תשובות רבי עקיבא איגר · חלק י״ט סימן ב׳

הנה באמת החמיר מעלתו ללא צורך במה שצוה לשבור הכלים, דמה דהחמירו בחמץ דאוסר במשהו מסתברא דזהו רק לענין אכילה אהונה, אבל לא לענין איסור בל יראה, לא מבעיא להסוברים דטעמא דחמץ במשהו משום דבמינו מדינא לא בטל דהוי דבר שיל"מ ומשום חומרא דחמץ גזרו אינו מינו אטו מינו, א"כ זהו רק ע"י דהדין דלענין איסור חמץ בב"י בטלה ומותר להשהותו עד אחר הפסח וממילא יהיה חוזר להתירו בלא בטלו, מש"ה לגבי אכילה והנאה הוי דשיל"מ, ומה דפלפל הר"ן אי הוי דשיל"מ, כיון דגם אחר פסח אסור מדרבנן בעיניה או כיון דמדאורייתא יהיה מותר אפילו בעין הוי יל"מ, היינו הכל היכי דעכ"פ יגיע שעת ההיתר דהיינו ע"י שישהה אותו עד אחר פסח משא"כ לענין איסור בל יראה ל"ש לומר דלא בטל ויש בו לאו דב"י דא"כ ממילא מחוייב לבערו ואין לו מתירים, [ומזה הבאתי ראיה בתשובתי לדעת הצ"צ בשו"ת בביצת טריפה דנולדה ביו"ט אף דלענין איסור טריפה בטל מ"מ לגבי איסור יו"ט מקרי יל"מ ולא בטל, דהא גבי חמץ דג"כ צריכים לדין ביטול עכ"פ לענין לאו דב"י ואעפ"כ לענין אכילה והנאה מקרי ישל"מ] אלא אפילו להסוברים דלא בטל משום חומרא דחמץ דיש בו כרת ולא בדילי מיניה, מ"מ י"ל דלא גזרו אלא באכילה דהוי בכרת וגזרו ג"כ בהנאה ולא חלקו בין אכילה והנאה דהכל מחד קרא נפקא, אבל איסור ב"י היא מלתא אחריתא וכיון דלית ביה כרת גם אינו עובר במעשה י"ל דקיל מהנאה ואוקמי אדינא דבטל בס':