תלמוד בבלי - מסכת בבא בתרא · דף ק״ז עמוד ב

גמרא דמתורת מנה לא מפקי ליה. פי' אינם מוציאים אותו ממחיר מנה להלאה דתרווייהו אמרי שאינו שוה יותר ממנה:

במשנה חציה בדרום כו'. כצ"ל ועמש"כ בב"ק (נ"ח ב'):

שם והוא מקבל עליו כו'. הרשב"ם פי' דקאי אמוכר. אבל הרמב"ם מפרשו אלוקח. ופשוט דלפירושו קמ"ל מתניתין לאפוקי מסברת הרשב"ם. וגם נראה דאשמעינן דהמוכר יכול לכופו בכדי שלא תהא חי' נכנסת דרך חלקו לתוך שלו ועי' בהה"מ בפ"ב מהל' שכנים הל' י"ז. ועי' לעיל (ד' ב') בסוגיא דהמקיף א"ח מג' רוחותיו. ודברי התו"ח בזה מגומגמין ע"ש:

גמרא דקתני סיפא כו' ונוטל חציה בדרום. כצ"ל:

שם תאנא חריץ מבחוץ כו'. לפלא בעיני על התוי"ט שהביא זה מפי' הרמב"ם ורשב"ם:

ר"ש ד"ה והאנן משמנין. דמשמע כו' ליטול זה כשומא כו'. נראה דצ"ל כשומן:

דמתורת מנה לא מפקי ליה. וליכא למימר דניזיל בתר בתראי דלא גרעי ממנה דיש לתפוס המועט כדפ"ה:

מסתייה דקא טפינא [כולי האי] אחבראי. שכן הסדר דשנים הפוחתים מדברים תחלה:

אדרבה האי ארעא מאה ותליסר ותילתא שויא. תימה לר"י דהשתא אי לא הוי אלא תרי דחד אמר מנה וחד אמר שלשים הוה אמינא דמאה ועשרה שויא דכן האמת נראה לכ"ע והשתא דאיתיה להאי דפחות מכולהו אמר תלתא ותילתא הוי טפי: