תורת נתנאל · חלק כ״ב סימן ה׳

אך הרי"ף והרא"ש ונמוקי יוסף פסקו כרב חייא בר אבין, אמנם ראיתי ברבינו ירוחם חלק שלישי מנתיב כ"ג, וז"ל, אם נמצא דליקה במטתו או בביתו ואמרה אשתו ראו פלוני בעלי מת וראו אדם חרוך מושלך ופס ידא מושלכת לא אמרינן זהו בעלה אלא אמרינן שמא אדם חרוך אחר מעלמא הוא שבא להציל וזה פס ידא מבעלה היה ומתוך שנפל בו מום ברח מחמת בושה, ודינו כמו שאמרנו בעישינו עלינו בית שאמרנו שאינה נאמנת אע"פ שתאמר היא שהוא זה בעלה. וכתב הרמ"ה ודוקא שאותו פס ידא אינו מאיש החרוך כאן דאז אמרינן דשמא מבעלה הוא הפס וברח מבושת, אבל אם לא היה שם פס ידא אלא האיש החרוך או שיש פס ידא ואינו אלא מאיש החרוך ולא מצאו לו כי אם יד אחת אמרינן דוודאי האי פס ידא מהאיש החרוך הוא, וכיון שהיא אומרת שזה האיש החרוך הוא בעלה ואמרה מתחילה ראו בעלה נאמנת, וכן עיקר (עכ"ל הרבינו ירוחם). רצונו, דלא חיישינן הך חששא רחוקה שבעלה ניצול וגוף אחר הוא שבא להציל, כ"א כשראינו אומדנא דמוכח שנשרף עוד א', דפס ידא ממאן אתיא. א"כ בנדון דידן לא נמצא כ"א גלגולת אחת ואיזה עצמות בוודאי לא מחמירינן למימר שערק לעלמא.