תלמוד בבלי - מסכת בבא בתרא · דף פ״ה עמוד ב

גמרא והא דומיא דחצר שאינה ש"ש קתני. לכאורה מחצר גופא היה יכול להקשות לפי מאי דס"ד דהרי לא עדיפא מר"ה כמ"ש הרשב"ם לעיל. אמנם מצינו כה"ג בב"מ (י"ד ב') ע"ש בתד"ה סיפא. או משום די"ל דמיירי דנתן להם רשות למדוד שם דומיא דמדה שאינה ש"ש דקתני. אבל א"כ גם מדומיא לא קשה כ"כ:

ר"ש ד"ה דמחו לה. במשקל ששמו עוכלא. לקמן (פ"ט ב' ור"ד צ') מוכח דהוא שם מדה ומצאתי להמוסף שהעיר בזה:

תד"ה כליו של לוקח. דמאן פייס ומאן שביק. הוא לשון הגמרא לעיל (כ"ג):

בא"ד וכ"מ בגיטין כו' ומשני עלה ריו"ח כו'. אבל מה יענו בדשמואל לפי מאי דס"ד דרבינא לקמן דס"ל דקונה (ועי' בדבריהם בגיטין שם). וגם ריו"ח ור"ל דמוספי אף בר"ה משמע דברשות מוכר מודו להו:

תד"ה כגון. וא"ת כו'. עי' בכורות (י"ח ב') תד"ה אקנויי ובמש"כ שם בס"ד:

תד"ה בכליו. והוי מצי לדחויי אע"ג כו'. וא"כ גם על פשיטות רבא לקמן צ"ל דהוי מצי לדחויי כמו כן ודוחק:

כליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח או לא. אע"ג דברשות הרבים אמרינן לעיל דלכ"ע לא קנה התם ה"ט משום דלא ניחא להו לבני רה"ר שיניח כליו שם דמאן פייס ודמאן שביק אבל ברשות מוכר מיבעיא דאע"ג דא"ר יוחנן דכל מקום שיש לו רשות להניחו קנה דלמא לא אתא למעט אלא רה"ר אבל מוכר שמא משאיל לו מקום ללוקח שיקנה מה שהוא מוכר לו וא"ת ואמאי לא פשיט מהא דאמר ר' יוחנן לעיל (בבא בתרא דף פד:) מדד והניח ע"ג סימטא קנה ואסיק לעיל במודד לתוך קופתו ודוקא בסימטא אבל ברשות מוכר לא ויש לומר דרבי יוחנן דנקט סימטא היינו משום דברשות מוכר מיבעי ליה וכן משמע בגיטין בהזורק (דף עח. ושם ד"ה כגון) דקאמר אהא דתנן זרקו לה לתוך חיקה או לתוך קלתה מגורשת ודייק אמאי מגורשת כליו של לוקח ברשות מוכר הוא שמע מינה כליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח ומשני עלה ר' יוחנן מקום חיקה קנוי לה מקום קלתה קנוי לה:

כגון שהיה בעלה מוכר קלתות. וא"ת נהי דנותן לה רשות ומשאילה מ"מ הא בעי חזקה כדאמרינן בהשואל (ב"מ דף צט: ושם) כשם שהקרקע נקנה בכסף בשטר ובחזקה כו' כך שכירות קרקע כו' ותירץ ריב"א דאע"ג דאין המקום קנוי לה דכיון דיש לה רשות להביא קלתה שם קני לה קלתה דכליו של אדם קונה לו בכל מקום שיש לו רשות להניח כמו גבי סימטא אע"פ שאין סימטא קנוי לו מ"מ הכלי עצמו קונה לו:

לא בכליו דמוכר. משמע מהכא דמשיכה מועלת ללוקח בכליו של מוכר דקתני דקנה כשמוציאה מרשותו:

בכליו דמוכר אמאי קנה לוקח. דכי היכי דכליו של לוקח לא מבטל אגב רשות מוכר ה"נ אית לן למימר דכליו של מוכר לא מבטל אגב רשות לוקח והוי מצי לדחויי אע"ג דכליו של לוקח לא בטל אגב רשות מוכר כלי של מוכר בטל אגב רשות לוקח דניחא ליה למוכר שיתבטל כליו אגב הרשות שיתקיים המקח:

משך חמרין ופועלין. בנו"ן ול"ג חמריו ופועליו בוי"ו דאם כן הוה משמע דמיירי בחמריו ופועליו דלוקח ולא יתכן דאם כן בלא פירקן נמי וא"ת הא דבעי ר' אלעזר בפ"ק דבבא מציעא (דף ט: ושם ד"ה משוך) האומר לחבירו משוך בהמה זו וקני כלים שעליה מהו מי מהניא משיכה דבהמה לאקנויי כלים שעליה או לא תפשוט מהכא דלא מהניא דקתני שניהן יכולין לחזור בהן וי"ל דהכא כשמשך החמרים אבל החמורים לא משך אלא החמרים משכו את החמורים עמהן א"נ התם דוקא מיבעי ליה דאמר ליה שע"י משיכת בהמה יקנה הכלים אבל הכא דלא מיירי בהכי אלא דאמר ליה זיל וקני גרידא ומשום הכי לא קנה תבואה במשיכת בהמה: בין פסק עד שלא מדד בין מדד עד שלא פסק. ואפי' מדד ופסק נמי שניהן יכולין לחזור כיון דעדיין לא פירקן אלא נקט הכי משום דבעי לפלוגי בסיפא בין פסק עד שלא מדד למדד עד שלא פסק: