תשובות רבי עקיבא איגר תניינא · חלק קנ״א סימן ג׳

הקושיא מתחלקת לב' פנים, הא' בלישנא דהמג"א דבע"ק רשאי להרהר, דלאו כד"ד, דזהו שפת יתר, דאף למ"ד הרהור כד"ד מותר להרהר כדאמרינן כדאשכחן בסיני, הב' דבאמת הקושיא במקומה עומדת לרבינא יתקנו דבע"ק יהרהר דכדיבור דמי, ולזה נראה דבקושיא הא' י"ל דהמג"א מאלם קושייתו, דלרבינא אינו מפורש כ"כ דבע"ק מותר בהרהור, די"ל הא דאמרינן כדאשכחן בסיני, היינו אף דלא העמידו דבריהם במקום מצוה דאורייתא, והתירו לקרות שמע בהרהור, מ"מ לא רצו להתיר גם הדיבור אף דהרהור כדיבור, מ"מ כיון דאשכחן בסיני שהי' ע"י דיבור לא רצו להתיר מה דמפורש באיסור מסיני, אולם עדיין אינו מיושב, דעכ"פ למה דמשמע מתוס' להדיא כדאשכחן בסיני, היינו דאיסור קרי הוא רק בדיבור לא בהרהור, א"כ יקשה דבע"ק יהרהר בתפילה, ולזה נ"ל דאף דרבינא ס"ל הרהור כד"ד, היינו מדאורייתא יוצא בזה ידי בהמ"ז וק"ש, אבל מ"מ מצד תקנת חז"ל צריך להוציא בשפתיו ואינו יוצא בהרהור, ומש"ה בק"ש ובהמ"ז מהרהר כדי שיצא עכ"פ ידי חיוב דאורייתא אבל בתפילה דעיקרו דרבנן, וכיון דמצד תקנת חז"ל המצוה רק להוציא בשפתיו, ההרהור כמאן דליתא, דהא מ"מ אינו יוצא בזה חיובו מדרבנן, ומרווחנא בזה מה דהקשה בטורי אבן במגילה דלרבינא קשה מתני' הכל כשרים לקריאת המגילה חוץ חש"ו, הא כיון דשומע ממילא יוצא מדין הרהור, וכן בההיא דסוכה מי שהי' אשה או קטן מקרין אותו עונה אחריהן וכו', ולדברינו ניחא, דמכל מקום מדרבנן אינו יוצא בהרהור: