בני ישראל שבו לעשות הרע, ונמכרו ביד יבין מלך כנען, ושר צבאו סִיסְרָא שלחצם בחוזק. דְּבוֹרָה, ״אִשָּׁה נְבִיאָה״, שפטה את ישראל תחת תומר דבורה בהר אפרים. היא קראה לבָרָק בן אבינועם ואמרה לו בשם ה' לצאת עם עשרת אלפים איש אל הר תבור, ״וּמָשַׁכְתִּי אֵלֶיךָ אֶל נַחַל קִישׁוֹן אֶת סִיסְרָא״.
ברק אמר ״אִם תֵּלְכִי עִמִּי וְהָלָכְתִּי, וְאִם לֹא תֵלְכִי עִמִּי לֹא אֵלֵךְ״. דבורה הסכימה, אך אמרה כי ״בְּיַד אִשָּׁה יִמְכֹּר ה' אֶת סִיסְרָא״. בהתקבצם, ״וַיָּהָם ה' אֶת סִיסְרָא וְאֶת כָּל הָרֶכֶב״, וברק רדף אחרי הרכב והמחנה עד שנפל כולו לפי חרב, ולא נשאר עד אחד.
סיסרא נס ברגליו אל אהל יָעֵל אשת חבר הקיני. יעל יצאה לקראתו, השקתה אותו חלב וכיסתה אותו, וכאשר נרדם לקחה יתד האהל ומקבת, ״וַתִּתְקַע אֶת הַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ״, וימת. באותו יום נכנע יבין מלך כנען. דבורה וברק שרו שירה גדולה, ״שִׁירַת דְּבוֹרָה״, על הישועה.
סיפור דבורה מציב אישה בראש ההנהגה הרוחנית והצבאית, ומדגיש שהישועה באה בדרכים לא צפויות - בידי הנביאה ובידי יעל. שירת דבורה היא משיאי השירה המקראית.