תשובות רבי עקיבא איגר · חלק ס׳ סימן ב׳

וכל זה במקום גלוי דהטבעת יוצא לחוץ אבל אם כולו טמון בבית הרחם גם ידידי הגאב"ד דליסא הסכים להקל כיון דהדבר יצא להיתר מהגאון בעל זכרון יוסף, וכתב וז"ל כיון דעיקר דינא דצריך להיות ראוי לב"מ הוא דרבנן כמ"ש הריטב"א הובא בס"ט ולכאורה הדברים תמוהים דמה בכך דהוי דרבנן הא מכל מקום גם בבה"ס מיעוט המקפיד חוצץ כההיא שפחה דבית רבי, ואם כוונת הרב נ"י לדונו כעין ספיקא דרבוואתא אם במקום סכנה מקרי אינה מקפדת ובדרבנן ספיקא לקולא אם כן גם בגלוי הא הוי רק דרבנן כיון דהוא רק מיעוט החוצץ ונלע"ד לתרץ דבריו למש"כ הרמב"ם סוף מקוואות דבטומאה קלה ספק טבל טהור (והיינו דפסק כר"מ) אבל טומאה חמירא אף דהוי דרבנן ספיקו טמא, הרי דמצינו לפעמים בדרבנן אם הוא חמור דספיקא לחומרא עכ"פ באתחזק איסורא, וכן להרשב"א בשו"ת (סי' ת"א) דפסק כר"י דספק טבל טמא ונקט לה לעיקר דהטעם משום דהו"ל עיקר בדאורייתא, והיינו כשנויא דר"ה ב"ח בעירובין, הרי בדרבנן באין לו עיקר בדאורייתא ספיקו להקל, אבל ביש לו עיקר בדאורייתא ספיקו לחומרא עכ"פ באתחזק איסורא, ולפ"ז יש לומר דבגלוי כיון דהוא מקום ששייך בו דין חציצה, אלא דבציר ליה שיעורא דאורייתא והוי עכ"פ שורש דאורייתא וספיקו לחומרא כיון דאתחזק איסורא, אבל בבהס"ת דבאותו מקום ל"ש כלל דין חציצה מדאורייתא מיקרי אין לו שורש דאורייתא וספיקו להקל ויש להמתיק עוד, דבבית הסתרים כיון דהוי ב' דרבנן, המקום, ושיעורו, הוי כמו אין לו עיקר בדאורייתא, וכדכתבו תוס' פ"ק דפסחים גבי מקדש בחטי קורדנייתא דבחד. צד דאורייתא החמץ או השעות הוי כמו אסורי הנאה דאורייתא וא"ח לקדושין, אבל בב' דרבנן החמץ והשעות אין כאן צד דאורייתא וחוששין לקידושין גם יש לומר למ"ש הרשב"א (סי' רנ"ג) דבמידי דרבנן היכי דפליגי יחיד ורבים אמרינן כדאי הוא פלוני לסמוך עליו בשעת הדחק והביא ראיה מההוא דנדה (דף ו') ובחדושי סדרי טהרה שם פקפק די"ל דשאני טומאת מעל"ע דקיל טובא עיי"ש, א"כ י"ל דהכא במקום סכנה דלר' דס"ל במתכת דל"ח מכ"ש בעלמא במקום סכנה גמורה, אלא דלרבנן י"ל דחייץ, א"כ בבית הסתרים דהוי תרי דרבנן ואין לו שורש בדאורייתא קיל טובא, ואמרינן כדאי ר"פ לסמוך עליו בשעת הדחק כההיא דנ"ד דאם נידון לחציצה תהיה טמאה לעולם. תו כתב ידידי הרב הנ"ל נ"י דלענין טבילה, אותו מקום א"צ להיות ראוי לביאת מים כיון דא"א שיכנסו מים לתוכה לא אצרכוה רחמנא, ותדע דהא אי לא כתב מיעוטא וידיו הי' צריך ביאת מים ממש ומה הי' לה לעשות עכ"ל נ"ל דיש לסתור הראיה, דיש לה תקנה לעשות כך בהיותה במקוה תלכלך הסדין במי מקוה ותשים אותה בבית הרחם על פני כותלי הרח' וע"י חבור מי המקוה למים האלו עלתה לה הטבילה, וכההיא (דפ"ח מ"ה) דמקוואות ואם הדיחה ידה במים. אולם מכל מקום בלא ראיה הסברא נכונה כיון דבלא החציצה גם כן אינה ראוי לביאת מים למה יגרע ע"י החציצה וכעין זה ממש כתב הב"י (דף קע"ג ע"ב ד"ה וצריך ליתן טעם). אולם כ"ז אם נניח ביסוד מוסד כסברת הרב נ"י הנ"ל דבמקור אין ראוי לביאת מים אם כן מדטובלת בלא תקנת סדין הנ"ל ולא הוי כמו קרצה שפתה מוכח דא"צ לביאת מים, אבל מה נעשה הרי מצינו מפורש בהיפוך בדברי הרמ"א (סעיף מ"ג) שכתב י"א שהאשה צריכה להטיל מים וכו' שלא תהי' צריכה לעצור עצמ' ולא יהי' ראוי לביאת מים, הרי דבלא"ה הוי ראוי לביא' מים ולא מצינו חולק בזה, דמ"ש י"א, היינו דהוא דבר חדש לחוש שתעצור בית הרחם ועי"ז יהי' נקרא אינו ראוי לביאת מים אבל ביסוד דבפשוטו מקרי אותו מקום ראוי לב"מ וגם בעינן שם ראוי לב"מ לא מצינו חולק מ"ש רומעכ"ת להביא סייעתא להגאון הנ"ל נ"י מלשון הרמב"ם והרע"ב (פ"ח דמקוואות) דנקטו תוך הפה ותוך החוטם ולא נקטו תוך הערוה, נ"ל דזהו כללו בכלל קמטים, כיון דאינו עומד פתוח ונדמה כאלו צדדי הרחם נופלות אהדדי, וצד אחד מונח על צדו השני לכסות הוי כמו קמט בבשר גם מ"ש מעכ"ת נ"י אף אם מדאורייתא בעינן ראוי לביאת מים, דוקא היכי דלפעמים גלוי אבל היכי דתמיד אינו גלוי כגון חלל החוטם ופה מבפנים לא בעי ראוי לב"מ וכתב לתרץ בזה קושיית התיו"ט דלמ"ל ב' קראי וידיו וגם בשרו אף דהוי דבר השכל לדרוש קרא כמין חומר, אבל מ"מ אין בכחינו להמציא דבר חדש מכח דרשת הקראי דאולי יש תירוץ דבאמת יש לקיים תירוצא דהתוי"ט. ומה דהקשה מעכ"ת דא"כ אייתר קרא דורחץ בשרו דזב, לענ"ד הא מצינו בת"כ דדריש היקשא דאיתקש בגדים לבשר לענין חציצה, א"כ י"ל דלהכי כתיב בשרו מיותר לאורויי היקשא מ"ש רומעכ"ת נ"י להוכיח מדמשמע ברשב"א דליכא חילוק בין ב' טעמים אי הוי דרבנן אי דאוריי', והרי לטעמא דרבנן כיון דלענין טומאה הוי כגלוי ממילא בבהס"ת דלעולם טמון גם לטומאה לא בעי ראוי לב"מ וממילא. גם לאינך טעמי דהוי דאורייתא הכי הוא. לכאורה דברי מעכ"ת תמוהים הא עדיין נ"מ בשניהם, דאלו לטעמא דהוי דרבנן ממילא גם בקמטים לא בעי ראוי לב"מ דהא הוי כטמון לענין טומאה כדאיתא פ' יוצא דופן (נדה דף מ"ב) שרץ בקומטו טהור, ואלו לטעמא דהוא דאורייתא בודאי בעינן ראוי לביאת מים אמנם באמת להדיא משמע בנדה (דף ס"ו) דקמטים בעינן ראוי לביאת מים כדאיתא התם לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתדיח קמטי' במים ומסקינן שם הטעם דבעינן ראוי לב"מ, ובאמת טעמא בעי להרשב"א והריטב"א הא לענין טומאה הוי טמון וצ"ל כיון דמשכחת דבאותו מקום פעמים בטומאה דהוי כגלוי אולי יתפשטו הקמטים, מש"ה אמרו חז"ל דלא פלוג אף בשעה שאינם מתפשטים דבעי ראוי לביאת מים, וא"כ יש מקום לדברי רומעכ"ת. אולם בודאי גם רומ"פ לא נקט רק לסמך בעלמא לא להוכחה, דהרי פעמים רבות מצינו דיש חילוקי דינים בין ב' טעמים וב' תירוצים אף שלא ביארו אותם להדיא גם הא י"ל לאידך גיסא, אף לטעמא דרבנן בעינן ראוי לב"מ בכל בהס"ת אף היכי דלעולם סתום, דאחרי דהוכחנו מכח קמטים דחז"ל עשו בדרך לא פלוג ה"נ י"ל כיון דאמרו חז"ל בבהס"ת דהיינו קמטים דבעי ראוי לב"מ, אמרו בכל בהס"ת בלא פלוג., אף דליכא ראיה מקמטים די"ל דבמקום אחד אמרו לא פלוג ולא ממקום למקום מ"מ אפשר לומר כן עכ"פ כיון דמסתימת פוסקים משמע דבכל בית הסתרים בעי ראוי לב"מ, ומפורש כן כמעט בדברי הרמ"א (סעיף מ"ג הנ"ל) וכן משמע בד"מ דבתוך הפה והחוטם בעי גם כן רלב"מ, אין בכוחינו לחדש חלוקים מדעתנו אמנם נראה לי לדון להקל, די"ל כפשוטו דלקושטא דמלתא יש חילוק בין הטעמים, לטעמא דרבנן כיון דטומאה הוי כגלוי ממילא בבהס"ת היכי דלעולם סתרים ולא משכחת במקום ההוא שיהיה בגלוי לטומאה לא בעי ראוי לב"מ, אבל לטעמא דמדאורייתא צריך רלב"מ, א"כ י"ל הא דסתימת הפוסקים משמע להלכה דבכל בהס"ת בעי רלב"מ, היינו דחיישינן לשיטת התוס' דהוי דאורייתא אף דממילא הוא דרבנן כיון דהוא רק מיעוט החוצץ א"כ הוי ספיקא דרבוואתא בדרבנן מ"מ מחמירינן כיון דאתחזק איסורא, א"כ י"ל בנ"ד דבמקום סכנה דהוי ב' ספיקות ספק שיטת הרשב"א והריטב"א ובבית הסתרים לעולם סתר לא בעי רלב"מ וכנ"ל, ספק דהסכנה מקרי אינה מקפדת, ובזה י"ל אף דאתחזק איסורא מקילין דהספק הראשון נעשה כודאי איסור ושוב נשאר ס"ס ה"נ בב' ספיקות בדרבנן ואתחזק איסורא י"ל דהספק הראשון נעשה כודאי ושוב נשאר ס' דרבנן לקולא. גם יש לקיים דברי ידידי הגאב"ד דק"ק ליסא הנ"ל נ"י דבאותו מקום בלא"ה אין ראוי לב"מ וממילא לא מדין חציצה כיון דסברת המוחש מסייעתו, ומה דרצינו לדחות מדברי הגהת סמ"ק יש לדחו' די"ל דבתחילה שפת הרחם ראוי לב"מ דהוי כגלוי אפי' לטומאה כדאיתא בנדה (דף מ"א ע"ב) כל שהתינוקות יושבות ונראות הוי כגלוי לשרץ, א"כ י"ל דאם עוצרת המי רגלים מתחזקים ומתהדקים שפתי הרחם להדדי ושם בעי רלב"מ אבל בחלל הרחם מלפנים י"ל דבלא"ה ארלב"מ. ובלא"ה יש מקום לדון להקל, כיון דמצינו דמקילים בספיקות בהס"ת אף באתחזק איסורא כדאיתא (בסי' קצ"ט סעי' י"ג) יהיה מאיזה טעם שיהיה ה"נ י"ל להקל בספק אם במקום סכנה מקרי אינה מקפדת, מכל הלין טעמא הנני כהדין גרמיזא הבא באחרונה לסמוך ולהקל מה דהשיג רומעכ"ת על שו"ת נודע ביהודה, יפה השיג וכזה יש להשיג על הגאון אב"ד דק"ק ברעסלא הנ"ל בתשובת זכרון יוסף, במ"ש דדוקא לענין טומאה מבעי' לן דילפינן מקרא דוידיו כו', ומבעי' ליה אי הוי כטמון או לא: