תשובות רבי עקיבא איגר תניינא · חלק קי״א סימן ח׳

יפה הרגיש, וביותר הו"ל להקשות לטעמא דרש"י אם הי' כזה באשה שאמרה שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה, והבעל היפר הראשונה לא חל השניה, דהא קיי"ל דבעל לאו מעקר עקר רק מיגז גייז, וכמו שדקדק בשו"ת מהר"ם מינץ הובא בש"ך סי' רל"ח ס"ק כ"ו, ויקשה אמאי לא אמרינן דלבתר דפקע הראשונה חלה השניה, אבל באמת המהר"ם מינץ יהיב טעמא דבשבועה בעי' שיחול בשעת ביטוי שפתים, ואנכי בעניי אמרתי לדחות ראיות המהרמ"מ מלשון רש"י הנ"ל, דהנה במתני' דשבועות איתא פלוגתא דריב"ב ורבנן בנשבע לקיים המצוה, וכיון דטעמא דרבנן דלא חייל מחמת דליתא בלאו והן, ממילא פליגי רק לענין קרבן, אבל לא למלקות, כדאיתא שם (דף כ"ה) גבי לא הנחתי תפילין וכן איתא להדיא בר"ן נדרים (דף ח' ע"א) והא דאמרינן במכות (דף כ') גבי שלא אחרוש ביו"ט דלא חלה השבועה אף דשם מיירי לענין מלקות, ובהא ל"פ רבנן על ריב"ב דחייב מלקות בלקיים המצוה, לענ"ד מוכח מזה דריב"ב ס"ל דרק בקיום מצות עשה אכילת מצה וכדומה, אבל בקיום ל"ת שלא לאכול נבילות לא חל דהוא בכלל אין איסור חל על איסור, וכ"כ להדיא בתוס' שם (דף כ"ז) בשם הירושלמי [אולם בתוס' לעיל (דף כ') ד"ה דכי, מבואר דס"ל דדברי ריב"ב אף בקיום ל"ת, וכן. נראה מלשון רש"י (דף ד') ד"ה אינו חייב, וכן לקמן (דף כ"ח ע"ב) ד"ה הרי יצאתה, וצ"ע,] ויעויין בש"ע סי' רל"ח ס"ו, מי שנשבע וכו', ובש"ך שם מחליט שמי שפוסק כרבא, א"כ בנשבע שלא אוכל, ואח"כ נשבע שאוכל ונשאל על הראשונה כיון דלמפרע נעקר הראשונה לא הי' מעולם שוא, וקם השבועה שאוכלנה, ובזה פשוט דוקא ע"י התרת חכם דנעקר מעיקרא, אבל ע"י הפרת הבעל הראשונה לא חלה השניה דבעידנא דיצאה השבועה מפיו נעשה שוא, ולא חלה כלל עיי"ש היטב: