תשובות רבי עקיבא איגר · חלק ס׳ סימן ד׳

הן אמת דהב"ח (ס"ה) כתב בכוונת הסמ"ג דבודקת שחרית וערבית, דשחרית להוציא מידי ספק דשמא ראתה בלילה ודערבית להוציא מדראתה ביום, אבל לא אבין דאיך ע"י בדיקה נתברר מה דלא ראתה מקודם ונפל לארץ, והדמיון שהביא הב"ח לההיא דפ"ק דנדה (דף י"א) הוא תמוה דהתם אמרינן שחרית כדי לטהר טהרות של לילה, היינו אם תראה אחר כך לא יהא חשש וספק על טהרות של לילה כיון דבדקה שחרית וזה ל"ש כאן לפ"ז אף בנ"ד אף דהטבעת מעכב בדיקת חורין וסדקין מ"מ הוי בדיקה להפסק טהרה וז' נקיים אמנם הלא רבו דעת רבותינו המחמירים, הרז"ה בהשגותיו על הראב"ד, והרמב"ן והרשב"א והרא"ה בבדה"ב והטור והרא"ש ורבינו ירוחם, דס"ל דבעינן בדיקת חורין וסדקין והרמב"ן ס"ל דלפסיקת טהרה בעינן חורין וסדקין אבל לא לז' נקיים והרשב"א וסייעתו סוברים דגם לז' נקיים בעי חו"ס וראיתי לתשו' זכרון יוסף דכייל בקבא רבא להקל די"ל בשעת הדחק מודה להראב"ד, ולדעתי קשה לסמוך על זה דפשטות דברי הרשב"א מורים דאינו בדיקה כלל בלא חורין וסדקין) גם מה שדן שם דרוב נשים פוסקות מלראות ביום ה' או ביום ו' לראייתה ועשה סמוכים לזה מסוגיא דנדה (דף ט"ו) בעלה מחשב ימי ווסתה, היינו דמחשב ע"פ רגילתה מקודם משך זמן ראייתה, ובסדרי טהרה (סי' קצ"ו ס"ק כ"ג) ביאר דבריו, אף דמסקינן דמיירי רק בספק ראתה מ"מ מדאמרינן ודאי ראתה מי קאמינא מי יימר דטבלה משמע דרק מה"ט אסורה ולא מטעם מי יימר דפסקה מלראות גם למ"ד דר"ש בר ייבא דר"י מיירי אפילו ודאי ראתה מכח הסברא דמחשבה כפי רגילתה משך ראייתה, מ"מ יפה סתר הס"ט שם ממה דמבואר (דף ס"ח) להדיא דבלא פסיקת טהרה הוי בספק טומאה לעולם עיי"ש, ונדחק לדחות הראיה הנ"ל, ולענ"ד בפשוטו ניחא דהיכן מצינו דר"ש ב"י הי' סבר דר"י מיירי בודאי ראתה, הא י"ל דהי' ס"ל ג"כ דר"י מיירי בספק ראתה אלא דס"ל ווסתות דאורייתא וס"ל דהוי כמו ודאי ראתה, ובזה שפיר יכול לחשוב משך רגילות ראייתה כיון דמחזקינן לראתה רק מכח רגילות ראייתה ממילא אנו דנין ג"כ דפסקה לזמן הרגילה לפסוק, ולזה שאל רשב"י אפילו ילדה נמי והיינו אם נפרש ילדה דבושה לטבול, בפשוטו ניחא דשאל ג"כ בכה"ג היכי דמחזיקינן בראתה מכח הווסתות, ועלה אמרינן כיון דממילא מיירי רק בספק ראתה אבל לא ודאי, והיינו או דבאמת ס' ר"י ווסתות דרבנן או אף אי ווסתות דאורייתא לא הוי כודאי ממש, מש"ה גם בילדה יש להקל, ואם נפרש ילדה דהיינו יולדת ג"כ ניחא דרצה ללמוד כי היכא דאי ווסתות דאורייתא אף דהוי כודאי ראתה מקילין, ה"נ בילדה דנוכל לחשוב ימי ווסתה, והיינו ז' ימים אחר ימי טומאה דאף אם ראתה בהם הוי דם טוהר, ואף למ"ד דמעיין אחד הוא מ"מ משכחת בידע דפסקה רגע אחד ואח"כ הלך לדרכו, ועלה אמרינן כיון דודאי ראתה לא מקילין היינו אף היכי דליכא חשש שמא לא פסקה מלראות כגון דידע דפסקה ואח"כ הלך. לדרכו דומיא דילדה דמיירי כה"ג מ"מ לא מקילינן דאימא לא טבלה, אם כן מעולם לא שמעינן דר' שמעון ב"י היה סבר דר"י מיירי בודאי ראתה, אלא דמכח הווסתות הוי כודאי ראתה ובזה יכול לחשוב הרגל משך ראייתה גם אף אם נפרש דהי' סבור דמיירי ר"י בודאי ראתה מ"מ י"ל דהיה סבור דווסתות דאורייתא והוי חזקה ה"נ הוי חזקה דאינה רואה רק עד משך כך וכך ימים אבל לדידן דקיי"ל ווסתות דרבנן כי היכי דלא מחזיקין להרגל ראייתה לודאי ראתה דדרך נשים להשתנות עניני ראייתן, ה"נ לא חשבינן להרגל פסיקתה דודאי פסקה, עכ"פ אחרי שהדין מפורש (בדף ס"ח) דבלא הפרשת טהרה היא בחזקת טומאה אזדא לדברי תשו' זכרון יוסף בהיתר זה ובההיא ענינא ראיתי בסדרי טהרה (סי' קפ"ד סט"ו) הקשה דבירושלמי מבואר דר"י דאמר בעלה מחשב ימי וסתה היינו דס"ל טבילה בזמנה מצוה, א"כ לדידן ליתא להאי דינא והניח בקושיא, ובעניי איני רואה סרך קושיא דמ"מ הא מדאמרינן בסוגיא דידן עלה דר"ה דאמר הגיע שעת וסתה אסורה, ס"ל ווסתות דאורייתא ואמאי מוקי דלא כהלכתא, הא י"ל דס"ל ווסתות דרבנן אלא דס"ל דטבילה בזמנה לאו מצוה והוי כהלכתא, וביותר כפי דאמרינן דס"ל ווסתות דאורייתא צריך לדחוק דמה דאמר לקמן (דף ט"ז ע"א) משמיה דרב ווסתות דרבנן דליה לא ס"ל כמ"ש התוס' שם, ואמאי לא אמרינן דס"ל באמת ווסתות דרבנן אלא דטבילה בזמנה לאו מצוה, אע"כ דסוגיא דידן ס"ל דמ"מ מקילין אי ווסתות דרבנן וקיי"ל כסוגיא דידן נגד הירושלמי, גם אפשר דבהא פליגי דהירושלמי ס"ל דר"י מצי סבר ג"כ ווסתות דאורייתא דמ"מ לא הוי כמו ודאי ראתה, אבל סוגיין דאמרי' דרבב"ח דמיקל ס"ל ווסתות דרבנן דמיירי ע"כ בשהתה שיעור שתוכל לטבול כדהוכיחו בתוס' ממילא מוכח דאי ווסתות דאורייתא גם בכה"ג אסורה, ומוכח באמת דר"י ס"ל ווסתות דרבנן ומותר אף אי טבילה בזמנה לאו מצוה ונכון] ולזה לכאורה בנ"ד ליכא צד קולא נגד דעת רבותינו המחמירים דס"ל דמדינא בעי' בדיקת חורין וסדקין אחת היא שיש לדון, דהא באמת צריכין ליתן טעם לדעת הרמב"ן וסייעתו אמאי בעי בדיקת חורין וסדקין, דמה בכך דיש דם בחורין וסדקין, הא כיון דפסק המקור מלזוב הוי פסיקת טהרה, וגם לענין ספירת ז' נקיים ל"ח שראתה כבר וכנ"ל וע' בס"ט דעמד בזה (בס"ק כ"ג) וכתב לתרץ דחיישינן שמא זב עדיין הדם דרך צדדי פתח המקור לכותלי הפרוזדור לחו"ס שלא כנגד העד עיי"ש, ואף דברואה מחמת תשמיש אם נמצא בצד השפופרת אמרינן בידוע שמן הצדדים ול"ח דבהגיע שפופרת סמוך למקור שהוא במקום גמר ביאת האבר, זב המקור לפתח צדדי המקור, והיינו כיון דהוה רק חשש ווסתות לא חיישינן כולי האי ובאמת לא מטהרין הדם ההוא וצריכה ז' נקיים, דהרי בלא"ה פשוט דצריכה ז"נ דהא יש לחוש שמא רגע אחד קודם הכנסת שפופרת כן שיעור אשם תלוי, או בתחילת הכנסת שפופרת זב הדם ונכנס לחורין ולסדקין דהרי מדאורייתא חיישינן לזמן מועט כדאמרינן דבעלה באשם תלוי וטהרות תלויות א"כ ביוצא דם בבית הרחם מן הצד א"א בלי ז"נ די"ל דמן המקור בא לשם, א"ו דלא מיירי מז"נ ולפ"ז י"ל הא דבעינן בדיקת חורין וסדקין היינו כיון דע"פ הרוב אינה יכולה להכניס העד עד מקום שהשמש דש ממש וכמ"ש הב"י ואף במקום גמר דישת השמש אינו ממש במקור כמ"ש הרמב"ם ם דבשעת גמר ביאה אבר נכנס בפרוזדור ואינו מגיע עד ראשו שבפנים אלא רחוק ממנו מעט, ועי' בב"ח (ס"ח) דא"א לבדוק עד שם במוך באצבעה וא"א לכוון אותו הפתח שבראש צואר הרחם דתלוי ועומד ומתנדנד עיי"ש, מש"ה כיון דאין העד מכוון ממש נגד פה האם חיישינן דזב לצדדים. א"כ יש תקנה לאחותינו לבדוק בשפופרת ומוך בתוכו ולדחוק המוך הרבה עד שיכנס לפנים ממקום שהשמש דש סמוך לפי האם ממש דבזה יש לומר דהוי הוכחה דאם המקור זב הי' נוטף על המוך ולא בעי בדיקת חו"ס, ונראה ראיה לזה ממה דס"ל לכמה פוסקים דביום א' בעינן ידים בין עיניה כל בה"ש והיינו מוך דחוק כל בה"ש, ולכאורה מה מהני אף דבודקת מקודם בחורים ובסדקים מ"מ מהיכן ידעינן דפסק המקור כל בה"ש דלמא זב לצדדים ולא נצטבע המוך, ומ"ש בחוות דעת סימן קצ"א ס"ח) שמניח חוץ לרחם גם כן מוך הרבה ולכסות מבחוץ כל בית התורפה דאם הי' הדם נופל הי' לו למצוא במוך שבחוץ עיין שם, אינו מספיק, דמכל מקום דלמא עדיין הדם עצור בסדקי הרחם, ולא מצינו שיהי' חיוב אחרי הסרת המוך לחזור ולבדוק כל בהס"ת בחו"ס, או להשהות המוך בפתח הרחם כשיעור א"ת, גם ע"י שהי' ליכא ראי' כ"כ דא"כ לא נצטרך כלל בדיקת חו"ס אלא להשהות המוך בשפת הרחם כשיעור א"ת, אע"כ דחיישינן דכותלי ביהר"ח מעמידים הדם א"כ מאי מהני מוך דחוק בה"ש, אע"כ דאם המוך דחוק הרבה בעומק אין באפשרות שיזוב הדם מהמקור ולא יגע במוך ובעינן באמת דחוק בעומק מבפנים ממקום שהשמש דש, ובזה נסתר ראיית החוות דעת שם נגד בעל תשובת נודע ביהודא מהא דאמרינן מוך דחוק וכו' דיש לומר דהיינו היכי דאינו דחוק בעומק דיש חשש דזב לצדדים והמוך עכביה מלצאת ולא נצטבע המוך, אבל בדחוק בעומק יש לומר דאינו במציאות שלא יצביע הדם. גם בפשוטו יש לדחות ראייתו דיש לומר דמוך דחוק מא"ל היינו אם בתחילה לא בדקה בחו"ס ואחר שהסירה המוך מצאה דם בזה ניחוש שמא רגע א' תוך שיעור אשם תלוי קודם שימת המוך זב המקור לצדדים וע"י שימת המוך אח"כ עכביה להדם, אבל בדיקת הנ"ב דאחר שימת המוך תרחץ מבחוץ לנקות הפרוזדור שמחוץ למוך ואח"כ בודקת ומוצאת שם דם דליכא חשש שהדם היה מקודם שימת המוך, כיון דבדקה אח"כ שם והי' נקי וליכא חשש רק דעתה זב המקור, ובזה שפיר אמרינן דאלו הי' כן הי' המוך מצטבע: