תשובות רבי עקיבא איגר תניינא · חלק נ״ב סימן ג׳

הנה בפשוטו נידון זה ממש כנידון דהמהרי"ק שורש ק"ס, והמהרי"ק יצא לדון על ב' ענינים, הא' מצד חשש דמומר לע"ז הוי מומר לכה"ת, ויש לחוש שזינתה ברצון, הב' מצד היחוד עם הנכרי, והנה על הא' האריך המהרי"ק, ותוכן דבריו הקדושים דנהי דיש פוסקים כרבינא, דאלך ואעבוד חייב, מ"מ הא תוס' פ"א דחולין (דף י"ד) כתבו דבפעם אחת לא נעשה מומר, ואף דהמרדכי כתב בהא דחולין דמומר לע"ז או לחלל שבת כיון דלא הפקיר עצמו לכפור ולעשות כן בפרהסיא בפ"א לא נעשה מומר, הרי דבפרהסיא אפילו בפעם א' הוי מועל, ודבר שגלוי ומפורסם הוי פרהסיא היינו דהמרדכי חושש לדעת תוס' משאנ"ץ דלא הביא קושיית תוס' מהא דר"מ ס"ל דמומר לדבר אחד הוי מומר לכה"ת, ורק כתב לב' התירוצים הא' דמיירי בצנעא, הב', דבפעם אחת לא נעשה מומר, והביא ראיות דתוס' דבע"ז פ"א לא נעשה מומר, וכתב לדחותם מש"ה חשש להחמיר כתירוץ הא', דבפרהסיא אפילו בפע"א הוי מומר, אבל העיקר כתוס' מטוך, דמכח קושי' מדר"מ הנ"ל הוכרחו לתירוצם הב' דבפ"א לא נעשה מומר, ומש"ה החזיקו בראיותיהם ליסוד זה, כיון דס"ל הכי לעיקר, גם י"ל דאף דהמרדכי לא חשש להחמיר לתירוץ הא' רק לענין שחיטה דהוי חזקת איסור, אבל לא לאסור על בעלה דהוי חזקת היתר [לענ"ד הי' מקום לחלק עוד, דרק בשחיטה דאם הוא מומר, השחיטה בעצמותה אסורה, אבל לאסרה על בעלה דאף אם נידון כמומרת, הוי רק ספק שמא זינתה לא חיישינן כ"כ להחמיר] ע"כ תורף דבריו, ואני בעניי, עפר אני תחת כפות רגלי המהרי"ק, וכאן לא זכיתי לעמוד על יסודו, דאיך אפשר דהמרדכי חשש על תירוץ הראשון, א"כ במומר לע"ז אפילו בצנעא ובפ"א ליתסר, דמה שתירצו כתירוץ הא' דמיירי בצנעא, היינו לענין שבת, דדוקא מחלל בפרהסיא הוי מומר ולא יחלל בצנעא, וכדאיתא בברייתא דחולין (דף ה') חוץ מן המומר לנסך ולחלל שבתות בפרהסיא וכן הוא בעירובין (דף ס"ט) ומבואר שם דאפילו בהרבה פעמים לא הוי מומר, אבל בע"ז דאפילו בצנעא הוי מומר י"ל דאפילו בפ"א הוי מומר, ומנ"ל כלל לתירוצם הא' לחלק בין פ"א להרבה פעמים, ומוכח ג"כ מדכתבו התוס' משאנץ לדחות ראייתם על היסוד דפ"א לא הוי מומר, א"כ דלמא הא דשוחט לזרוק דמה לע"ז, וכן ההיא דפרק ב' דחולין דמוקי בישראל מומר, היינו בצנעא, א"ו ברור דבע"ז אפילו בצנעא ובפעם א' הוי מומר לתירוצם הא', והוא ברור, אע"כ דהמרדכי אזיל לתירוצם הב' דבפ"א לא נעשה מומר, אלא דס"ל מסברא דבפרהסיא כיון דפקר נפשיה כולי האי לעשות כן בפרהסיא תו לא הדר, והוי מומר גמור, ודברי המהרי"ק בזה צע"ג: