חנניה מישאל ועזריה בכבשן האש

נבוכדנאצר מלך בבל עשה צלם זהב גדול והציבו בבקעת דורא, וציווה כי בשמע קול כל כלי הנגינה ישתחוו כל העמים לצלם, וכל מי שלא ישתחווה יושלך אל כבשן האש. שלושה נערים יהודים - חֲנַנְיָה, מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה (שדרך, מישך ועבד נגו) - שהופקדו על מדינת בבל, לא השתחוו.

הובאו לפני המלך, והוא נתן להם הזדמנות נוספת, ואיים כי ״מַן הוּא אֱלָהּ דִּי יְשֵׁיזְבִנְכוֹן מִן יְדָי״. הם השיבו: אלוהינו אשר אנו עובדים יכול להצילנו, ״וְהֵן לָא, יְדִיעַ לֶהֱוֵא לָךְ מַלְכָּא דִּי לֵאלָהָיִךְ לָא אִיתַנָא פָלְחִין״ - ואף אם לא יציל, לא נעבוד את צלמך.

המלך זעם וציווה להסיק את הכבשן שבעתיים ולהשליכם. להט האש המית את המשליכים, אך הנערים התהלכו בתוך האש בלי נזק, ״וְרֵוֵהּ דִּי רְבִיעָאָה דָּמֵה לְבַר אֱלָהִין״. נבוכדנאצר קרא להם לצאת, ״וְרֵיחַ נוּר לָא עֲדָת בְּהוֹן״, לא נחרך אף שערם, ובירך את אלוהיהם אשר הצילם.