תשובות רבי עקיבא איגר · חלק ק״א סימן כ״ז

ומ"ש רומ"פ נ"י ראיה מתשו' הרשב"א (סי' קי"ח) דאפילו בגוי המעיד לאסור שייך אי מהימן ליה, אינו ראיה כ"כ, די"ל דאף בגוי שייך דבלבו מוחזק אצלו שטבע הגוי הזה שאינו משקר בשום פנים, ואף דחזקה דכל פיהם-, מ"מ י"ל דהוא מאמין ליה, וכן נראה מדברי הרשב"א במיוחסות הנ"ל דכ' אבל זה שחשוד על העבירות מה ראה זה להאמינו, ואפילו אמר שמאמינו אנן סהדי דאינו, אלא עילה מצא לגרשה, משמע דלא בא עליה מכח כיון דבעל עבירה הוא ואינו ראוי להאמינו, לאו כל כמיניה להאמינו, אלא משום דאמרינן דאומר כך דמצא עילה לגרשה אבל היכי דל"ש לומר כן שייך לומר דמהימן ליה, וה"נ י"ל בנכרי, אולם לדינא גם לדעתי הקלושה ראוי להחמיר אף במאמינו רק בדבר הזה כי אף דהרשב"א במיוחסת כ' כן, אינו מוכרע דפסק כן למעשה, די"ל דכ"כ רק לסניף, וכדנראה דהנך ב' התירים דכ' הרשב"א דזיל אפקה רק לצי"ש ובמרבה קטטא דנראה שאינו מאמין לו לא אמרו דתצא, וההיתר הב' דאי מהימן לך שהוא נאמן בכל הענינים, לכאורה סתרי אהדדי דלפום הך סברא נסתר ראיית הרשב"א הראשונה, דזיל אפקה היינו לצי"ש מהא דקינא לה ואיכא עד טומאה דבודאי מאמין הוא, דהא התם לא מאמין לו רק בזה אבל לא בכל ענינים, אע"כ דלא פסיקא ליה להרשב"א, ובדרך ריבוי צדדי ההיתר דיש מקום לומר דמהימן ליה כפשוטו ומוכח דזיל אפקה היינו לצאת ידי שמים, ויש מקום לומר דמהימן ליה היינו בכל ענינים: