תשובות רבי עקיבא איגר · חלק קמ״ה סימן ג׳

אמנם אינו מובן לי כל צרכו, דממנ"פ אם א"י להפקיר לזמן גם בלא זוכה אחר איך ההפקר לאותו זמן לחוד, ולאחר שבת יפקע ההפקר, הא אין שייכות ההפקר לזמן, ונצטרך לומר דהוי כמו תנאי דאם יזכה אחר בתוך הזמן יהי' הפקר, אבל אם לא יזכה אחר תוך הזמן, לא יהי' הפקר כלל, וא"כ איך מהני בשבת הפקר ליום שבת, הא באם לא יזכה בו אחר בשבת בטל ההפקר למפרע, ועבר על שביתת בהמתו, ובדברי הרא"ש הנ"ל י"ל דהוי כמו תנאי, אבל לענין שביתת בהמתו יקשה כנ"ל, וצל"ע תו כתב ש"ב מעכ"ת ני' ליישב קושייתו על השיטה מקובצת דאם בעי פתח לא הוי כ"כ מגו דמתשיל עלה, ושאני בההיא דמנה לפלוני בידי דהפתח פתוח לפניו, דאלו ידענא דלא אמצא מקום לפרוע לבע"ח לא נדרתי עכ"ד זה אינו מספיק, דהא סוגיא ערוכה ביבמות (דף פ"ח ע"א) דבקדושת הגוף נאמן לומר נשאלתי, משום דבידו למתשל עלה, הרי אף דצריך פתח, מ"מ מיקרי בידו, [ואנכי לא כתבתי על קושיית תוס' פסחים, רק די"ל דלענין הואיל למחשב מכח הואיל כדידיה, זהו רק היכא דבידו ממש, אבל לענין נאמנות ע"א באיסורים לא בעי כ"כ בידו, וכמו שצ"ל בדברי הר"ן פסחים פ"ב, בנכרי שהלוה לישראל על חמצו, שכתב הא דלא אמרינן הואיל ואי בעי פריק דמחוסר ממונא עיי"ש, אף דלענין נאמנות דע"א באיסורים אמרינן ביבמות שם הואיל ובידו לפדותו], וא"כ כמו דמהימן לומר נשאלתי משום דבידו למתשיל, ה"נ יהא נאמן לומר דלא הי' פיו ולבו שוים, כיון דבידו למתשיל עליה, דאין לחלק דדוקא באותו ענין עצמו דבידו לעשות היינו למתשיל נאמן דכבר עשה כן ואתשיל עלה, אבל מ"מ לא מהימן בעדות במלתא אחריתא, שלא הי' פיו ולבו שוים מכח דבידו למתשל, דהרי מצינו דנאמן לומר זה בני לפטרה מיבום משום דבידו לגרשה, וההיא דהקדיש נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי דכתבו תוס' ערכין (דף כ"ג) הא דאינו מהימן במגו דאי בעי מתשל עלה עיי"ש, דדיבורא קיל ליה יותר מלעשות מעשה למתשל עלה עיי"ש, ע"כ צ"ל דדוקא התם דנתקיים ההקדש ובא להעיד שמגיע לפלוני מנה הוי כמו עדות דממונא לגבות מההקדש, דלא מצינו דע"א נאמן בממון משום בידו, וצריכים לבא עלה מדין מגו, בזה אמרינן דלא הוי מגו כ"כ דקיל ליה דבורא יותר, משא"כ בדבר איסור דנאמן לומר נשאלתי או לא הי' פיו ולבו שוים, משום דבידו לעשות מעשה ולמתשיל עלה, אחר זמן רב בא לידי ס' קצות החושן וראיתי שכ"כ סי' רנ"ה] וא"כ אף בלא יצא לחוץ יהא נאמן דלא הי' פיו ולבו שוין מכח דבידו למתשיל ואף אם נדחוק לחלק דדוקא נשאלתי נאמן, אבל לא ענין אחר דלא היה פיו ולבו שוים, מ"מ עכ"פ ביצא לחוץ אם הי' צריך פתח דוקא, מ"מ יהא נאמן דלא היה פיו ולבו שוים, במגו דנשאלתי דהיה נאמן משום דבידו למתשיל עלה, ומצאתי בקצות החושן הנ"ל הקשה כזה על תוס' ערכין דמ"מ להימן מנה לפלוני במגו דנשאלתי דהוי דיבור ודיבור עיי"ש, וכן הקשה בתשו' בני אהרן (סי' ס"ב) ועיין בשער המלך (פ"ג מהל' יבום ה"ה ד"ה ועפ"י האמור וכו') וצ"ל דבאמת הא דצריך ר"ה לטעמא דא"א עושה קנוניא להקדש, היינו דאף אם מיד אחר שהקדיש אמר מנה לפלוני בידי, דידענו דעדיין לא נשאל עליו וליכא מגו דנשאלתי רק מגו דאי בעי מתשיל עלה דלא הוי מגו, דדיבור קיל ליה יותר, ואם כן עדיין דברי השיטה מקובצת אינם עולים יפה, דאף אם בעי פתח, ביצא לחוץ נאמן במגו דנשאלתי. מ"ש ש"ב רומעכ"ת הגנ"י על דברי בישוב הרז"ה על פי דברי המרדכי דיכול להקדיש מלוה דאיתא בקנין בהדיוט במעמד שלשתן, דכיון דמעמד ג' הוי דרבנן מנ"ל דאמרינן לגביה אמירתו לגבוה כמסלה"ד עכ"ד, הא מדברי הרשב"א גבי מקדיש שט"ח משמע להדיא דבהקדש בד"ה אמרינן אמל"ג ככתובים וכמסורים להדיוט דמי, ואף דלהרבה פוסקים מכירות שטרות דרבנן, ואינו במשמע דדין מקדיש שטר חוב תליא במחלוקת הפוסקים, אם מכירת שטרות דאורייתא או דרבנן. ומ"ש ש"ב ני' מדברי תוס' ב"ב (דף ע"ז ד"ה קני וכו') שכתבו דלא תקנו רבנן שיקדיש שטרות ושעבוד קרקע משום דאין להקדש צורך כ"כ, לא מצאתי לשון זה בתוס' אלא שכתבו סתם, והא דלא תקנו שיכול להקדישן, ובאמת דברי תוס' בזה תמוהים, [כאשר כתבתי בסוף תשובתי לכבוד אביו א"ד הגאון ני', א"כ י"ל דהרשב"א ס"ל דהקדש מהני בשטרות: