וע"ד הגט שנשלח לכאן ניתן ביום ה' העבר כראוי, ודרך גררא הייתי נבוך בשליח הולכה והרשאה מקויימת בידו, אבל אין מכירים חתימת הב"ד, אף דקיי"ל דאינו מעכב וכמ"ש הב"ש סי' קמ"א, ומטעם דמדינא לא בעי' הרשאה דהגט שבידו מוכחת עליו שהוא שליח, ולזה אני מסופק אם יכול לעשות שליח אחר, די"ל דבזה מדינא לא מהימן, דהשהו הבעל לעשות שליח אחר, דע"ז אינו מוכיח הגט שבידו, וצריכים אנו ללמוד מן ההרשאה ובעינן מקויימת כראוי, ואין ראיה ממתני' גיטין (דף כ"ט ע"ב) ונותנו לשליח אחר ואומר בפ"נ ולהפוסקים דבהרשאה א"צ לומר בפ"נ, ע"כ מתני' מיירי בלא הרשאה ואעפ"כ עושה שליח אחר, דהתם דמיירי בחלה דאף דלת"ק דרשב"ג לחד אוקימתא באת הולך אף בחלה אינו עושה שליח אחר, מ"מ כיון דבהולך סתם יכול לעשות שליח משום דמסתמא במקום אונס לא קפיד אא"כ גלי דעתיה דקפיד ואמר את הולך, מש"ה בגט סתם הוי כהולך סתם ונאמן השליח שלא אמר את הולך, כיון דבאמת מסתמי לא קפדי במקום אונס, אבל בלא חלה דקיי"ל דגם בהולך סתם אינו עושה שליח, דקצתם קפדי ובעי' גילוי דעת דלא קפיד, י"ל דאין השליח נאמן בכך, ובעי' ההרשאה מקויימת כראוי, גם אין לדון דהשליח נאמן מדין שליש, דל"ש בזה טעמא דהימניה דהא עיקר הימניה מטעם שבידו למסרו להאשה, והא זה באמת רצונו בכך אבל לעשות שליח אחר ע"ז לא הימניה וזה אין בידו ליתן לשליח אחר שיתן לה הגט, דמסתמא לא ירצה השליח אחר לעשות כן, כיון דמדינא אינו רשאי, ואין אדם חוטא ולא לו, ומה דכתבו תוס' בסוגיא דשליש הא דלא נקט בעל אומר להולכה, אף דל"ש בזה הימניה דזהו רצונו דהבעל צ"ל דמ"מ שייך הימניה דאולי יחזור בו בעודו ביד השליח, והשליח לא יחוש לזה וימסור הגט לידה והיא תאמר שקבלה הגט מהבעל מש"ה הימניה, דאף אם באמת יחזור בו תהיה מגורשת שיהיה למפרע שליח לקבלה, ואך עדיין ק"ל בההיא דהתם בעל אומר לגירושין ושליח אומר לגירושין וכו' ולהימני' לשליש הא בזה ל"ש כלל הימניה, דמה יכול לעשות דלאסור בידה זהו רצונו דהבעל וצע"ג, א"כ בנ"ד ל"ש כ"כ הימניה, זולת דנידון דמקרי בידו כיון דבידו למסור הגט בעצמו לידה ולשוי' גרושה יכול למסור בידה ג"כ ע"י אחר ולשוי' גרושה בכך, ועדיין צ"ע:
תשובות רבי עקיבא איגר תניינא · חלק פ״ג סימן ד׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Vienna, 1889
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך תשובות רבי עקיבא איגר תניינא, מוצג בנוסחו המקורי, בלי הערות השוליים של המהדורה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.
