תשובות רבי עקיבא איגר תניינא · חלק נ״ה סימן ד׳

תשובה לפום רהיטא נראה לענ"ד להתיר, דיש לדון דאין ממש בכל העדים שלא ראו הנתינה ממש מידו לידה, זולת הר"ר פרץ שמעיד והוי רק עד אחד, ובזה בודאי פשוט, כיון דהיא מכחשת שלא קבלה קדושין, הוי ע"א בהכחשת בע"ד דאין חוששין לקדושין, ומ"ש מעכ"ת דיש כחוש לדעת המרדכי דלא בעינן ראיית הנתינה מווש, רק ראיית דבר מוכיח ונראה שיכול להעיד, כאלה ראה גוף המעשה. לענ"ד כיון דבדיוו הביא דברי המרדכי ודברי הרשב"א, ובש"ע לא הביא כלל דעת המרדכי רק דברי הרשב"א, נראה דהרמ"א הכריע שלא לחוש להמרדכי, וכן מבואר להדיא דעת הרמ"א במ"ש בשו"ת סי' ל' וז"ל, ואין להקשות עמ"ש המרדכי וכו') ותו דהרי הרשב"א ומהר"ם חולקים וראוי לסמוך עליהם, וראיית הב"ש לסייע להמרדכי כיון דלענין דרישה וחקירה מדמין קדושין לממון, ה"נ לענין ידיעה בלא ראיה דקיל דהוי עדות בממון כדאיתא בש"ע חוה"מ ססי' צ' כבר דחו האחרונים לראיה זו, ונביא דבריהם לפנינו, וכיון דהרמ"א כתב להכריע כהרשב"א ודברי המרדכי סתומים, די"ל דהמרדכי מיירי שראו הנובעת בידו וכמעט רגע דהעלימו עין מזה ראו הטבעת ביד האשה, ובענין דא"א לומר דלא רצתה בקדושין ונתן לה למתנה, דידיעה כזו ווהני, ובנ"ד דלא ראו הטבעת בידה, י"ל דמודה המרדכי, דכל ההוכחות לא הויין רק ההכנה למעשה הקדושין אבל מ"מ דלמא לא נגמר הענין, כיון דלא ראו הטבעת בידה אולי רצה ליתן ולא כתן, וראיתי שרו"ו במכתבו הביא בשם המקנה שפירש ג"כ דברי המרדכי כדכתיבא, אלא שכ' מעכ"ת וז"ל, וראיתי במרדכי עצמו ומיירי בלא יצא הטבעת ומתחת ידו, ואני איני יודע היכן ראה מעכ"ת נ"י זה, דהא לא נזכר במרדכי דראו הטבעת בידו, אלא דכ' בסתם דא' מהעדים לא ראה נתינת הטבעת. א"כ כי היכי דאמרינן דהלשון סובל דרק הנתינה לא ראו, אבל ראו הטבעת בידו, ה"נ י"ל דטמועט רק נעשה הנתינה לא ראה, אבל ראה הטבעת בידו ובידה, ואין מקום לדחות בזה דברי המקנה, וא"כ אין ספק בכוונת המרדכי מוציא מידי ודאי דהרשב"א, ואך לכאורה אין זה מספיק למ"ש בתומים ססי' צ' ליישב דברי הב"ש הנ"ל דדוקא בממון, דלא אברי סהדי אלא לשקרא, בזה בידיעה בלא ראיה הוי בירור להמעשה לדון עלה, אבל בקדושין דהמעשה לא חל רק בעדים, י"ל דבלא ראיה ממש לא מקרי עידי קדושין עיי"ש. א"כ בנ"ד מתקיימת העדות של ר' פרץ, ומה דונכחשת בזה הוויין אינך עדים בעדותן בידיעה ברורה להב"ד שהמעשה היה כך שקידשה והיא מוכחשת מעדים, אלא דהם לא נקרי עידי קדושין בלא ראיה א"כ ממילא עדות ר' פרץ בראיה ממש נתקיים דהכחשתה מסולק ע"י עדים, והסברא נכונה לכאורה ודמי לדברי ווהר"ם פאדווע סי' ל"ב. אולם בזה י"ל כיון דבנ"ד הטבעת לא היה שלו רק בשאלה ור' גבריאל בפניהם, ובשאלה זו לא אמרינן ביה דנתן במתנה ע"מ להחזיר בכדי שיהיה קדושין מעליא, כיון דהמשאיל עם שאר האנשים חשבו הכל לצחוק בעלמא. וכמ"ש מעכ"ת והוי רק שאלה לזמן מועט לעשות בזה הצחוק וגרע אפילו וסתם שאלה דעלמא, וביותר דהא בש"ע סי' ע"ג כתב במקום שאין להם מכהג, סתם הלואה ל' יום, וכבר העיד המג"א סי' ש"ז דבמדינתינו ניתן לתבע הלואה תוך ל'. א"כ יש ספק שונא בזמן מועט דקישוט ההוא אין בו ש"פ אפילו במדי. [ומ"ש רומעכ"ת דיש גמגום על הב"ש סי' כ"ח סמ"ח, דהא אף אם אין בקישוט ש"פ כיחוש שמא ש"פ במדי, איני רואה סרך גמגום, דהא דברי הב"ש בנויים על מ"ש בש"ע שם, דאם לא הודיעו להמשאיל דרוצה לקדש בו הוי ספק קדושין, וע"ז כתב הח"ו והב"ש דאף בלא הודיעו הוי קדושין ודאי אם הוא על אופני ד' פרטים, וחד מכהון דהקישונט יהא ש"פ, והיינו דאל"כ לא הוי ודאי קדושין אלא ספק דשמא ש"פ במדי] א"כ בנ"ד הוי ס"ס מעליא, ספק שמא הווקדש בע"א אין חוששין לקדושין, ספק דאין בקישוט ש"פ אפי' במדי, וגדולי רבותינו בתשובותיהם משתמשים להקל במיתת הבעל ובגרושין בס"ס, ואף להחולקים היינו דהוי במקום חזקת איסור א"א, אבל בס"ס בקידושין דהוי אפילו חזקת היתר, בודאי מקילין בס"ס, וס"ס כזה מהני, דספק אחד פלוגתא דרבוואתא, ספק א' במעשה מוסכם דהוי ס"ס מעליא, בפרט בזה בקדושין בע"א דהרמ"א הכריע דבמקום דחק ועיגון יש לסמוך על המקילים, הרי דאנן ס"ל לעיקר כהמקילים אלא דבלאו דחק ועיגון חיישינן להחמיר, א"כ כל שיש עוד איזה ספק לא מחמירינן, וכ"כ הפרי מוגדים כלל א' בדיני טריפות דהיכי דווקילים בהפ'וו אם יש עוד איזה ספק מקילין בלא הפ"מ וע"ז יש לפקפק כמו שיבואר לפכינו עוד: