בני ישראל נסעו מהר ההר דרך ים סוף לסבב את ארץ אדום, ״וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ״. העם דיבר באלוהים ובמשה: ״לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר, כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם, וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל״.
ה' שילח בעם את ״הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים״, וינשכו את העם, ״וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל״. העם בא אל משה ואמר ״חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַה' וָבָךְ, הִתְפַּלֵּל אֶל ה' וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ״. משה התפלל בעד העם.
ה' אמר למשה ״עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס, וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי״. משה עשה נחש נחושת ושם על הנס, ״וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי״. הנס לא ריפא מעצמו, אלא הפנה את הלב והמבט אל ה'. הסיפור נזכר גם בהמשך התנ״ך כמופת לתלות בין הישועה לבין הכוונת הלב.
נחש הנחושת מלמד כי מבט של תשובה והפניית הלב אל ה' הם המרפאים, לא החפץ עצמו. הסמל שנועד לרפא עלול להפוך למכשול אם רואים בו כוח בפני עצמו.