במדבר, כחודש וחצי לאחר היציאה, התלוננו כל עדת בני ישראל על משה ואהרן: ״מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר״, כי חששו לרעב. ה' אמר למשה ״הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם״, ובכל יום ילקטו דבר יום ביומו, וביום השישי ילקטו לחם משנה לכבוד השבת.
בערב עלה השְׂלָו וכיסה את המחנה, ובבוקר היתה שכבת טל סביב, ״וְהִנֵּה עַל פְּנֵי הַמִּדְבָּר דַּק מְחֻסְפָּס, דַּק כַּכְּפֹר עַל הָאָרֶץ״. בני ישראל אמרו איש אל אחיו ״מָן הוּא, כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא״, ומשה אמר ״הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן ה' לָכֶם לְאָכְלָה״. טעמו היה ״כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ״.
ה' ציווה ללקוט איש כפי אכלו, ולא להותיר עד בוקר. מי שהותיר, ״וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ״. ביום השישי לקטו כפליים, וביום השביעי לא ירד מן, ״שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת״. בני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד בואם אל ארץ נושבת. משה ציווה לשמור צנצנת מן למשמרת לדורות.
המן מלמד על ביטחון בהשגחה יומיומית: לחם היורד ״דבר יום ביומו״ שאין לאגור. איסור הלקיטה בשבת קושר את הפרנסה אל האמונה ואל קדושת היום השביעי.