תורת נתנאל · חלק ב׳ סימן ג׳

הנה ראיתי במ"ש מעכ"ת בתקנת דאשה גלמודה זה שנתיים שנולד בה שבר ויצאו מעיה ושופעת תמיד מאז, ורצונו לחוות דעתי בזה. ובאשר טרידנא מאד, אך למלאות רצונו אציע דברי בקצרה מה דנלע"ד, וזהו, מ"ש מעכ"ת להשוות דברי התוס' והפוסקים עם דברי הרשב"א דהם מיירי שאין המכה במקור עצמו הוא דוחק גדול מסתימת דבריהן דה"ל לפרש חידוש גדול כזה דצריכא רבה כמו הרשב"א שהוכרח להמציא טעם חדש דהיינו חשש תקנות עגונות. איברא דאפשר לדקדק לכאורה מלשון התוס' שכתבו באינה מרגשת טמאה לכ"ע אם הוא זמן ווסתה כנ"ל, ומשמע אם אינו וודאי זמן הוסת כגון שאין ווסתה קבוע תלינן תמיד במכה למ"ד ווסתות דרבנן אפילו אינה מרגשת (ומטעם דכל יום ויום הוי ספק ספיקא גם משום דספק ווסת אינו מוציאו מידי ודאי, דמכתה ודאי מוציא דם, ודם וסתה בכל יום הוא רק ספק, ודומה לאשה שאין לה ווסת דס"ל לשמואל דכל לבעלה ל"צ בדיקה אפילו לכתחלה, אע"ג דס"ל וסתות דאורייתא וע"כ משום דמוקמינן לה בחזקת טהורה כל יומא, וחזקה זו מוציאה מידי ספק ווסתה, וכ"ש ודאי מכה שמוציאה מידי ספק וסתה למ"ד דרבנן). אך מדסיימו דאל"כ לא תטמא לעולם והרי הוי לה וסת קודם לכן משמע אפילו ה"ל וסת שאינו קבוע שייך הוכחה זו, דמאחר שכבר היה לה וסת קודם שנולדה בה מכה הרי היא בחזקתה שיש לה דמים השייך לוסתה. גם בלא"ה אין מקום לדקדק זה בלשון התוס', די"ל כיון דשלא בזמן וסתה טהורה אפילו אינה מרגשת, לכך נקטו בלישנא אם הוא זמן וסתה.