניו דרב ושמואל דאמרי ותרוייהו שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי ומת אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין אלמא אדם עשוי שלא להשביע את בניו ה"נ אדם עשוי שלא להשביע את עצמו ומסקינן דהא דרב הונא בדנקיט שטר מקויים והא דרב ושמואל בדנקיט שטר שאין מקויים אמר תנו קיימיה לשטריה לא אמר תנו לא קיימיה לשטריה והוא הדין בלא שטר נמי תנו נותנין דקיימא לן מלוה על פה גובה מן היורשין וכיון דאמר תנו לא אמר אדם עשוי שלא להשביע את עצמו: אמר רבא ש"מ שאמר מנה לפלוני בידי ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתי נאמנין מ"ט מדלא פסקא אבוהון למילתיה אימור אידכורי מידכר תנו מנה לפלוני ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתי אין נאמנין דאם איתא דפרעיה לא הוה אמר תנו ושמעינן מיניה דאי לא אמר. חזר ואמר לנו אבא פרעתי דנותנין ואע"ג דלא אמר תנו ואי קשיא לן הא דרב ושמואל דאמרי תרוייהו דאמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין התם דלא אמר בתורת הודאה פירוש שלא תבעו אדם שיהא נראה כמודה לדבריו אלא מעצמו אמר מנה לפלוני בידי הלכך אמרינן דשלא להשביע את עצמו אמר כן כי ההיא דפרק זה בורר (סנהדרין דף כט:) ההוא דהוו קרו ליה קב רשו אמר מאן מסיק בי אלא פלניא ופלניא אתו לקמיה דר"נ אמר אדם עשוי שלא להשביע את עצמו הכא דאמר בתורת הודאה פירוש שתובעו אדם והודה לדבריו דאין דרך אדם להודות כשתובעין אותו בשביל שלא להשביע את עצמו אבל משטה אני בך שייך ע"י תביעה שכן דרכן של בני אדם כשאדם תובע את חבירו דבר שאינו משיב לו הן כידי להשטותו וכיון שהוא שכיב מרע אין אדם משטה בשעת מיתה הלכך אע"ג דלא אמר תנו נותנין: בעי רבא שכיב מרע שהודה מהו צ"ל אתם עדיי או לא אדם משטה בשעת מיתה או לא צ"ל להם כתובו או לא בתר דבעיא הדר פשטה אין אדם משטה בשעת מיתה ודברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו: מתני' המלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדים על ידי עדים גובה מנכסים בני חורין הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין ערב היוצא לאחר חתום שטרות גובה מנכסים בני חורין מעשה בא לפני רבי ישמעאל ואמר גובה מנכסים בני חורין אמר ליה בן ננס אינו גובה לא מנכסים משועבדים ולא מנכסים בני חורין אמר לו למה אמר ליה הרי שהיה חונק את חבירו בשוק ומצאו חבירו ואמר לו הנח לו ואני נותן לך פטור שלא על אמונתו הלוהו ואיזהו ערב שהוא חייב לו אמר לו הלוהו ואני נותן שעל אמונתו הלוהו אמר רבי ישמעאל הרוצה שיתחכם יעסוק בדיני ממונות שאין מקצוע בתורה גדול מהן שהן כמעין הנובע והרוצה לעסוק בדיני ממונות ישמש את שמעון בן ננס: ,גמ' אמר עולא דבר תורה אחד מלוה על פה ואחד מלוה בשטר גובה מנכסים משועבדים מ"ט שעבודא דאורייתא ומ"ט אמרו מלוה על פה אין גובה מן הלקוחות משום פסידא דלקוחות אי הכי כי לוה בשטר נמי אינהו דאפסיד אנפשייהו וקיימא לן כעולא דהא רב פפא דהוא בתראה פסק הלכה הכי בפרק האשה נקנית (קידושין דף יג:) דאמר רב פפא הלכתא מלוה על פה גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות גובה מן היורשין שעבודא דאורייתא ואין גובה מן הלקוחות דלית ליה קלא דקפסק רב פפא הכא ואמר הלכתא מלוה על פה גובה מן היורשין ואין גובה מן הלקוחות גובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לוין ואין גובין מן הלקוחות ליה קלא לאו דפליגא דידיה אדידיה אלא הא קא משמע לן דהיינו טעמא דאוקמוה רבנן אדאורייתא וגובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לוין הוציא עליו כתב ידו וכו' בעא מיניה רבה בר נתן מרבי יוחנן הוחזק כתב ידו בבית דין מהו אמר ליה אף על פי שהוחזק כתב ידו בבית דין אין גובה אלא מנכסים בני חורין פירוש מ"ט דכמלוה בעדים דמי הלכך אי קמודי דלא פרע ליה גובה מנכסים בני חורין ואי קטעין שפרע משתבע שבועת היסת ומיפטר ואי כפר ואמר לא יזיפנא מיניה והאי לאו כתבא דידי הוא אי הוחזק כתב ידו בב"ד א"נ איכא סהדי דכתב ידו הוא אז הוחזק כפרן ומשלם דקיימא לן כל האומר לא לויתי כאילו אומר לא פרעתי דמי: ערב היוצא אחר חיתום שטרות וכו' זימנין אמר רב קודם חיתום שטרות גובה מנכסים משועבדים אחר חיתום שטרות גובה מנכסים בני חורין וזימנין אמר רב אפילו קודם חיתום שטרות אין גובה אלא מנכסים בני חורין ולא קשיא הא דכתיב ביה פלוני ערב דלא שייך ביה ערב בשטרא והא דכתיב ביה ופלוני ערב דשייך ערב בשטרא. וכן אמר רבי יוחנן: מעשה בא לפני רבי ישמעאל וכו'. א"ר יוחנן אע"פ שקילס רבי ישמעאל את בן ננס הלכה כרבי ישמעאל אמר רב יהודה אמר שמואל חנוק וקנו מידו משתעבד מכלל דערב בעלמא לא בעי קנין ופליגא דרב נחמן דאמר רב נחמן ערב דב"ד הוא דלא בעיא קנין אבל ערב בעלמא בעי קנין והלכתא ערב בשעת מתן מעות לא בעי קנין לאתר מתן מעות בעי קנין ערב דב"ד לא בעיא קנין בההיא הנאה דקא מהימנינן ליה גמר ושעבד נפשיה ואידך כולהו בעו קנין: הדרן עלך גט פשוט וסליקא לה מסכת בבא בתרא
מהדורת וילנא, נחלת הכלל
