תורת נתנאל · חלק א׳ סימן ו׳

איברא בנדון דידן דיש לנו ספק אם פסקה אם לא צריך לימוד, מ"מ נראה לי להתיר אשה זו לבעלה דהא קי"ל במס' נדה דף ט"ז (ע"א) דווסתות מדרבנן כמו שפסקו תוס' שם ד"ה ורב נחמן וכן פסק הרא"ש ריש מסכת נדה בשם שאלתות ור"ח, ולהך מ"ד תני בהדיא (שם) הרואה דם מחמת מכה אפילו בתוך ימי נדתה טהורה היינו שעת עונתה או שעת ווסת טהורה ותלינן במכה שבאותו מקום, כך פירש"י. איברא התוס' כתבו נראה דווקא במרגשת שבא דם זה מן המכה ואפ"ה אם זמן ווסת הוא אי ווסת דאורייתא חיישינן שמא מן המקור בא הדם, אבל אם אינה מרגשת יציאת דם מן המכה טמאה לכ"ע אם היא זמן ווסתה, דאי לאו הכי וכי לעולם לא תהא נדה, והלא קודם מכה הוי לה ווסתה, ע"כ, וכ"פ בסי' קפ"ז סעיף ה'. מכל מקום בשעת ווסתה או מל' יום לל' יום אינה תולה במכתה דאל"כ לא תטמא לעולם, ופי' הש"ך אע"פ שיודעת שמכתה מוציאה דם, אלא שהרשב"א מקיל והוי יחיד לגבי הנך פוסקים (עכ"ד הש"ך). אמנם בנדון דידן יש לנו לומר שמא פסקה ואין אנו מוכרחין לטמא אותה, כיון שהגיעה כבר לזמן שראויה לקרות אימא בפניה מזקנתה ואינה חוששת (נדה ט ע"ב), ויש לנו לומר שפוסקת מלראות ויש ראיה דהא אינה מרגשת כאב בדדיה שהיה לה מקודם ווסת הגוף.