תשובות רבי עקיבא איגר · חלק ק״א סימן כ״ח

וביותר י"ל להמעיין בסידור הדברים בתשו' מיוחסת הנ"ל דמתחילה כתב התירא דזיל אפקה היינו רק אם לבו נוקפו או בבא לצי"ש, ואח"כ כתב התירא דמהימן לך היינו דמאמין ליה בכל ענינים וכבת ר"ח ואח"כ כתב היתירא דע"א בהכחשה לאו כלום הוא אף במאמינו, ואחר כך כתב אלא דהרמב"ם כתב דאפילו שמע מעבד או שפחה כל שדעתו סומכת עליו חייב להוציאה וצ"ע וכו' עכ"ל, והדברים סתומים, דמה סתירה יש בדברי הרמב"ם אלו לדבריו הקודמים בע"א בהכחשה ולזה צ"ל באחד מב' פנים, או דקאי על היתר א' דמהרמב"ם שכתב חייב להוציאה, משמע דחייב מדינא ולזה סיים וצ"ע בדבריו, וכעין זה דברי הרשב"א (אלף רמ"ט הנ"ל) דמפקפק בדבר די"ל שהוא רק בבא לצי"ש, ומדכתב הרשב"א זהו אחר כל אלו ההתירים, ולא כ' כן מיד אחר היתר הא', משמע דכל עיקר סמיכתו על ההיתר הזה דבלא"ה הוא רק בבא לצי"ש, מש"ה כתב אלא שהרמב"ם ז"ל ס"ל דחייב להוציאה מדינא, א"כ קשה לסמוך על הני התירים, או דצ"ל דקאי אדסמך ליה היינו אם הנאמנות מכח דיבורו שהוא בחזקת אינו משקר בזה שייך כל דדיבורו מוכחש איתרע נאמנותו, ל"ש להימניה ולהחזיק דבריו לודאי כיון דמוכחש בפנינו, אבל אי נפרש דמהימן ליה היינו בדבר זה מחמת שיודע הסיבות שניכרים הדברים אצלו דבודאי אמת כיון דהנאמנות לאו מכח דיבורא לחוד אלא מכח הסיבות אף דמוכחש מאחר, מ"מ לדידיה נתאמת הדבר לאמתו, וא"כ י"ל דהרשב"א כך כוונתו, אלא שהרמב"ם כ' וכו' וניחא לי להוציא בדקדוק לישנא דהרמב"ם שכתב וסומכת דעתו עליהם שזינתה וכ"כ עוד הואיל וסמכא דעתו לדבר זה שהוא אמת וכו' משמע מזה דסומך דעתו שדבר זה אמת אף שאינו מאמין לו בשאר ענינים ודלא כמהרי"ק דדקדק מלישנא דהרמב"ם זה בהיפוך, מש"ה אף בע"א בהכחשה נתקיים נאמנות להעד, ואפשר דשניהם כא' טובים וכוונת הרשב"א דמדברי הרמב"ם נדחה כמעט כל ההתירים דמשמע מדבריו דמדינא אסורה עליו, וגם משמע דלא בעי שיאמין לו בכל ענינים, וממילא גם בע"א בהכחשה מהני הימנותו וכנ"ל, עכ"פ נראה דהרשב"א בעצמו לא סמך כ"כ על ההיתר זה דבעינן שיאמין לו בכל דבריו: