תשובות רבי עקיבא איגר תניינא · חלק קי״ח סימן ד׳

ומה דתמה כבודו דלר' בעי אזהרה תקשי קושיית הש"ס במכות מה בין לאו שניתן לאזהרת קרבן או לאזהרת מיתת ב"ד, נ"ל במה דנדייק בלישנא דתוס' יבמות שכתבו דלרבנן לא בעי לאו, מדאמרינן במכות הני קום ועשה נינהו ולא ממעט משום דלית בהו לאו עכ"ל, ולא נקטו בפשיטות דהא אמרינן במכות דלא בעי אזהרה לקרבן, וביותר ביומא (דף פ"ה) שכתבו להדיא ואי בעי לאו לענין חטאת נימא מה ע"ז וכו' משמע דהיה באפשר לומר הכי, והרי זה נגד המכוון דבא לומר שם דקרבן לא בעי אזהרה, לזה נראה דהענין כך הוא, דהרי במה דאמרינן לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו פשיטא אינו מחמת הוכחה כיון דלא מצינו עבירה שיש עליו עונש מיתה בלא לאו, דדלמא הלאוין משום מלקות, אבל היה אפשר לענוש מיתה בלא אזהרה, אלא דכך מקובל להם לחז"ל דא"א לענוש אא"כ איזהיר, ובש"ס דפריך ודלמא אזהרה בעי קרבן דהא פסח ומילה, היינו דבא להוכיח דע"כ גם עונש קרבן בעי אזהרה, דאל"כ מנא ידעי' דפסח ומילה פטורים מקרבן, וע"ז משני התם לאו ה"ט וכו', היינו לדחות הוכחה זו, אף דג"כ ליכא הוכחה בהיפוך דקרבן לא בעי אזהרה, מ"מ כך שפטה דעת רבותינו ז"ל העמוקים מני ים, או שיש להם בקבלה דא"א לענוש מיתה בלא אזהרה, מעתה נ"ל אף לר' דיליף בגז"ש דעליה ובעי' לאו אעפ"כ קיימא הסברא דעונש קרבן אפשר לענוש בלא אזהרה אלא כיון דבאמת דמשפט הכתוב באחותו ושבת לחייב קרבן וכדומה ובפורק עול וכדומה לפטרו מקרבן מאיזה טעם שיהי', ובכדי שנדע אנחנו באיזה עבירה חייב בקרבן ובאיזה פטור ולא יצטרך הכתוב לפרש בכל פרט ופרט נמסר לנו הגז"ש דעליה ואתנח בו סימנא להודיע המקומות דבמקום שיש בו כרת ולאו בעי קרבן ולא דהסבה של קרבן הוא הלאו, אלא כיון דבאמת בהנך שיש קרבן אית בהו לאו, ובאינך דפטור מקרבן לית ביה לאו, ומש"ה נודע לן המקומות חיוב ופטור ע"י הגז"ש, א"כ גם לרבי לא מקרי לאו שניתן לאזהרת קרבן דהא לא מוכרח להזהיר בלאו בשביל הקרבן, דאף בלא אזהרת הלאו הי' באפשר להכתוב לפרש בו להדיא חיוב הקרבן, וכיון דלא אינו הכרח לגוף חיוב הקרבן רק שנדע הסימן לא מקרי אזהרת קרבן, דהא הי' באפשר לפרש בו קרבן בלא הלאו, משא"כ גבי מיתת ב"ד דלא בא העונש אא"כ הזהיר זהו נקרא ניתן לאזהרת מיתת ב"ד, וא"כ שפיר כתבו תוס' דאם איתא דלרבנן בעינן לאו הו"ל דומיא דע"ז דבעי' לאו ואעפ"כ לא הי' מקרי אזהרת קרבן אלא דההיקש הוא רק כמו סימן לידע מקומות החיוב, אבל אין קרבן בעי אזהרה לצורך עונשו, ומיושבים דברי הרומב"ם ופרכת הש"ס ודלמא אזהרה בעי קרבן דהא פסח ומילה אינו לר' דלר' הטעם בפסח ומילה מכח הילפותא דעליה עליה דהודיע לנו התורה דבהנך לא נאמר בהו לאו אינם חייבים בקרבן, אבל אין הטעם משום דבלא אזהרה א"א לענוש קרבן, אלא דהתורה לא רצה לחייב קרבן בפסח ומילה, והודיע לנו זה ע"י הסימן דאחות אשתו, אלא דפרכת הש"ס הא לרבנן אין ראי' דבעי' לאו, דהא בהיקישא דריב"ל לא נזכר לאו, וע"כ הא דבפסח ומילה פטור הוא ומסברא דא"א לעניש קרבן בלא אזהרה ומשני דהטעם דלית ביה מעשה, ולרבינא דמשני במכות משום כדי רשעתו, י"ל דקיימי' כהוכחת המקשן, דכיון דלרבנן ליכא לימוד דבעי' לאו ע"כ מוכח מפסח ומילה דעונש קרבן א"א בלא אזהרה, והן הן דבורי תוס' בזבחים ויבמות ויומא, דזהו עצמו הוכיחו מדלא משני לרבנן דטעמא דפסח ומילה דלית ביה לאו היינו לא דבעי' אזהרה, אלא דבהיקישא גלי קרא דליכא כרת אלא לאו דמויא דע"ז והוי כמו לר', אע"כ דמכח היקישא דריב"ל לא נלמד דבעי' לאו כיון דלאו מפורש בקרא הלאו, וליכא טעמא בפסח ומילה אלא אי דקרבן אזהרה אי דאין בהם מעשה, והנה עדיין יקשה דברי תוס' שבועות (דף י"ח) דכתב בפשיטות דבלא קרבן, כדמוכח מפסח ומילה, הא במכות מסקינן דהטעם משום דאין בהם מעשה, ואף אי נימא דדברי תוס' הם אליבא דר', וכמ"ש גם מעכ"ת נ"י מ"מ הו"ל לומר דבעי' דומיא דאחות אשה, וראיה מפורק עול, אבל מפסח ומילה ליכא ראיה, ובהכרח לומר דכוונתם דסוגיא קאי אליבא דרבינא ולדידיה קיימא דברי המקשן דיש ראיה מפסח ומילה דבעי' אזהרה לקרבן ועדיין צ"ע, ויעויין רש"י יבמות (דף נ"ה) שכתב בטעמא דרי"צ דאין מלקות בחייבי כריתות דס"ל דכרת בעי אזהרה, ותמוה, דהא פסח ומילה יש כרת בלא אזהרה, והו"ל לרש"י לפרש דס"ל קרבן בעי אזהרה, וצע"ג: