תשובות רבי עקיבא איגר · חלק קס״ה סימן ה׳

ויהי' מסוגיין הוכחה לשיטת תוס' לעיל (דף כ"ט ע"ב) דהא דאמרי נתקלקלה שחיטה קאמרת לא דנתקלקלה דוקא אלא אף בנפסל' במלאכה. דהא דישנה לשחיט' מתו ע"ס היינו בשחט סי' א' בחוץ וסי' א' בפני' דכיון דסוף השחיט' שייך ביה חיוב שחיטת חוץ אלו שחטו בחוץ מש"ה גם בשחטו בפנים חייב על תחילת שחיטה שבחוץ. אבל בפרה כיון דסופו אין ראוי לטמא בגדים דנפסלה במלאכה גם תחילת השחיטה לא הוי שחיטה לדבר הזה לטמא בגדים דנפסל' עיי"ש היטב ולדבריהם ניחא הכא. כיון דסוף השחיטה אין בו שייכות חיוב שחוטי חוץ דאינו ראוי להתקבל בפנים אינו חייב על תחלת שחיטה, ואולם נראה דאדרבא מסוגיא מוכח כשיטת רש"י הנ"ל. מהא דאמרינן ואר"פ אי לאו דאר"ה בהמת חבירו וכ' מהו דתימא חטאת כיון דקנו ליה לכפרה כדידי' דמיא. ולכאורה תמוה לי. דאם היה הקושיא מכח דחטאת כדידיה דמיא איך תלי הקושיא על ר"ה הא מה דאר"ה דאוסר בדידיה הוי החידוש רק דאף דבע"ח נעבד לא נאסר להדיוט. דמ"מ במעשה נאסר אבל לגבוה הא פשיטא דאפי' בלא נעשה כלל מעשה דבמשתחוה לבהמתו ג"כ נאסר' לגבוה. וא"כ בלאו ר"ה ג"כ קשה מכי שחט סי' א' נאסר מטעם נעבד לגבוה עכ"פ ואינו מתקבל בפנים. ולא לחייב משום שחוטי חוץ וזה תמיה רבתא לכאורה. מזה נראה כשיטת רש"י הנ"ל וא"כ אלו היה נאסר רק לגבוה ליכא קושיא דמ"מ חייב על סי' א' כיון דשם שחיטה עלה ולא נתקבלה חייב משום התחלת שחיטה, ורק לר"ה דנאסר להדיוט ג"כ בזה הקושיא דסופו לאו שחיטה כלל והוי כמחתך בעפר. ואך יקשה כנזכר לעיל הא שחיטת ע"ז שם שחיטה עלה וי"ל דמה דנראה באמת בסוגי' דבב"ק דפרכינן אידך לאו דמרא קטבח אבל מ"מ שם שחיטה עלה. וכן הוכחנו מההיא דשחט ראשון לע"ז. הא באמת נימא כיון דשחט בה פורתא נעשה תקרובות ע"ז ולשריפה עומד וכתותי מכתת שיעוריה. ולא הוי אח"כ שחיטה כלל. אבל באמת לק"מ. דבשחיטה ל"ש כתותי מכתת שיעוריה דאין לו שיעור בעוביו ולרחבו של הסימן אלא דצריך לשחוט רובו של הסימן אבל הסימן בעצמותו אין לו שיעור מוגבל [ועי' מהרש"א חולין (דף ק"מ בתוס' ד"ה למיעוטי) ודבריו צל"ע. דא"כ גם בבהמת עיר הנדחת לא הוי שחיטה מדין כתותי מכתת שיעוריה והרי איבעי' דלא אפשטא בשחט בהמת עיר הנדחת אי מהני שחיטה לטהרו מידי נבילה כיון דלפי חרב כתיב עיי"ש בסנהדרין (דף קי"ב) הרי דלא אתינן עלה מדין כתותי מכתת שיעוריה. והיינו כדכתיבנא כיון דהסימן עצמו אין לו שיעור קצוב]. ויעויין בהר"ן גיטין (דף קנ"א ע"א) דבגט ל"ש כתותי מכתת שעוריה כיון דאין שיעור לגט. אבל מ"מ לר"ש דס"ל דכל העומד לשרוף כשרוף דמי. והוי כמאן דליתנהו וכשרוף ממש דמי ושייך זה גם בגט עיי"ש. וכיון שכן פריך שפיר בסוגיא דרבוצה והיינו דהא דהשוחט בשבת ע"כ כר"ש אתי, דל"צ שיהא התיקון מיד בשעת הקלקול. ממילא לר"ש דס"ל כל העומד לשרוף כשרוף דמי כיון דשחט בה סימן אחד נעשה תקרובות ע"ז וכשרוף דמי. וכי שחט הסי' השני הוי כחותך בעפר והוי נתקלקלה בשחיטה ומדוקדק לישנא דהש"ס מחתך בעפר. אבל בסוגיא דבב"ק דקאי לר"מ הוצרך למנקט הפרכא רק מכח לאו דמריה קטבח. דשפיר שם שחיטה עלה למאן דלא ס"ל כל העומד לשרוף כשרוף דמי גם י"ל בלא דברי הר"ן הנ"ל דלר' שמעון דסבר שחיטה שאינה ראויה ל"ש שחיטה וכיון דנאסר משום ע"ז בסי' א' שוב הוי סי' שני שחיטה שא"ר ול"ש שחיטה. וכיון דסוף לא הוי שחיטה אינו חייב על תחילתו אולם לכאורה זהו טעות. דהא ר"ש ס"ל דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו כדס"ל במתני' דכלאים במסכך גפנו. ולפי דברי תוס' יבמות (דף פ"ג ע"ב) משמע דהמסכך גפנו הוי כמו בעלמא דתליא בכללא אי אדם אוסר דש"ש או לא. וא"כ מוכח דר"ש סבר דאין אדם אוסר דש"ש. וכיון דהברייתא כר' שמעון ממילא ליכא קושיא מכי שחט סימן א' אסרה. דהא לר"ש לא אסרה דאא"א דבר ש"ש במעשה: