תשובות רבי עקיבא איגר תניינא · חלק י״ג סימן ג׳

המג"א (סי' ל"ב סכ"ג) כתב ואם נטף שעוה וסלקה מותר עי' סי' ש"מ עכ"ל משמע דפשיטא ליה דבעוד השעוה עליו מבטל להכתב, אלא דבא לומר דהסילוק מהני דלא נימא דהוי כמו חק תוכות, כיון דאינו עושה עכשיו מעשה הכתיבה רק מסלק השעוה, וממילא מתקיים האות, ואף דהמג"א לא כתב ראיה להתיר, מ"מ נראה דהדין עמו, דדמי למ"ש הב"י ונקבע כן להלכה סי' הנ"ל, בזרק עפרות זהב על האותיות אף דהנ"י כתב דמבטל לכתב התחתון, מ"מ מותר לגרור הזהב משאר כתב התחתון וכשר, אף דבספר גט פשוט להלכות גיטין (סי' קכ"ד) חוכך דסילוק שעוה ועפרות זהב לא מהני דהוי חק תוכות, מ"מ אנן בתר פסקא דש"ע גרירין. וכ"כ הש"ך יו"ד (סי' רע"ו סק"ו) דבזרק זהב יש תקנה בגרירה, א"כ ה"נ בשעוה. גם בשו"ת שבות יעקב (ח"ב סי' ד') כתב דהשעוה מבטל הכתב, ומהני תיקון סילוק שעוה, אולם מ"מ בשבת אסור סילוק שעוה, כמ"ש המג"א (שם סק"ד) ודעתו נראה דמטעם מוחק אסור, אמנם היטב דיבר בזה בתשו' שבות יעקב שם דשעוה על הפנקס הוא ענין אחר. אבל בשעוה על הספר אין בו משום ממחק, ולזה העלה שם אם נתיבש השעוה כ"כ עד שיכול להסירו כלאחר יד להכפיל הגויל של הס"ת ועי"כ יפול השעוה דשרי לעשות כן: