תשובות רבי עקיבא איגר תניינא · חלק פ״ח סימן ח׳

שם סי' קמ"ה בטור, וגם מ"ש דאפילו נתנה רשות לשליח קבלה וכו' הקושיא מבוארת, דהטור סותר עצמו לדבריו סי' ק"כ, דפסק באומר אמרו לסופר ויכתוב דאינו גט כלל, והנה בד"מ תירץ דכוונת הטור דמצד מילי כשר, גם בכתיבת הגט ופסול רק מחמת גזירה חתם סופר ועד עיי"ש, ולכאורה קשה, מנ"ל להטור בסי' ק"כ דאינו גט כלל, דלמא לחומרא דהוי גט, כיון דרק גזירה דרבנן היא, ודלמא לא החמירו אלא דלא תנשא, ואם נשאת לא תצא, וביותר כיון דמצינו בסוגיין דאף למ"ד כשר ול"ת ליכא חורבא כולי האי, דהבעל לא יצוה כלל לומר להסופר, א"כ אף אי נימא דלמסקנא חשו לחורבא אף כה"ג היינו לפסול הגט, אבל לומר דאינו גט כלל מנ"ל. ואפשר לומר כיון דקתני במתני' הגט בטל עד שיאמר לסופר כתוב, לישנא דבטל משמע דבטל לגמרי, אף דע"כ לישנא דבטל לאו דוקא, דהא בחתימת העדים לא הוי רק פסול דדבריהם משום מזוייף מתוכו, כדנראה הסכמת הטור סי' קל"א כהרמב"ם דמזוייף מתוכו לא הוי רק פסול דרבנן ולא בטל, עי' פ"י, מ"מ נקט בטל משום שאמרו לסופר לכתוב, עוד נ"ל דהוכיח הטור דהוא בטל מדהוצרך הש"ס לומר דשמואל סבר כוותיה בחדא ופליג בחדא, ואם איתא דבאומר אמרו גם לר"י לא תצא, הלא מצי סבר שמואל לגמרי כר"מ, והא דקאמרי והדבר צריך תלמוד היינו לענין תצא, דאם כ"ת הוא הוי על כתב הגט כאומר אמרו ולא תצא, ע"כ מוכח דלר"י באומר אמרו הדין דתצא, ובאמת מה"ט לכאורה תמוה הכ"מ שכתב בכוונת הרמב"ם דאומר אמרו פסול מחמת גזירה אטו מילי ממש בלא א"א, ומסתפקנא לי' להרמב"ם אם בטל דקתני לגמרי, או דהוא רק פסול דרבנן כיון דהוא מחמת גזירה עיי"ש, ובזה תקשי הא כייל הרמב"ם כללא דבכ"מ דנזכר בחבורו פסול אם נשאת ל"ת, ואיך אפשר לספק ולומר דבאומר אמרו דל"ת. א"כ מנ"ל להגמ' לומר דפליג עלה בחדא, הא מצי סבר לגמרי כר"י וכנ"ל, ונ"ל, למה דתמה הלח"מ אמאי השמיט הרמב"ם איבעי' דשמואל, הא נ"מ לענין ביטול הגט דאורי', ומה שתירץ הלח"מ דהוי ב' ספיקא להחמיר, אינו מספיק לשיטת הכ"מ, דהא אינו פסול בא"א רק דרבנן ולענין דאורי' לא הוי רק חד ספק להחמיר ונימא דלחומרא מגורשת, ומלבד קושיית הלח"מ על השמטת הרמב"ם, קשה יותר על פסקא דהרמב"ם הלכה ה' שכתב הגט בטל, ואמאי בטל לגמרי, הא הוי רק ספק דלמא כתבו כתב ידן והוי על הכתיבה כא"א ופסול רק דרבנן, ואף שחתמו ג"כ אחרים הוי רק מזוייף מתוכו כיון שמסרו בעידי מסירה, [ומה"ט דקדק הרמב"ם בלשונו הזהב שהרי כתבו מי שלא צוה לכתוב, דמשמע רק מטעם הכתיבה ולא משום החתימה, והיינו דהוי מזוייף מתוכו, ולחנם נדחק הלח"מ,] וא"כ תקשי כנ"ל, איך סתם הרמב"ם דהגט בטל, הא איבעי' דשמואל לא איפשטא, ובהכרח צ"ל דס"ל להרמב"ם כשיטת תוס' דאיבעי' דשמואל רק מחמת הכרח דבהכרח צריך לצרף אחר, דס"ל חתם סופר ועד פסול, אבל בלא"ה מפרשינן דתרתי קאמר וכמ"ש מהרש"א א"כ למה דפסק הרמב"ם חתם סופר ועד כשר ליתא לאיבעי דשמואל, ומעתה א"א לומר דשמואל סבר ג"כ דא"א פסול דרבנן, ואיבעי' רק לענין תצא, דא"כ מה"ת נפרש דלאו תרתי קאמר הבעל, הא אפשר בכתב סופר ועד דכשר לשמואל, וליכא חורבא כמ"ש תוס' ואי דבאינו מובהק הוא דפסול דרבנן, הא גם אם כוונתו לכתב ידן והוי על הכתיבה כא"א הוי ג"כ פסול דרבנן וכיון דממנ"פ פסול דרבנן יש כאן, נימא דהבעל תרתי קאמר, וביותר אם איתא דא"א פסול מדרבנן ממילא ליכא חורבא, וראוי להכשיר חתימת הסופר והעד, דר"י מכשיר מה"ת חתם סופר ועד, וממילא נימא דתרתי קאמר הבעל, אע"כ דלשמואל א"א כשר לגמרי ומיושב קושיא הנ"ל על הכ"מ: