תשובות רבי עקיבא איגר · חלק ר״ג סימן ב׳

וכיון שכן. י"ל דוקא במתנות דהוא בעין בזה שייך לומר דכבאו לידה דמי, דגם במכירי כהונה לא מצינו רק בדבר בעין, דאף דבשעה שאומר הכהן ליתן לאחר עדיין ליתא למתנות בעולם, מכל מקום אחר כך כשבאו לעולם כמטי ליד כהן דמי ונותנם לאחר עבורו, אבל בפדיון הבן דאינו דבר בעין אף אם מפרש זה יהיה לפדיון, מכל מקום הא אין החיוב דוקא על דבר זה. ולא יצא מרשות נותן עד דמטי לידיה דכהן. וכמו בלוה דמיחד מעות שיהיה לפרעון החוב לא נכנס לרשות המלוה ולא יצא מרשות הלוה בשום דבר עד דבא ליד המלוה, אף דלא גרע המלוה ממכירי כהונה דהא מחוייב ליתן לו. וא"כ אין הבעל יכול להחזיק הפדיון לעצמו בשביל אשתו. דאינו יוצא ידי נתינה עד דלמטי' לידה. גם אף אם נימא דגם בפדיון פטור, מ"מ הא ודאי מדקתני במתני' ילדה היא וכהנת היא ולויה ולא נקט היא וישראלית שנפדה בנה. ודאי דבעי למנקט רבותא, אף דלא היה על שניהם חזקת חיוב דהא' מהם מעולם היה פטור. אעפ"כ בעלה של ישראלית חייב. אף דא' מהולדות פטור מעיקרא, מ"מ הא חייב עבור בנו היכא דאיתא. ומכש"כ בא' שכבר נפדה דאין לו על הולדות שום פטור רק שא' כבר נפדה ממילא דזה שיודע שהוא לא פדה דהוא חייב. א"כ שפיר פרכינן דבאי עיברה מישראל דיש בו חיוב פדיון כמו בלויה דאי עברה מישראל, אלא דבעל הכהנת פטור דמחזיק בשביל אשתו כאלו זכתה ונתנתם לו כמו במכירי כהונה וכנ"ל. א"כ שניהם היו בחיובא. רק דבעל הכהנת כבר פדה בנו. דזכה בשביל אשתו. א"כ מאי אריא דנקט כהנת ליתני בן ישראלית שנפדה בנה. וק"ל ידידו אוהבו ש"ב,