תשובות רבי עקיבא איגר · חלק קמ״ה סימן ב׳

מ"ש ש"ב רומעכ"ת על דברי, וליישב דברי הירושלמי הא דבהפקר ל"ש גופא מהיום ופירי לאח"מ, היינו כיון דילפינן הפקר משמיטה דבעי שיהא מופקר לכל לעניים ולעשירים, ה"נ ילפינן מהתם דבעי שיהי' מופקר לגמרי. ולא שיהי' קרקע משועבדת לבעלים ליניקת פירות לענ"ד קשה להמציא דבר חדש כזה, דבפשוטו מסתבר בודאי כל מה שיכול למכור וליתן יכול להפקיר, אלא דמה שמפקיר בעי שיהיו כל אדם שוים בו, וקטן וגדול שם הוא, דבלא"ה לא הוי הפקר, אבל שיהא צריך להפקיר בסילוק זכותו יותר ממה דסגי במכירה ובמתנה מנין לנו, וכבר מצינו הפקר כזה בנותן נכסיו לגר מהיום ולאח"מ ומת הגר בחיי נותן, דודאי כל מה שהי' לגר נעשה הפקר במיתתו, והזוכה בנכסים ההמה זוכה בגופן מהיום ופירותיהם לאח"מ הנותן, ובחיי הנותן הקרקעות הפקר, ומשועבדים להנותן לפירות ודוחק לחלק בין הפקר דממילא לבין הפקר במעשה הפקר גם אם איתא דילפינן גם לשאר דברים משמיטה, נימא ג"כ דבעי דומיא דשמיטה שיהי' הפקר לעולם, ולא לזמן, והרי אמרי' בנדרים פ"ד, אמר שדה מופקרת ליום אחד וכו' ובאמת מדברי הרא"ש בפירושו שם משמע דדוקא כ"ז שלא זכה אחר באותו יום הוא דאמרי' דאחר היום מעצמו חוזר השדה לבעליו, אבל בזכה בו אחר הוא שלו לעולם. וכן נראה לי לדייק מדברי הב"י א"ח (סי' רמ"ו) שכתב עלה דברי הר"ר פרץ דמפקיר הבהמה רק לשבת, דא"צ לחוש שיזכה בו אחכ בשבת מכיון שהוא ביד הנכרי לא יניח לאחר לזכות בה בשבת, ולאחר שבת ממילא תהיה הבהמה ברשות הבעלים, שלא הפקירה רק לשבת עיין שם, מבואר להדיא דאם היה אחר זוכה בשבת היתה שלו לעולם. א"כ לכאורה סייעתא לש"ב מעכ"ת ני' דילפינן הפקר דומיא דשמיטה גם לשארי דברים, ואף דיכול למכור לזמן מ"מ ל"א דההפקר רק לזמן, והאחר זוכה תוך זמן יהא זוכה רק על הזמן ההוא, דלא שייך בהפקר שיהיה לזמן: