תשובות רבי עקיבא איגר החדשות · חלק ה׳ סימן ג׳

ומ"ש מעכ"ת אף אם נידון להקל בבהמה מ"מ בעוף אין להקל, כיון דר"ח וסייעתו סברי דשמוטה בלא עיכול ג"כ טריפה בעוף והביא דברי ביה לחם יהודא, באמת הס' ההוא לא היה תחת ידי לעיין בו, אולם אומר אני לחולשת שכלי אם הי' בא לפני מעשה בס' שמוטה קודם שחיטה בעוף הי' נרא' להקל בהפ"מ דהרוב פוסקי' ממש חולקי' על ר"ח ואף אם נימא דמ"מ לא הוי ס"ס להקל דמיד דאמרי' את"ל קודם שחיטה תו ל"ל ס' לא אעכול דהוי ס"ס להחמיר ס' איעכול וס' טריפה אף בלא עיכול, נ"ל דגם זה אינו דהרי הב"י קבע בשולחנו הטהור להלכה בין בבהמ' ובין בעוף להקל בשמוט' בלא עיכול ולא נזכר חולק לא בש"ע ולא בהג"ה והרי דאין חוששין לה לספיקא דאורייתא א"כ לא נחשוב זה לספיקא, והנה אם נידון להחמיר היה מקום בזה האופן דנאמר דבאמת אנן חיישינן לדעת ר"ח וסייתו, ומה דלא הביא בהג"ה חילוק היינו כיון דבלא"ה טריפה מכח אין אנו בקיאין אין נ"מ בזה, א"כ ממיל' יצטרך לומר כפי' המנח"י דדברי הרמ"א קאי לנשבר דאל"כ הא נ"מ בהפ"מ, עכ"פ בנשבר מבואר דעת הרמ"א להקל בהפ"מ אף בעוף דקאי אדברי המחבר שכתב בין בבהמה בין בעוף, והנה אדרבא ממקום שבאתי יש ראיה לדברי דאם נאמר דהרמ"א חושש לדעת ר"ח בעוף אף בהפ"מ וע"כ הדברי הרמ"א וטוב להחמיר קאי רק אנשבר וכנ"ל, ממילא ע"כ מה דמיקל הרמ"א בנשבר לאו משום בקיאות דלא אעכול ניבי' דהא אף בעוף אף בלא עיכול טריפה וע"כ דמטעם דל"ח כלל לעיכול בנשבר א"כ ממילא אף בנאבד כשר, ואף אם נימא דמיירי דווקא ברואים דלא אעכול ומשום דנשבר ליכא חשש שמוט' רק חשש דאיעכול מש"ה אף בעוף מותר דבלא שמוט' אף בעוף כשר א"כ ממילא קיימי' דנשבר אין בו חשש שמוטה א"כ ממילא יש לדון להקל בנאבד בהפ"מ כיון דעיכול בלא שמוטה כשר באופן כמו דמיקל בהג"ה בעוף בנשבר לפחות ה"נ יש לדון להקל אף בנאבד דאם נחמיר מחששא דר"ח וסייעתו זהו שייך אף בלא נאבד, והאמת יורה דרכו דדעת ש"ע והרמ"א והאחרונים שלא לחוש לדעת ר"ח וסייעתו בפרט לפי' הש"ך דהרמ"א קאי אף בנשמט להקל בהפ"מ וכיון דקאי גם אעוף הרי בפשיטו' דס"ל דאין לחלק בין עוף לבהמה, וזהו דעת כל האחרונים ומי ישמע להחמיר בהפ"מ לדעת הבית לחם יהודא ומ"ש עוד דהך ס"ס באיזה צד נשבר אינו ס"ס מעליא גם אנכי לא סמכתי ע"ז כי בקל יוכל להתברר ולא הי' זה רק לסניף בעלמא ועיקר ההיתר דאם נחוש לשבורה מ' חשש דשמוטה הוה ס"ס ספק לא נשמט וספק לא אעכול ואם נימא דנשבר יש בו רק א"נ, ממיל' לדינ' הדין להקל בהפ"מ כמו עיכול בלא נשמט, ולומר דשבר הוא בכלל שמוטה מה"ת לומר כן דמשבר הגף אין ראי' דהתם עיקר הטריפות מחשש ניקבה הריאה ואף דממ"ש לעיל מהא דכשר בנשבר הגף בחותכו מיד אין ראי' להקל להוכיח דנשבר אין בכלל שמשוטה די"ל דשאני התם דהשמוטה בעצמו גם כן אינו טריפה רק מחשש נקבות הריאה ומשום הכי בנשבר היכא דליכא למיחוש אין בכלל זה אבל הכא דשמוטת ירך בעצמותו טריפה וה"נ נשבר בסמוך דינו כשמוטה מ"מ תיתי לי דאין ראיה מהגף ואין ראיה מהגף לא להקל ולא להחמיר אם כן אף אם נאמר בכוונת האו"ה דס"ל מסברא כן דנשבר בכלל שמוט ודינו כשמוטה מקום מכל כיון דהרמ"א מיקל דלא מצינו כן באידך פוסקים א"כ ה"נ י"ל דדעת הרמ"א להקל בהפ"מ בנשבר מהך טעמא גופא דהוא חומר' להמצא דבר חדש דנשבר דינו כשמוט, גם כיון דאידך פוסקים לא הביאו כן ולא ברור כ"כ הך מלת' דדינו כשמוט ממש אם כן הוי כמו ס"ס ספק נשבר אינו כשמוט וס' לא א"נ, וביותר נ"ל דאם נימא דנשבר סמוך לגוף הוא בכלל שמוטה א"כ הטריפות מצד עצמו מכח השבר והעיכול אם כן בזה יהא מהני בנקשר ויחדיו ידבקו, אלו היה מטרפא בשבר זו לא היה חוזר ונקשר ועד כאן לא כתב הש"ך סי' נ"ה סק"ה לסטריף בשאשיי' אלא למה דס"ל דהטריפות הוא רק מצד עיכול לחודי' בזה דומה לנשבר במקום צומת הגידי' אבל אם נידון לחוש דנשבר הוי כשמוט א"כ גם השבורה בעצמה בכלל הטריפות יש להתיר מכח דיחדיו ידובקו, זולת דניחוש דמכח שנשבר חיישינן שנשמט, מלבד דדבר זה רחוק גם כבר כתבנו דהוי ס"ס ספק לא נשמט וס' לא איעכול, גם נ"ל דזהו בוודאי נסתר מנשבר הגף דלא מצינו מאן דמחמיר דשמטה אלא מחשש שמא תדחוק בשבר לגופה ותינקב הריאה דהא מה"ט כשר בחותך עד מקום השבר וכנ"ל, לזה נ"ל לדון להקל בנ"ד בהפ"מ ואף בנאבד יש להקל כנלע"ד: