תשובות רבי עקיבא איגר · חלק קי״ז סימן ג׳

מה שהעלה שאין לסמוך בשום אופן על פסק עבה"ג אחרי שהוא נגד פסק הש"ע והרמ"א שהרי הב"י המעיד להמנהג שכותבים שם אבי המגרש ואחריו החזיק הרמ"א כן (בסימן ק"כ וסי' קכ"ט) וסתמי תרוויהו כדעת הרא"ש ולא הביאו היש מי שאומר אלא דבנשאת ל"ת, מאחר דלדעת הרא"ש דאפילו נשאת תצא, וכן פסק הב"י בתשו' (סימן י"ג) ולא השגיח להשיב על המורה להתיר במה דהקשה נמי קושי' עבה"ג מהמנהג ומיקל ראש ליתנו לכתחילה במקום עיגון, וקושית עבה"ג מלבד דחיית מעכ"ת הגאון ני' כהוגן, אף גם הוא הביא המהרי"ו שהרגיש נמי אחרי שהעתיק לשון התוס', כתב דמשמע דאין לכתוב שם אבי המגרש על פיו, וליכא למימר דהוי עבידא לגלויי' דהא אפ"ה אינו נאמן על עצמו אלא עפ"י אחר, מדאמרינן פ' החולץ אפילו עפ"י קרוב, משמע אבל לא עפ"י עצמו, אמנם שוב כתב ורפיא בידי דכי דייקת לשון התוס' משמע דאי עביד לגלויי' לק"מ הא דכותבין עפ"י עצמו עכ"ל מהרי"ו, ור"ל לענ"ד דכי דייקת בתוס' היינו דהא יש קושיא זו בדבריהם שכתבו ול"ד לאשתמודענא משמע אלו היה דמי בענין הגלוי מלתא היה ניחא, ותיפוק ליה דהא מכל מקום עפ"י עצמו לא, א"ו משמע דס"ל דאי משום הא לק"מ דיש לומר דדוקא בחלוצה דההכרה הוי שהוא אחוה דמיתנא, וכן היא שהיא אשת המת, הדבר נוגע לעצמם דאפשר הוא ממציא נפשו שהוא אחי המת משום רווח ירושת אחיו המת לאחר סילוק החליצה וכדומה, והיא מפני שזקוקה מחמת הבעל, ואין יבמה רוצה לחלוץ ממצאת נפשה לומר שהיא אשת המת ויחלוץ לה אחיו, ואח"כ תביא עדים שחלצה בב"ד, משא"כ הכא בגט שתמיד ההכרח להכיר שהוא איש ואשתו, וליכא למיחש אלא דיעלו שמותם אלו לגרש אשת חבירו כמבואר שם בב"י, זהו לא מקרי מעיד על עצמם אלא על אחרים, ומשום דעבידא לגלוי' טובא סמכינן עלייהו, ובאמת להכי כ' הד"מ (סי' קכ"ט סי"ח), ובתשו' מהרי"ו (סי' ה') משמע דהוא עצמו נאמן וצ"ע עכ"ל, אבל אנן לא נוהגין כן בשמות עצמן מדהוא הכרח לכתוב עכ"פ חיישי' לשמא חשיב עדו' על עצמן משא"כ בשמות האבות, כיון דאם לא נכתב כלל כשר סומכין על משמעות התוס' דלא חשיב על עצמן וק"ל, ולהכי בלי ספק העלה מעכ"ת הגאון ני' כהוגן נגד פסק עבוה"ג: