מ"ש רומעכ"ת ש"ב נ"י ואפשר לדחוק דכוונת תוס' אליבא דר' ובדף י"ז אליבא דחכמים ועכ"ז תמוה וכו' לא מצינו כן, בודאי גם אליבא דחכמים לא מצינו כן, אין כוונתו דאליבא דחכמים בעי דוקא לאו מפורש דהא לקושטא דמלתא כתבו תוס' דלחכמים לא בעי' לאו רק שיהא המצוה בענין שב וא"ת, כמו בע"ז, וה"נ בנדה כן הוא במצוה שלא יפרוש בהנאה מרובה כסברת תוס' אלא נראה דכוונתו דמר אליבא דחכמים לא מצינו כן לחייב ב' קרבנות על עשה ועל הל"ת, אמנם לענ"ד כוונת תוס' כמ"ש הר"ן לדייק מדקתני על עשה ועל ל"ת, ולא קתני עשה ול"ת, משמע כל חד מלתא באפא נפשיה על עשה היינו הפרישה, ועל ל"ת היינו בבא על הנדה אלא דהר"ן שם כתב דמ"מ גם בפרישה עיקר החיוב על ל"ת המעורב בו, זהו לא ניחא ליה לתוס' דעל עשה דמשמע עשה לחוד היה ג"כ גורם קרבן, וכדנתחבט הר"ן ג"כ בלישנא דמתני' עיי"ש, לזה פירשו דעל עשה לחוד אם הוא בענין שוא"ת יש לחייבו קרבן לרבנן דר' דלא בעי' לאו ממש, והש"ס דפריך ל"ת מנ"ל, היינו כיון דמסתמא גם רבי לא פליג על דינא דממתני' דחייב קרבן תיקשי אליבי' מנ"ל הל"ת, אבל בודאי גם לרבנן אינו חייב ב' קרבנות, ועל ל"ת היינו בבא על הנדה:
תשובות רבי עקיבא איגר תניינא · חלק קי״ח סימן ג׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Vienna, 1889
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך תשובות רבי עקיבא איגר תניינא, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.