תשובות רבי עקיבא איגר תניינא · חלק קכ״ח סימן ד׳

אח"כ ראיתי דהאורים ותומים בבסוף קת"ב עמד בקושיא זו, והוכיח מזה דקיי"ל לעיקר כמ"ש תוס' ריש סנהדרין דברוב גמור מוציאין ממון, אבל באמת מדברי הש"ע סי' רצ"ב והוא מתה"ד מבואר דאפילו ברובא דאיתא קמן אין מוציאין ממון, וכן באה"ע סי' ד' גבי אסופי, מבואר דבנגח תורא דידן לדידיה אף ברוב ישראל אינו משלם, הרי ג"כ דאפילו ברובא דאיתא קמן אין מוציאין ממון, לענ"ד נראה עוד ליישב, דלכאורה קשה במה דאיתא בש"ע שם דאם אחד אומר בב' ואחד אומר בד' דנשבע הלוה להכחיש העד, הא לפנינו יש ב' עדים על הלואה, כדין הלואה אחר הלואה, אלא דהתובע הודה דאחד מהם משקר, אבל לענין איסור שבועת שקר מה מהני הודאתו, ואיך מניחים אותו לישבע בשקר, וכמ"ש כעין זה הה"מ פ"ו ה"ג מהל' טוען, וחילוקו של המ"ל בין תובע לנתבע קשה מאד, גם מ"מ כיון דאם ישבע יפסול אח"כ לעדות הוי כמו חשוד ויהי' בו דין מחוייב שבועה ואי"ל, לזה צ"ל דאמרינן כיון דהעדים מעידים על ב' הלואות, מסתמא שניהם אמת ומה דהתובע תובע רק מנה הוי כמוחל לו מנה אחד, וממילא יכול לשבע על אידך להכחיש הע"א, וכיון שכן י"ל דבאחד אומר בג' ואחד אומר בד' כיון דהתובע תובע רק ק' אמרינן דטעו בעיבורא דירחא, ולא אמרינן דמחל, והוי לנו עדים על הלואה אחת, וא"כ נהי דאין מוציאין ממון ברוב, מ"מ לגבי זה דנין אותם לטעו בעיבורא דירחא: