תשובות רבי עקיבא איגר תניינא · חלק נ״ח סימן ב׳

טרידנא טובא, ואך השעה צריכה לכך להתיר בת ישראל מכבלי עיגון, ושלא תהינה בנות ישראל כהפקר מוכרחני להשיב בקיצור נמרץ, דלדעתי הקלושה כפי גביית עדות מן מעכ"ת אני רואה שהנער אלימלך לא חרך רמיה צידו, ולא הועילו מעשיו כלום, כי מה שמעיד ר' איצק ששמע שאמר הנער אלימלך הרי את מקודשת לי בטבעת זו, כיון שאמר שלא ראה הנתינה מידו לידה, ובלע"ז „איך האבע ניכט גיזעהן דאס ער העט איהר איין רינג גיגעבין” לית ביה מששא כמפורש בתשובת הרשב"א דאם לא ראו עדים הנתינה ממש לידה אעפ"י ששמעו שאמר התקדשי לי בחפץ פלוני ואח"כ יצא החפץ מת"י אינן קדושין, והובא להלכה בהגהת ש"ע סמ"ב ס"ד, ואף דהב"ש ס"ק י"ב הביא המרדכי, דאע"ג דלא ראו הנתינה ממש אין לבטל הקדושין אם ראו דבר המוכח, ומדמי לההיא דהן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה, מ"מ בעינן עכ"פ ראו דבר המוכח, שתיכף ומיד אח"כ ראו הטבעת בידה וגם בזה אינו מוכח דמקרי מוכרח, אלא כדאיתא במקור הדין בספר החכמה שנתרצה תחילה לו להתקדש ונכנסו יחד למקום הנועד ע"ד להתקדש בזה בשמעו שאמר ה"א מקודשת להרשב"א ומהר"ם [הובא בתשו' מיימוני ס' נשים סי' א' ] ולהמרדכי מהני מטעם דראו דבר המוכיח, אבל בנ"ד דלא ראו שנתרצתה ונכנסו ע"ד להתקדש, גם לא אמר שראה תיכף ומיד הטבעת בידה, אלא שאמר שהנער אלימלך אמר לו שנתן הטבעת בידה, פשיטא ופשיטא דלית ביה מששא בקדושין כזו, וכ"כ בשו"ת הרמ"א סי' ל', ולא נשאר רק עדות הנער וואלף שהוא מעיד על קדושין גמורים, ולדעת הסמ"ג קיי"ל דהמקדש בע"א חוששין לקדושין והרמ"א סי' מ"ב ס"ב כתב להחמיר, מ"מ הא בע"א בהכחשה לכ"ע לאו כלום, וכמ"ש הרמ"א אם אחד משניהם מכחיש העד ל"ח כלל, ובנ"ד דהיא אומרת שמעולם לא נתן לה הטבעת, נאמנת להכחיש העד ולזה היא שריא לאנסובי לכל שתרצה, רק לא להנער וואלף הנ"ל, כן נראה לענ"ד: