תשובות רבי עקיבא איגר תניינא · חלק מ״ו סימן ט׳

ומ"ש מעכ"ת א"כ בנ"ד ק"ו דאין סברא שתבזה עצמה עוד הפעם דהא חזי' דבושה, זה אינו, ואין דעתי נוחה בסברות כאלו בדויים מלב, דהבושה כיון שהיא תחת בעלה עכשיו גנאי להנשים לומר עליהם כן. אבל כשתהיה פנויה תחזור לסורה, ומ"ש מעכ"ת כיון דהב"ש סי' ס"ח כתב דנמצאת בעולה צריך לקדשה. א"כ הוי כלכתחילה, באמת מלשון הרמב"ם וש"ע משמע דא"צ לקדשה וכ"כ הב"מ, וביותר די"ל דגם תוס' מודים לזה, די"ל גם בנמצאת בעולה הוי כמו כל מומים, דאמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ה"נ י"ל דחייש שמא תהי' בעולה וגמר ובעל לשם קדושין, ודברי תוס' הם לשמואל דהוא מרא דהך שמעתתא, דלא ס"ל לההיא דאין אדם עושה בב"ז, וזהו דוחק דמשמע דהלכה כשמואל, אך מ"מ כיון דמדברי הרמב"ם והש"ע משמע דא"צ לקדשה יש לסמוך על זה במופקרת לזנות, ועתה נ"ל להוסיף דמה שכתבתי לסלק קולא דשוגג משום דבנשא לא מקילין, מ"מ בנ"ד בזונה דיש לנו סניף דבזונה ליכא דין מינקת חבירו, בזה סמכיכן על הא"ז בשוגג כמו שהיקל הרמ"א בהבחנה, וכן בקידש מעוברת ומינקת חבירו מכח סניף שיטת הרמב"ם וכנ"ל, ואך בנ"ד כיון דהתרה בה ליכא קולא דשוגג, ויש להוסיף עוד אם אפשר ליתן הולד למינקת ותשבע שלא תחזור בה, דהוי רק משום גזירה נשבעה אטו לא נשבעה, בזה י"ל בזנות דלא שכיחא לא גזרינן, כן נראה לענ"ד: